בְּעִנְיַן סְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת יֵשׁ כַּמָּה דִּינִים, וְהַמִּנְהָג הַיָּשָׁר הוּא לֶאֱכֹל קֹדֶם מִנְחָה סְעוּדַּת קֶבַע, וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה, וְאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, מִשּׁוּם דְּתִשְׁעָה בְּאָב אִקְרֵי מוֹעֵד, דִּכְתִיב, קָרָא עָלַי מוֹעֵד. וְסָמוּךְ לָעֶרֶב, יוֹשְׁבִין עַל הָאָרֶץ וְאֵין צְרִיכִים לַחֲלֹץ הַמִּנְעָלִים. וְלֹא יֵשְׁבוּ שְׁלשָׁה בְּיַחַד, שֶׁלֹּא יִתְחַיְבוּ בְּזִמּוּן. וְאוֹכְלִין רַק פַּת עִם בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת קָשָׁה וְקָרָה[1]. וְטוֹבְלִין קְצָת פַּת בְּאֵפֶר וְאוֹכְלִין. וְצָרִיךְ לִזָהֵר לְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם (אִם מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ, עַיֵן לְקַמָּן סִימָן קלא סָעִיף יב) (תקנב תקנג).
סעודה המפסקה – הסעודה האחרונה לפני תחילת הצום. ועיין בסימן קכה סעיף א דיני סעודה אחרונה לפני תחילת הצום כאשר תשעה באב חל במוצאי שבת.
דינים – ובקיצור שולחן ערוך לא הביאם, כיון שמי שעושה כ"מנהג הישר" אוטומטית מקיים גם את הדינים. ואני כתבתים בהערה.
המנהג הישר – שנוהגים בו כל מי שאינו מתפנק, ורוצה להרגיש את האווירה של האבל. ובימי הקיצור שולחן ערוך, ועוד היום בקהילות רבות של שומרי תורה ומצוות, כן הוא המנהג הרווח.
קודם מנחה – לפני שמתפללים תפילת מנחה, ובסימן סט סעיף ג מתבאר באילו תנאים מותר לאכול סעודה לפני תפילת מנחה.
אחר כך – אחר הצהריים בשעה שמאפשרת לחזור הביתה אחרי מנחה ולאכול סעודה מפסקת ולסיימה לפני כניסת הצום.
סעודת קבע – סעודה מזינה ומשביעה שתאפשר אחר כך לצום ללא נזק, כי בסעודה המפסקת הנהוגה אין די להכין את עצמו לצום יממה שלמה.
תחנון – דיניו מתבארים בסימן כב.
קרא עלי מועד – לשבור בחורי (איכה א טו).
לחלוץ המנעלים – שחליצת נעליים היא מדיני תשעה באב כמו שיתבאר בסעיף ה, ובסימן קכד סעיפים א ויא, ואינו נוהג בזמן שמותר עדיין לאכול.
בזימון – כמבואר בסימן מה.
באפר – על שם מה שנאמר (איכה ג טז) 'ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר'.
להפסיק מבעוד יום – לפני בין השמשות, כמבואר בסעיף ה.
אחר כך – אחר שסיים את הסעודה המפסקת, לפני בין השמשות.
סימן קלא סעיף יב – ששם מתבארים דינים אלו לעניין יום כיפור, אלא שבעוד ששם, מפני חומר הצום, החמיר הקיצור שולחן ערוך וחשש לדעות כל הפוסקים לכתחילה ולא התיר לאכול אלא אם כן תכנן בפירוש לאכול אחר כך, כאן מותר לאכול ולשתות אחרי סעודה המפסקת כל זמן שלא הגיע זמן תחילת הצום, אלא אם כן החליט בצורה ברורה שרצונו לקבל על עצמו את הצום.
הערות:
- בסעודה האחרונה שאוכלים לפני תשעה באב, אסור מן הדין לאכול בשר ולשתות יין [אפילו מי שמותר לו בתשעת הימים בגלל מצבו הבריאותי, כמו שלמדנו בסעיף ח], ואסור לאכול יותר מדבר אחד מבושל, ואפילו אם בישל כמה דברים ביחד (שאינם נחשבים ממש חלק בלתי נפרד של התבשיל [למשל חביתיות ממולאות]) אסור לאכול אלא מאכל אחד מהם. אבל מותר לאכול מאכלים חיים בכמות לא מוגבלת. וכל שאר המנהגים המבוארים בסעיף זה מצורת הישיבה, התפריט, והזימון אינם מן הדין, אלא שהתפריט אינו אפילו מנהג מחייב, והישיבה על הארץ היא מנהג מחייב.
- אם אוכל את הסעודה האחרונה לפני חצות היום, אין בה שום מגבלות.
- צריך להיזהר אם עושה כפי המנהג לאכול ביצה מבושלת, שלא יוסיף לסעודתו שום דבר אחר מבושל, לא עדשים, ולא ליפתן, ולא סלט מבושל.
- אף שכתבו הפוסקים שלא לומר תחנון בתשעה באב ובמנחה שלפניו מפני שתשעה באב נקרא מועד, נראה שטעם זה אינו אלא רמז, ועיקר הטעם הוא מפני שמידת הדין מתוחה ביום זה, והוא מועד לפורענות, וכמו שאין אומרים תחינה בבית האבל.
מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה שֵׁנִי וַחֲמִישִּׁי וְאֵרַע בּוֹ עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, יִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָאר צֵייט בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, יַתְנֶה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת רַק עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם, וְיִתְפַּלֵּל מִנְחָה גְּדוֹלָה, דְּהַיְנוּ חֲצִי שָׁעָה לְאַחַר הַצָהֳרַיִם, וְיֹאכַל סְעוּדָה, וְאַחַר כָּךְ סָמוּךְ לָעֶרֶב יֹאכַל סְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת (תקנב).
מתענה כל ימות השנה שני וחמישי – כך המליץ השולחן ערוך בסימן תקפ סעיף ג, ובעבר היו רבים נוהגים כן, ובפרט בעלי תשובה שנכשלו בעברם בעברות וקבלו על עצמם תקופה של צומות לכפר על הנאתם מן העברה.
ארע בו ערב תשעה באב – ויצטרך לצום ברצף מיום שני בבוקר עד יום שלישי בערב, וזה קשה לו.
ישאל על נדרו – יעשה התרת נדרים בפני שלושה, כמבואר בסימן סז סעיף ח.
יאר צייט – יום זכרון להוריו, ונוהגים לצום בו כמבואר בסימן רכא.
בפעם הראשונה – כי אם אינו מתנה כן, וצם בשנה הראשונה עד סוף היום, הרי מנהג זה מחייבו בשנים שיבואו.
מנחה גדולה – מתבאר בסימן סט סעיף ב.
חצי שעה לאחר הצהרים – אז מתחיל זמן תפילת מנחה.
הערות:
- הפוסקים כתבו אפשרויות נוספות כיצד להתמודד עם הבעיה של צום בערב תשעה באב, ויש לעשות שאלת רב.
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אָסוּר בְּכָל מַה שֶּׁאָסוּר בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְלָכֵן צְרִיכִין לַחֲלֹץ אֶת הַמִּנְעָלִים קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
בין השמשות – זמן שאין לו הגדרה ברורה אם הוא חלק מן היום שעבר או שהוא חלק מן הלילה שיבוא. וכהיום התקבל כמעט בכל מקומות ישראל שתחילת בין השמשות הוא משקיעת החמה, כמו שביארתי בסימן עה סעיף א.
עַרְבִית, נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְחוֹלְצִין הַמִּנְעָלִים (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסוֹף סִימָן הַקּוֹדֵם). וְנוֹהֲגִין לְהָסִיר אֶת הַפָּרֹכֶת מֵאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ[2], מִשּׁוּם דִּכְתִיב, בִּצַּע אִמְרָתוֹ. וְאֵין מַדְלִיקִין רַק נֵר אֶחָד[3] לִפְנֵי שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר וּמִתְפַּלְּלִין עַרְבִית בְּנַחַת וְדֶרֶךְ בֶּכִי כַּאֲבֵלִים. וְאֵין אוֹמְרִים נַחֵם עַד לְמָחֳרָת בְּמִנְחָה. וְאַחַר תְּפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אוֹמְרִים קַדִּישׁ שָׁלֵם עִם תִּתְקַבֵּל, וְיוֹשְׁבִים לָאָרֶץ, וּמַדְלִיקִין קְצָת נֵרוֹת רַק בִּכְדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לוֹמַר אֵיכָה וְקִינוֹת. וְאוֹמְרִים[4] אֵיכָה וְקִינוֹת גַּם כֵּן בְּנַחַת וְדֶרֶךְ בֶּכִי, וּמַפְסִיק בְּאֵיכָה מְעַט בֵּין כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, ומְעַט יוֹתֵר בֵּין כָּל אֵיכָה וְאֵיכָה. וּבְכָל אֵיכָה, מַגְבִּיהַּ שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר קוֹלוֹ קְצָת יוֹתֵר. וּפָסוּק הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּכָל אֵיכָה, אוֹמְרִים בְּקוֹל רָם. וכְשֶׁמַּגִּיעַ לַפָּסוּק הֲשִׁיבֵנוּ וְגוֹ' אוֹמְרִים אוֹתוֹ הַקָּהָל בְּקוֹל רָם, וְאַחַר כָּךְ מְסַיֵּם שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר, וְחוֹזֵר הַקָּהָל וְאוֹמֵר הֲשִׁיבֵנוּ וְגוֹ' בְּקוֹל רָם, וְכֵן שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר. וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְקַדִּישׁ שָׁלֵם בְּלֹא תִּתְקַבֵּל, לְפִי שֶׁאָמַר בְּאֵיכָה, שָֹתַם תְּפִלָּתִי. וְכֵן לְמָחָר בְּשַׁחֲרִית מְדַלְּגִין תִּתְקַבֵּל עַד לְמִנְחָה (תקנ"ז תקנ"ט). גַּם מִי שֶׁהוּא בִּיחִידוּת, שֶׁאֵין לוֹ מִנְיָן, אוֹמֵר אֵיכָה וְקִינוֹת (חַיֵּי אָדָם).
ערבית – בערב.
חולצין המנעלים – אם מתפללים בבית הכנסת ערבית מבעוד יום, כמבואר בסימן ע סעיף א, חולצים את הנעליים לפני תחילת ערבית. ואם מתפללים אחרי צאת הכוכבים, צריך לחלוץ נעליים מיד בשקיעת החמה, כמו שהתבאר בסוף הסימן הקודם.
דכתיב בצע אמרתו – איכה ב יז, אמרה היא שפת הבגד, בציעה היא קריעה, זאת אומרת שהקב"ה קרע כביכול את בגדיו כאות אבל על החורבן, ועוד יתבאר בסעיף ג. וזכר לכך אנחנו נמנעים מלקשט את ארון הקדש בבגד.
רק נר אחד לפני שליח הציבור – ושאר הציבור היו מתפללים ערבית בעל פה.
בנחת – בשקט.
נחם – מתבאר בסעיף יט.
מדליקין קצת נרות... – המינימום שצריך כדי שיהיה אפשר לקרוא.
איכה – אחת מחמש המגילות שבתנ"ך, שלפי המסורת כתב אותה ירמיהו הנביא כדי לקונן על חורבן הבית והצרות שאירעו לעם ישראל בימיו, והיא מכילה חמשה פרקים, שארבעת הראשונים פותחים כולם במילה "איכה", וכולם מסודרים לפי סדר א"ב, פסוק לכל אות, ובפרק ג' שלושה פסוקים לכל אות. טעמי איכה יש להם מנגינה של קינה ועצבות.
קינות – פיוטים שעוסקים בתכנים של החורבן, ושל צרות נוספות שעברו על עם ישראל במהלך הדורות, כמו מסעי הצלב, שריפת התלמוד, ועוד. [יש גם קינות על השואה]. ויש לכל עדה את מנהגיה אילו קינות לומר, והם מודפסות בספר מיוחד שמיועד לתשעה באב. המנהג הוא שבליל תשעה באב אומרים קינות בודדות, ולמחרת מאריכים באמירת קינות כמבואר בסעיף ג.
מפסיק באיכה מעט בין כל פסוק ופסוק – בנעימת הטעמים כמעט ואין הבדל בין טעם ה'אתנחתא' (או 'אתנח') המסמל את אמצע הפסוק, לבין טעם ה'סוף פסוק' (או 'סלוק') המסמל את סוף הפסוק. לכן צריך להקפיד לציין את סוף הפסוק על ידי שהייה.
פסוק השיבנו – הוא פסוק אחד לפני האחרון (איכה ה כא) והוא תפילה על העתיד 'השיבנו ה' אליך – ונשובה, חדש ימינו כקדם!'.
ואתה קדוש – כמו במוצאי שבת, וכמבואר בסימן צו סעיף ב.
בלא תתקבל – אף שהיה מן הראוי לומר קדיש תתקבל, כמו שאומרים תמיד אחרי סדר קדושה.
שתם תפילתי – איכה ג ח, שהקב"ה נעל את שערי התפילה בשמים כדי שלא יגיעו אליו תפילות היהודים שלא יחריב את בית המקדש. וביום תשעה באב לא מתאים לומר תתקבל, שמשמעותו היא תפילה להקב"ה שיקבל את תפילותינו.
יֵשׁ לָאָדָם לְהִצְטַעֵר בְּעִנְיַן מִשְׁכָּבוֹ, שֶׁאִם רָגִיל לִשְׁכַּב עַל ב' כָּרִים, יִשְׁכַּב עַתָּה עַל אֶחָד. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִשְׁכַּב בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב עַל הָאָרֶץ, וְשָם אֶבֶן תַּחַת רֹאשׁוֹ[5], זֵכֶר לְמַה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וְגוֹ' שֶׁרָאָה אֶת הַחֻרְבָּן וְאָמַר, מַה נּוֹרָא וְגוֹ' וְהַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם (תקנ"ה).
יש לאדם – אם הוא מסוגל לכך, ראוי לנהוג כך.
כרים – כריות.
שנאמר ויקח מאבני המקום – בראשית כח יא, ומתואר שם כיצד יעקב אבינו הכין לעצמו מקום שינה מאבנים ששם תחת לראשו, ובלילה זה חזה את חלום הסולם המפורסם (שם יב-טו).
שראה את החורבן... – המדרש מוסר שיעקב אבינו ראה בחזיונו חלקים של ההיסטוריה העתידית של עם ישראל, ובין היתר הראה לו הקב"ה את בית המקדש בנוי, חרוב, ובנוי בחזרה, ולמדו זאת ממה שאמר יעקב כשהקיץ משנתו "מה נורא המקום הזה" זה בית המקדש הבנוי, "אין זה" זה בית המקדש החרב, "כי אם בית אלהים וזה שער השמים" זה בית המקדש הבנוי מחדש.
לפי מה שהוא אדם – כמה הוא יכול לצער את עצמו.
בְּשַׁחֲרִית אֵין מַנִּיחִין תְּפִלִּין[6], מִשּׁוּם דִּתְפִלִּין נִקְרָאִים פְּאֵר. וְגַם אֵין לוֹבְשִׁין טַלִּית גָדוֹל, מִשּׁוּם דִּכְתִיב, בִּצַּע אִמְרָתוֹ, וּמְתַרְגְּמִינָן, בִּזַע פּוּרְפִירָא דִּיּלֵהּ. אֶלָּא לוֹבְשִׁין טַלִּית קָטָן בְּלֹא בְּרָכָה, וּמַשְׁכִּימִין קְצָת לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאֵין מַדְלִיקִין נֵר תְּפִלָּה כְּלָל, וּמִתְפַּלְּלִין גַּם כֵּן בְּנַחַת וְדֶרֶךְ בֶּכִי, וְאוֹמְרִים מִזְמוֹר לְתוֹדָה. וּשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר בַּחֲזָרַת הַתְּפִלָּה אוֹמֵר עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא[7], כְּמוֹ בְּכָל תַּעֲנִית צִבּוּר, וְאֵינוֹ אוֹמֵר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים[8]. וּלְאַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמֵר חֲצִי קַדִּישׁ. אֵין אוֹמְרִים לֹא תַּחֲנוּן וְלֹא אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם מִשּׁוּם דְּאִקְּרִי מוֹעֵד. וּמוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרִין כִּי תוֹלִיד בָּנִים וְגוֹ' תְּלָתָא גַּבְרֵי. וְנָכוֹן שֶׁהָעוֹלֶה יֹאמַר בְּלַחַשׁ קֹדֶם הַבְּרָכָה, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת[9]. אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה אוֹמְרִים חֲצִי קַדִּישׁ[10], וּמַפְטִירִין אָסֹף אֲסִיפֵם בְּנִגּוּן אֵיכָה, וּמַחְזִירִין אֶת סֵּפֶר הַתּוֹרָה, וְיוֹשְׁבִים עַל הָאָרֶץ[11] וְאוֹמְרִים קִינוֹת[12], וְיֵשׁ לְהַאֲרִיךְ בָּהֶן עַד סָמוךְ לַצָּהֳרָיִם. אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי, וְאֵין אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ, אֶלָּא וּבָא לְצִיּוֹן וְגוֹ', וּמְדַלְּגִין אֶת הַפָּסוק וַאֲנִי זֹאת וְגוֹ' לְפִי שֶׁהָיָה נִרְאֶה כִּמְקַיֵּם בְּרִית עַל הַקִּינוֹת. וְעוֹד, דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וְגוֹ' לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וְגוֹ' כֵּיוָן שֶׁהַכֹּל בְּטֵלִים וַאֲסוּרִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה. אֲבָל בְּבֵית הָאָבֵל, בְּכָל הַשָּׁנָה חוּץ מִתִּשְׁעָה בְּאָב, אוֹמְרִים אוֹתוֹ, שֶׁאַף עַל גַב שֶׁהָאָבֵל בָּטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, הַמְנַחֲמִים אֵינָן בְּטֵלִין. וְאוֹמְרִים וְאַתָּה קָדוֹשׁ וְגוֹ' וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ שָׁלֵם בְּדִלּוּג תִּתְקַבֵּל[13], עָלֵינוּ קַדִּישׁ יָתוֹם, וְאֵין אוֹמְרִים לֹא שִׁיר הַיִּחוּד וְלֹא שִׁיר שֶׁל יוֹם וְלֹא פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת[14]. וְנָכוֹן שֶׁכָּל אֶחָד יִקְרָא אַחַר כָּךְ מְגִלַּת אֵיכָה (תקנ"ד תקנ"ה תקנ"ט).
נקראים פאר – כשה' אמר ליחזקאל שאשתו תמות למחרת, ולא ינהג עליה מנהגי אבלות, נאמר שם תוך כדי פירוט מנהגי האבלות (כד יז) 'פארך חבוש עליך', כלומר תישאר עם התפילין, ומכאן לומדים שאבל פטור מלהניח תפילין. ובישעיהו נאמר (סא ג) 'לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר', ונראה שלא מתאים שיהיה פאר התפילין על הראש ביום האבל על ירושלים.
טלית גדול – הטלית שנהוג להתעטף בו בשעת התפילה.
דכתיב – איכה ב יז, וביארתיו בסעיף א.
מתרגמינן בזע פורפירא דיליה – התרגום הארמי על הפסוק הזה הוא "קרע את מעילו היקר", וזכר לזה אנחנו לא לובשים בגדים מיוחדים לכבודו.
טלית קטן – הבגד שנהוג ללבוש במשך כל היום כדי לקיים מצוות ציצית, כמבואר בסימן ט סעיף א.
משכימין קצת – וכתבו הפוסקים שאם יש לחשוש שיסיימו את הקינות זמן רב לפני חצות היום עדיף שלא להשכים.
אמרים מזמור לתודה – מזמור ק שבתהילים, ואומרים אותו רק בימים שהיה אפשר בזמן בית המקדש להקריב קרבן תודה ולאוכלו, ולכן אין אומרים אותו ביום הכיפורים, אבל בתשעה באב, מאחר וכאשר ייבנה בית המקדש כבר לא יצומו, אפשר לאומרו.
עננו – קטע של תפילה שתיקנו חכמינו להוסיף בתפילה בימי צום כמבואר בסימן יט סעיף יד.
בין גואל לרופא – בין ברכת גואל ישראל לברכת רפאנו, שם אומר השליח ציבור עננו בצומות, וחותם 'ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה' כמבואר בסימן כ סעיף ח, בניגוד ליחידים שאומרים עננו בברכת שמע קולנו.
ברכת כהנים – הכוונה היא לקטע 'אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה...' שאומר השליח ציבור במקרה שאין הכהנים מברכים, כמבואר בסימן כ סעיף ו, כי ברכת כהנים ממש עשו בחוץ לארץ רק בתפילת מוסף של חג, כמבואר בסימן ק סעיף א. אבל נכון הוא שבארץ ישראל אין גם ברכת כהנים בשחרית של תשעה באב.
חצי קדיש – עד דאמירן בעלמא, כמו שאומרים תמיד אחרי תחנון ובימים שאין תחנון מיד אחרי שמונה עשרה, כמבואר בסימן כב סעיף י.
תחנון – דיניו מתבארים בסימן כב.
אל ארך אפים – קטע שמוסיפים אותו בימי שני וחמישי לפני קריאת התורה, כמבואר בסימן כב סעיף י.
דאיקרי מועד – התבאר בסימן קכג סעיף ג.
כי תוליד בנים – דברים ד כה-מ, ששם משה רבנו מזהיר את עם ישראל על הגלות שיסבלו ממנו אם לא ישמעו בקול ה'.
תלתא גברי – שלושה אנשים שעולים לתורה, כהן, לוי, וישראל, כמו בימי שני וחמישי, כמבואר בסימן כג.
בלחש – כיון שאין מוסכם שיש לאומרו.
ברוך דיין האמת – על השמועה הרעה שכתובה בפסוקים אלו, והתקיימו בעוונותינו הרבים.
אסוף אסיפם – ירמיה ח יג.
עד סמוך לצהריים – כדי שלפחות החצי הראשון של היום יהיה מוקדש כולו לאבלות.
למנצח – תהילים כ, ואין אומרים אותו בימים הנקראים מועד, כמבואר בסימן כה סעיף ב.
הפסוק ואני זאת – ישעיהו נט כא.
לא ימושו מפיך – 'רוחי אשר עליך ודבריי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, והכוונה לדברי תורה.
האבל בטל מדברי תורה – מתבאר בסימן רי.
בדילוג תתקבל – כמו שהתבאר בסעיף א.
ואין אומרים... – מאחר וכל אלו הם דברי תורה, שאינם חלק בלתי נפרד של התפילה, ואף שיתבאר בסעיף ה שמאחר ונהגו לאומרם בתפילה אין איסור לאומרם גם בתשעה באב, מאחר ואין המקום שלהם בתפילה עקרוני, מעדיפים להגיד אותם במנחה ולא בשחרית, כדי שלא להסיח את הדעת מן האבלות במחצית הראשונה של היום.
שיר היחוד – יש קהילות שאומרים בהם כל יום לאחר התפילה את שיר הייחוד המיועד לאותו יום, שהוא שיר שמתאר את גדולתו של הקב"ה.
שיר של יום – מזמור תהילים שאומרים כל יום אחרי התפילה זכר למזמור שהלויים היו אומרים בבית המקדש.
פטום הקטורת – דרך הייצור והרכב הקטורת שהיו מקטירים בבית המקדש.
כל אחד – שביום אין המנהג לקרוא בציבור. ואם רוצים לקרוא בציבור מותר להם.
[1] סעודה מפסקת נוהגים לאכלה כשיושבים על שטיח או בגד שעל הקרקע. ואסור לאכול בה שני תבשילין (אפילו התבשלו בסיר אחד).
יש נהגו לאכול תבשיל של בצים או עדשים שזה מאכל אבלים. ואסור לאכול עדשים ובצים בזה אחר זה, ששני תבשילין אסרו חכמים. ודגים, נהגו להחמיר שלא לאכלם בסעודה מפסקת. (חזון עובדיה ד' תעניות, רס).
[2] מסירין הפרוכת מעל ארון הקודש על שם הכתוב 'בצע אמרתו', שאמרו במדרש (כביכול) קרע בגדי מלכותו. (חזון עובדיה ד' תעניות, שנג בהע').
[3] אנו נוהגים לומר את הקינות עם נרות כפי הצורך. אולם בגמר הקינות מכבים האורות ומשאירים נר אחד על יד השליח ציבור, ואז השליח ציבור מונה את השנים לחורבן הבית. (חזון עובדיה ד' תעניות, שנג שנו).
[4] והספרדים נהגו לומר על נהרות בבל. קינת אוי כי ירד אש (ואם חל במוצ"ש לא אומרים קינה זו). פרשת האזינו, תפלת ערבית ופרשת איכה, ומשאירים נרות כפי הצורך לקריאת איכה, ובסוף איכה כל הקהל אומר בקול, השיבנו וכו', ומכבים כל האורות ומשאירים נר קטן לשליח ציבור והוא מונה את שנות החורבן. אח"כ מסיימים הקינות ומתחילים ואתה קדוש וכו'. (חזון עובדיה ד' תעניות, שנג).
[5] ואין עוברות ומניקות בכלל זה. (חזון עובדיה ד' תעניות, שס).
[6] השולחן ערוך (תקנה, א) כתב, שהמנהג לא להניח תפילין בשחרית רק במנחה. ובחזון עובדיה כתב שהמנהג היום ברוב בתי הכנסת הספרדים להתעטף בטלית ולהניח תפילין בברכה. אך יש הנוהגים שלא להניח רק במנחה. וגם מי שהניח בשחרית, אם מתפלל מנחה במקום שמניחין תפילין במנחה יניח עמהן, משום לא תתגודדו. (חזון עובדיה ד' תעניות, שסו).
[7] ומנהגנו שגם היחיד אומר נחם בברכת בונה ירושלים, ועננו בברכת שומע תפלה. (חזון עובדיה ד' תעניות, שעג).
[8] ואנו נוהגים שהכהנים נושאים כפיהם בשחרית ובמנחה. (חזון עובדיה ד' תעניות, שעג).
[9] ואנו לא נוהגים לאמרו. (חזון עובדיה ד' תעניות, שצ).
[10] אין אומרים קדיש אחר קריאת התורה, אלא אחר ההפטרה. וכן הדין במנחה. (ילקוט יוסף תקנט, יג).
[11] מתפללים כל התפילה בישיבה על הארץ. (חזון עובדיה ד' תעניות, שנג).
[12] ואנו אומרים קינות (ומדלגים פסוקי הנחמה שבסוף כל קינה, רק בסוף הקינות אומרים פסוקי נחמה) ואיכה בסוף התפילה. (חזון עובדיה ד' תעניות, שצ שצא)
[13] נוהגים שלא לומר קדיש תתקבל בליל תשעה באב, אבל ביום נהגו לאומרו בהרבה בתי כנסיות.(יביע אומר ד יו"ד לב,ו)
[14] ואנו אומרים שיר של יום ופיטום הקטורת כרגיל. (חזון עובדיה ד' תעניות, שצא)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך