אַחַר כָּךְ אוֹמֵר שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שֶׁבַע, דְּהַיְינוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ', מָגֵן אָבוֹת וְכוּ' אֱלֹקֵינוּ וֵאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ', וּמְסַיֵּם בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת. וְיֵשׁ לְהַקָּהָל לַעֲמֹד בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר אוֹמֵר בְּרָכָה זֹאת, וְיִשְׁמְעוּ הֵיטֵב. וְנוֹהֲגִין שֶׁאוֹמְרִים עִמּוֹ מָגֵן אָבוֹת[1], עַד זֵכֶר לְמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית. וְגַם הַמִּתְפַּלֵּל בִּיחִידוּת, יָכוֹל לוֹמַר מָגֵן אָבוֹת עַד זֵכֶר לְמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית, אֲבָל יוֹתֵר לֹא יֹאמַר.
אחת מעין שבע – ברכה אחת הכוללת בתוכה את כל שבע הברכות של תפילת העמידה של שבת: [א. מגן אבות בדברו, ב. מחיה מתים במאמרו, ג. האל הקדוש שאין כמוהו, ד. המניח לעמו ביום שבת קדשו – מקדש השבת ומברך שביעי... ברוך אתה ה' מקדש השבת, ה. לפניו נעבוד ביראה ופחד, ו. ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות – אל ההודאות, ז. אדון השלום].
עמו – בשעה שהשליח ציבור אומר, ואף שבאופן זה יקשה לשמוע את ברכת השליח ציבור, כמו שאומרים מודים דרבנן עם השליח ציבור, כמבואר בסימן כ סעיף ה.
בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה אוֹמְרִים בְּרָכָה זֹאת, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב, וּבְשַׁבָּת שֶׁחָל לְאַחַר יוֹם טוֹב. אַךְ כְּשֶׁחַל יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח בְּשַׁבָּת, אֵין אוֹמְרִים אוֹתָהּ.
אומרים ברכה זאת – מפני שבתי כנסיות היו בזמן חכמי התלמוד במקומות מבודדים, והיו אנשים שאיחרו לתפילה בליל שבת, והחכמים רצו לעכב את המתפללים כדי שהמאחרים לא ייוותרו לבדם בבית הכנסת ויצטרכו לחזור לביתם בחושך לבדם, שההולך לבדו בלילה עלול להינזק מן המזיקים [ישויות רוחניות שליליות שניתן להם כח להזיק לבני אדם בנסיבות מסוימות]. ובימות החול לא ראו החכמים צורך בכך, מפני שבימות החול היו המון העם מתפללים בביתם אחרי סיום יום העבודה, ואינם מתאספים לבית הכנסת שמחוץ לעיר. [ועיין בסימן ע סעיף ג, שבשלב מאוחר יותר דאגו גם למאחרים בימות החול].
ביום טוב... – שאנשים אינם מאחרים לתפילה.
אין אומרים אותה – מפני שהוא לילה השמור מן המזיקים, כמבואר בסימן קיט סעיף ט.
אֵין אוֹמְרִים אוֹתָהּ אֶלָּא בְּמִנְיָן קָבוּעַ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין בַּעֲשָׂרָה אֶלָּא בְּאַקְרַאי, כְּגוֹן בְּבֵית הֶחָתָן אוֹ בְּבֵית הָאָבֵל, אֵין אוֹמְרִים אוֹתָהּ[2]. וְאִם קָבְעוּ מָקוֹם לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה אֵיזֶה שָׁבוּעוֹת, כְּמוֹ בִּירִדִים, יֵשׁ לְאָמְרָהּ (רסח).
באקראי – בהזדמן, מניין שאינו קבוע.
בירידים – היה מנהג הסוחרים לצאת פעם בשנה לירידים מרכזיים על מנת לקנות ולמכור סחורה, והירידים נמשכו בדרך כלל מספר שבועות. בשבועות אלו, היהודים היו מתארגנים ומקימים בית כנסת מאולתר, שהיו בו ספר תורה ושלוש תפילות מדי יום.
בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין שֶׁשְּׁלִיחַ הַצִבּוּר מְקַדֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת[3] בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים (חוּץ מִשְּׁנֵי לֵילוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל פֶּסַח). וְכֵיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ יוֹצֵא בְּקִדּוּשׁ זֶה, וְאָסוּר לוֹ לִטְעֹם קֹדֶם קִדּוּשׁ, לָכֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא בִּרְכָּתוֹ לְבַטָּלָה, נוֹתְנִים לִטְעֹם לְקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, וְהַקָּטֹן יִשְׁמַע אֶת הַבְּרָכָה מִמֶּנּוּ וְיוֹצֵא בָּהּ, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא בֵּרַךְ לְבַטָּלָה (דְּמֻתָּר לְהַאֲכִיל אֶת הַקָּטֹן קֹדֶם קִדּוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסִימָן קס"ה, אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם) וְאִם אֵין קָטֹן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, יְכַוֵּן הַמְקַדֵּשׁ אוֹ אָדָם אַחֵר, לָצֵאת בַּקִּדּוּשׁ זֶה. וְיִשְׁתֶּה שִׁעוּר רְבִיעִית כְּדֵי לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, וְאַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל הוּא לַחֲזוֹר וּלְקַדֵּשׁ בְּבֵיתוֹ לְהוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ אִם אֵינָן יוֹדְעִין לְקַדֵּשׁ בְּעַצְמָן. וְהָא דְּיוֹצֵא בַּקִּדּוּשׁ שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל גַּב דְּאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה, בִּשְׁעַת הַדְּחַק סוֹמְכִין עַל הַפּוֹסְקִים דִּסְבִירָא לָהוּ, דְּדַי אִם שׁוֹתֶה רְבִיעִית שְׁלֵמָה מִן הַכּוֹס. וְטוֹב שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית חוּץ מִכִּמְלֹא לֻגְמָיו, דְּהַיְנוּ כִּמְלֹּא לֻגְמָיו מִשּׁוּם קִדּוּשׁ, וְעוֹד רְבִיעִית מִשּׁוּם סְעוּדָּה.
במדינות אלו – ובארץ ישראל בזמנינו ברוב בתי הכנסת אין נוהגים לקדש.
בבית הכנסת – בשביל האורחים שבזמן התלמוד היו אוכלים בבית הכנסת, ואף שכהיום אין האורחים אוכלים בבית הכנסת, נותר המנהג כמות שהוא.
שני לילות הראשונים של פסח – בחוץ לארץ חוגגים את כל החגים במשך יומיים, כמו שיתבאר בסימן קב סעיף ז ובעוד מקומות, ויש שם שתי לילות סדר. והסיבה לכך שאין מקדשים בליל הסדר, היא מפני שמחובת בני העיר לספק לכל יהודי ארבע כוסות יין כדי שיוכל לנהל ליל הסדר לעצמו, ואין מי שזקוק לקידוש של בית הכנסת.
אינו יוצא בקידוש זה – כי אין קידוש אלא במקום סעודה, כמבואר בסימן עז סעיף יד
ואסור לו לטעום קודם הקידוש – מבואר בסימן עז סעיף ב
קטן שהגיע לחינוך – ילד שהוא כבר בגיל שבו צריך לחנכו לברך על מה שהוא אוכל. והוא ממתי שהוא מבין [באמת – לא שיודע לדקלם] שמהות הברכה היא לשבח את ה', והוא בין גיל 6 לגיל 9, כל ילד לפי הבנתו. ושאר דיני חינוך יתבארו בעז"ה בסימן קסה.
ישמע את הברכה ממנו ויוצא בה – שלא יברכו הקטנים בעצמם על היין, אלא יסתמכו על ברכת השליח צבור.
סימן קס"ה – סעיף ד.
שיעור רביעית – בין 75 ל150 סמ"ק לפי השיטות השונות, שעל פחות מרביעית אין מברכים ברכה אחרונה, כמבואר בסימן נא סעיף ב.
סבירא להו – הם סוברים.
דדי אם שותה רביעית שלמה – פוסקים אלו סוברים שרביעית יין נחשב סעודה, ולכן אם שותה רביעית נחשב זה לקידוש במקום סעודה.
כמלא לוגמיו – הכמות המקסימלית שניתן להכניס בצד אחד של הפה, שזוהי הכמות שצריך לשתות בקידוש כדי שהדבר ייחשב קידוש על היין, כפי שיתבאר בסימן עז סעיף ט ויג.
הערות:
- מי שקידש בבית הכנסת ונאלץ לשתות בעצמו, שיצא ידי קידוש, אם אחד מבני ביתו, כגון אשתו או בניו ובנותיו הגדולים, יודעים לקדש, יותר נכון שהם יקדשו ולא הוא. אבל אם אין אפשרות כזאת, יכול לקדש עבורם. ובקידוש של שחרית של שבת, אפילו לכתחילה יכול לקדש בבית הכנסת [ולאכול] ולחזור ולקדש בבית, אפילו אם יש אחרים שיודעים לקדש.
נוֹהֲגִין לוֹמַר פֶּרֶק בְּמַה מַּדְלִיקִין[4]. וְאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּשַׁבָּת, וְלֹא כְּשֶׁחָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא בְּשַׁבָּת חֹל הַמּוֹעֵד[5] (ע"ר).
פרק במה מדליקין – המשניות של הפרק השני של מסכת שבת, כדי להאריך בתפילה למען המאחרים, על הדרך שהתבאר בסעיף ו. ובמקומות שאומרים אותו לפני תפילת ערבית, יש טעם נוסף, להזכיר לאנשים לעשר ולערב.
יום טוב שחל בשבת – כדי שלא יאמרוהו ביום טוב שחל בערב שבת.
כשחל יום טוב בערב שבת – אי אפשר לומר 'עשרתם עירבתם', שאסור לעשר ולערב ביום טוב.
בשבת חול המועד – אין מאחרים לבוא לבית הכנסת, שאין עובדים כל כך ביום שישי.
נוֹהֲגִין שֶׁבַּשַׁבָּת אֵין מַשְׁכִּימִין כָּל כָּךְ לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּמוֹ בְּחֹל, מִשּׁוּם דְּשֵׁינָה מֵעֹנֶג שַׁבָּת הִיא, וְאַסְמְכוּהָ אַקְּרָא, דִּבְקָרְבַּן הַתָּמִיד שֶׁל יְמוֹת הַחֹל נֶאֱמַר "בַּבֹּקֶר", וּבְשַׁבָּת נֶאֱמַר "וּבְיוֹם הַשַׁבָּת", דְּמַשְׁמַע אִחוּר. וּמִכָּל מָקוֹם צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְאַחֵר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה.
אסמכוה אקרא – השעינו את המנהג הזה על דקדוק בפסוקים.
קרבן התמיד – שני כבשים שהיו מקריבים בבית המקדש מדי יום, אחד בבוקר ואחד אחר הצהריים.
נאמר בבוקר – במדבר כח ד.
נאמר וביום השבת – במדבר כה ט.
זמן קריאת שמע ותפילה – מתבאר בסימן יז סעיף א ובסימן יח סעיף א.
זְמַן תְּפִלַּת מוּסָף הוּא מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, וְאֵין לְאַחֲרָה יוֹתֵר מֵעַד סוֹף שֶׁבַע שָׁעוֹת. וְאִם הִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ אַחַר שֶׁבַע שָׁעוֹת, נִקְרָא פּושֵׁעַ, וְאַף עַל פִּי כֵן יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁזְמַנָּה כָּל הַיּוֹם.
תפילת מוסף – תפילה נוספת, שמתפללים אותה בכל יום שבה היו מקריבים בבית המקדש קרבן ציבור נוסף על קרבן התמיד, דהיינו בשבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כפור וסוכות.
שבע שעות – הכוונה לשעות זמניות, שכל אחת מהם היא 1/12 ביום, כמו שהתבאר בסימן סט סעיף ב.
פושע – מתרשל.
הערות:
- צריך להיזהר, כאשר קובעים זמני תפילה ליום כיפור, וכן בשמחת תורה כאשר התפילה רגילה להתמשך הרבה זמן, שלא יאחרו תפילת מוסף אחרי שבע שעות זמניות, ועדיף שגם לא לאחר עד שש וחצי שעות, כי אז בעקרון היה צריך להפוך את הסדר, כמבואר בסעיף הבא.
הָיוּ לְפָנָיו לְהִתְפַּלֵּל שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת, אַחַת שֶׁל מִנְחָה וְאַחַת שֶׁל מוּסָף, כְּגוֹן שֶׁאֵחַר מִלְּהִתְפַּלֵּל מוּסָף עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּחִלָּה מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ מוּסָף, מִשּׁוּם דְּמִנְחָה תְּדִירָה יוֹתֵר, וְקַיְמָא לָן תָּדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָדִיר, תָּדִיר קוֹדֵם. וּמִכָל מָקוֹם בְּצִבּוּר אֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן (רפ"ו).
שש שעות ומחצה – הוא תחילת הזמן שבו ניתן להתפלל תפילת מנחה, כמבואר בסימן סט סעיף ב.
קיימא לן – עומד לנו. כלומר, זאת ההלכה.
תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם – כל פעם שמוטלים על האדם שני חיובים, כאשר לאחד מהם יש תדירות גבוהה יותר, יש לקיים קודם את החיוב התדיר יותר ואחר כך את החיוב הנדיר יותר.
אין לעשות כן – כדי שלא יתבלבלו ויעשו כן בפעם אחרת גם לפני שהגיע זמן מנחה.
בִּקְדֻשָּׁה דְּמוּסָף שֶׁאוֹמְרִים, שְׁמַע יִשְֹרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, וּמִיָּד אוֹמְרִים הַקָּהָל, אֶחָד הוּא אֱלֹקֵינוּ וְכוּ', הוּא טָעוּת, כִּי אָסוּר לוֹמַר תֵּבַת אֶחָד שְׁתֵּי פְּעָמִים רְצוּפוֹת. אֶלָּא יֹאמַר ה' אֶחָד, הוּא אֱלֹקֵינוּ וְכוּ', אַךְ שְּׁלִיחַ הַצִבּוּר שֶׁהוּא מַמְתִּין עַל הַצִּבּוּר, יָכוֹל הוּא לְהַתְחִיל בְּתֵבַת אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁהִפְסִיק בֵּינְתָיִם (עַיֵּן בסידור).
הערות:
- בסידורים של ימינו כבר השמיטו את המילה "אחד" השנייה, ולכן דין זה כבר לא רלוונטי.
[1] אין מנהגנו לומר זאת עם השליח ציבור.
[2] אין לומר בבית האבל ובבית חתנים ברכה זו, וכן לא המתפללים בדירה דרך ארעי. ובירושלים בין החומות, נהגו לאומרה גם בבית חתנים ובבית אבלים. (חזון עובדיה שבת א, שעג).
[3] יש מקומות שמקדשים בבית הכנסת, ואם כולם בני תורה יותר טוב שלא יקדשו בבית הכנסת. ובמקומות שאין בני תורה, מצוה להנהיגם לקדש בבית כנסת, כדי להוציא ידי חובת קידוש מי שאין לו היכן לעשות קידוש, או כאלה שלא יעשו קידוש בביתם. והמקדש יטעם שיעור רביעית, כדי שיועיל לקידוש במקום סעודה. (חזון עובדיה שבת ב, א).
[4] והספרדים נוהגים לאומרו קודם תפלת ערבית, וכן ראוי לעשות. (חזון עובדיה שבת א, שלא).
[5] ובשבת חנוכה גם אין נוהגים לאמר 'במה מדליקין'. ובבית האבל נוהגין לאומרו. (חזון עובדיה שבת א, שלב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך