חַיָּב הָאָדָם לְבָרֵךְ אֶת ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ גַּם עַל הָרָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בַּיֵּצֶר טוֹב וּבְיֵּצֶר הָרָע (פֵּרוּשׁ, גַּם כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה יְקַיֵּם בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ, עַיִן לְעֵיל סִימָן ל"א). וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְֹשֶךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר, בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ, בֵּין מִדָּה טוֹבָה בֵּין מִדַּת פֻּרְעָנוּת, הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ. מַה הוּא מְבָרֵךְ. עַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת מְבָרֵךְ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת. אִם בָּאוּ לוֹ כַּמָּה שְׁמוּעוֹת בְּבַת אַחַת, בֵּין טוֹבוֹת בֵּין רָעוֹת, דַּי לוֹ בִּבְרָכָה אַחַת. וְחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ גַּם עַל הָרָעָה בְּדֵעָה שְׁלֵמָה וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כְּמוֹ שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר, חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה. אִם חֶסֶד אָשִׁירָה, וְאִם מִשְׁפָּט אָשִׁירָה, כִּי גַּם הָרָעָה לְעוֹבְדֵי ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הִיא שִׂמְחָתָם וְטוֹבָתָם, כֵּיוָן שֶׁמְקַבֵּל בְּאַהֲבָה מַה שֶּׁגָּזַר עָלָיו ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, בֶּאֱמוּנָתוֹ כִּי הַכֹּל כַּפָּרַת עֲוֹנוֹתָיו. נִמְצָא כִּי בְּקַבָּלַת רָעָה זוֹ, הוּא עוֹבֵד אֶת ה', וְהָעֲבוֹדָה הִיא שִׂמְחָה לוֹ (ברכות פ"ט. אוֹרַח חַיִּים סִימָן רכ"ב).
שנאמר – דברים ו ה.
בשני יצריך – שהרי לא כתוב בכל לִבְּךָ, והלשון 'לבב' על כל הטיותיו מצביע תמיד על לב האדם המורכב מיצר טוב ויצר רע.
פירוש – כיצד עובדים את ה' ביצר הרע.
עוסק בענייני עולם הזה – העיסוק בכל צרכי הגוף נובע מיצר הרע, שמהותו משיכה לכיון החומר, ואם לא היה יצר הרע, לא היה האדם אוכל ושותה ונושא אישה ומוליד ילדים.
בכל דרכיך דעהו – משלי ג ו, לעשות את כל הדברים הללו לשם שמים, כדי שאפילו צרכי הגוף הפשוטים יהפכו לחלק מעבודת ה'.
אפילו הוא נוטל את נפשך – כאשר הנאמנות לה' מחייבת לוותר על החיים, יש לעשות זאת ללא היסוס. אלא שמקרים אלו אינם מצויים כל כך, שרצון ה' בדרך כלל הוא שלא נוותר על החיים אלא נעבור על איסורי תורה כדי להציל את החיים, ועל זה נאמר (ויקרא יח ה) 'ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', ובמקרים אלו עבודת ה' מתבטאת בכך שלא להתעקש לשמור על מצוות שאין רצון ה' שנשמור עליהם לעת עתה. והמקרים שבהם רצון ה' שנמות מפורטים בסימן צב סעיף א.
בכל ממונך – יש בני אדם שמוכנים למות, אבל מאד מתקשים להיפרד מרכושם, לכן נאמר שאפילו אלו, צריכים למסור את כל ממונם כדי שלא לעבור על רצון ה'.
בכל מידה ומידה – הוא פירוש 'מאודך'.
הוי מודה לו – הוא פירוש 'ואהבת' בהקשר זה.
בין טובות בין רעות – הרבה שמועות טובות, או הרבה שמועות רעות. ובסעיפים ג וו יתבאר דין מי ששמע שמועות טובות ורעות ביחד.
בדעה שלמה ובנפש חפצה – מתוך התבוננות ורצון אמיתי להודות.
חסד ומשפט אשירה – תהלים קא א.
משפט – שנגזר על האדם סבל.
כי... – מסביר איך אפשר לברך בשמחה ובלב שלם על הרעה.
באמונתו כי הכל כפרת עוונותיו – ואם לא יתכפר לו על ידי ייסורים בעולם הזה, יצטרך לסבול על עוונותיו פי כמה לעולם הבא, ששם העונש יהיה גדול הרבה יותר. ואם מאמין כך, הרי שיקבל את הייסורים באהבה.
בקבלת רעה זו – בצורה הנכונה.
היא שמחה לו – ולכן יוכל לברך דיין האמת מתוך שמחה.
הִגִּיעַ אֵלָיו טוֹבָה אוֹ שֶׁשָּׁמַע שְׁמוּעָה טוֹבָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁטּוֹבָה זוֹ תִּגְרוֹם לוֹ רָעָה, כְּגוֹן שֶׁמָּצָא מְצִיאָה וְאִם יִשָּׁמַע הַדָּבָר לַמֶּלֶךְ יִקַּח כָּל אֲשֶׁר לוֹ, מִכָּל מָקוֹם מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְכֵן נָגְעָה אֵלָיו רָעָה אוֹ שָׁמַע שְׁמוּעָה רָעָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים שֶׁרָעָה זוֹ גּוֹרֶמֶת לוֹ טוֹבָה, כְּגוֹן, שֶׁבָּא לוֹ שֶׁטֶף עַל שָׂדֵהוּ וּמַזִּיק תְּבוּאָתוֹ, וּכְשֶׁיַּעֲבוֹר הַשֶּׁטֶף טוֹבָה הִיא לוֹ, שֶׁהִשְׁקָה אֶת שָׂדֵהוּ, מִכָּל מָקוֹם מְבָרֵךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הֶעָתִיד לִהְיוֹת אֶלָּא עַל מַה שֶׁאֵרַע עַתָּה (רכ"ב).
הדברים מראים – נראה שכך יהיה.
תגרום לו רעה – עלולה לגרום לו רעה בהמשך.
מצא מציאה – במקום שהחוק קובע שכל מציאה [שאין דרך לאתר את בעליה] שייכת למלך.
יקח כל אשר לו – יעניש אותו על כך שלא ציית לחוק.
מברך – ויבטח בה' שזימן לידו את המציאה, שיעזור לו שהדבר לא ייוודע למלך, ולכן בינתיים מברך הטוב והמטיב, כי הטוב הוא עובדה קיימת, והרע רק חשש עתידי.
הטוב והמטיב – אם יש לו בני בית שנהנים יחד איתו מהמציאה. ואם לא, מברך שהחיינו כמו שלמדנו בסעיף א.
שטף – הצפה של נהר.
שהשקה את שדהו – וגם חידש את פני הקרקע, ויש סיכוי גדול שהחול והטיט שנגרף לשם עם ההצפה ישפרו את איכות הקרקע.
אין מברכין על העתיד להיות – שמא בסוף הוא לא יהיה.
הערות:
- לא כל חוק במדינה צריך לקיים, ואף שבאופן כללי אמרו חכמים 'דינא דמלכותא דינא' כמבואר בסימן קפב סעיף טז, יש לזה פרטי דינים רבים, כמו שכתבתי בהערה שם, ובסימן קפז סעיף ב.
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: כָּל מַה דְּעָבֵיד רַחְמָנָא לְטָב עָבֵיד (ר"ל).
לומר – שאמירה זו מחזקת בו את האמונה שאכן הדבר כך, ומרגילה אותו לחשיבה כזאת, וזה יעזור לו גם בזמנים קשים, כשיהיה לו קשה יותר לראות את הטוב שבדברים.
כל מה דעביד רחמנא לטב עביד – כל מה שהרחמן עושה הוא עושה לטובה.
יָלְדָה אִשְׁתּוֹ זָכָר, מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב[1], וְגַם הָאִשָּׁה תְּבָרֵךְ כֵּן. וְאִם מֵתָה הָאִשָּׁה בְּלִדְתָּה, מְבָרֵךְ שֶׁהֱחֱיָנוּ, דְּהָא לֵיכָּא הֲטָבָה לְאַחֲרִינֵי. וְכֵן אִם מֵת הָאָב קֹדֶם שֶׁיְלָדַתּוּ, הִיא מְבָרֶכֶת שֶׁהֱחֱיָנוּ.
זכר – אבל אם ילדה נקבה לא היו שמחים בה בזמנם. ובזמננו בעדות שבהם השמחה בלידת בת זהה לגמרי לשמחה בלידת בן, יש לשאול רב כיצד לנהוג.
מברך שהחיינו – אף שהוא עצוב במיתתה, ומברך על מותה דיין האמת, צריך בכל זאת לברך על החלק הטוב שבבשורה, כמבואר בסעיף הבא.
ליכא הטבה לאחריני – אין הטבה לאחרים, כי בשעה שהוא מברך אשתו כבר אינה בחיים כדי לשמוח בלידת הבן, ולמדנו בסעיף א שאין מברכים הטוב והמטיב אלא כאשר לפחות שני בני אדם נהנים מהטובה.
מֵת אָבִיו אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר קְרוֹבָיו, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ קְרוֹבוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא אָדָם כָּשֵׁר, וּמִכָּל שֶׁכֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהוּא מִצְטַעֵר עָלָיו, מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיַּן הָאֱמֶת[2]. וְעַל שְׁאָר אָדָם שֶׁאֵינוֹ מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ, אוֹמֵר בָּרוּךְ דַיַּן הָאֱמֶת בְּלֹא שֵׁם וּמַלְכוּת. אִם נִשְׁאַר מֵאָבִיו מָמוֹן לִירַשׁ, מְבָרֵךְ גַּם כֵּן שֶׁהֱחִיָּנוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ עוֹד אַחִים לַחֲלוֹק בּירֻשָׁה, אֲזַי בִּמְקוֹם בִּרְכַּת שֶׁהֱחִיָּנוּ מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב.
אדם כשר – שהוא העריכו מפני ישרותו וצדקותו.
שהוא מצטער עליו – על כך שהוא יהיה חסר לו מעכשיו, וכן ראוי, שאדם יצטער ויבכה על תלמיד חכם שמת, כמבואר בסימן קצח סעיף ז ובסימן רה סעיף ט ובסימן רטו סעיף א.
שם ומלכות – המרכיבים העיקריים של כל ברכה הם המילים 'ה' אלהינו' [=שם] 'מלך העולם' [=מלכות], ובלי שם ומלכות מותר להגיד כל ברכה ואין הדבר נחשב לברכה לבטלה, אבל אינו יוצא בה ידי חובה. ולכן, במקום שהצער אינו גדול, ולא ברור שהוא חייב בברכת דיין האמת על צער ברמה כזאת, נכון לברך ולהודות לה' בנוסח שאינו נחשב ברכה. וכעין זה מבואר בסימן ס סעיפים ז וי, ובסימן סא סעיף ז.
בָּנָה אוֹ קָנָה בַּיִת אוֹ קָנָה כֵּלִים אוֹ מַלְבּוּשִׁים חֲשׁוּבִים, אֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ תְּחִלָּה, אֶלָּא שֶׁאֵלּוּ לֹא הָיוּ שֶׁלּוֹ מֵעוֹלָם[3] (לְאַפּוּקֵי מְכָרָן וְחָזַר וּקְנָאָן) וְהוּא שָׂמֵחַ בָּהֶם, מְבָרֵךְ שֶׁהֱחִיָּנוּ[4]. וְיֵשׁ לְבָרֵךְ בִּשְׁעַת הַקִּנְיָן אוֹ גְּמַר הַבִּנְיָן[5], אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָהֶם, כִּי אֵין הַבְּרָכָה אֶלָּא עַל שִׂמְחַת הַלֵּב שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בִּקְנִיָּתָן (רכ"ג).
חשובים – אוטו, מקרר, תנור, או כלי יקר לעבודה מקצועית, אבל לא אם קנה מברג. ובבגדים אם קנה חליפה ולא אם קנה הלבשה תחתונה כמו שיתבאר בסעיף יב. ולמעשה גם בכלים וגם בבגדים רמת החשיבות שמספיקה כדי לברך תלויה במידת השמחה שלו, שהיא תוצאה של הרגלי הקנייה, המצב הכלכלי, ועוד, כמו שיתבאר שם.
כיוצא באלו – יש לו כבר חליפה או רכב, והוא קונה עכשיו שני.
לאפוקי – להוציא. כלומר, הלכה זו ש'אלו לא היו שלו מעולם' באה ללמד שמי שמכר דבר וקנה אותו בחזרה אינו בכלל הלכה זו, ואינו מברך שהחיינו.
והוא שמח בהם – מתייחס לכל הסעיף, שהשמחה היא תנאי לברכה, ואם אינו שמח אינו מברך.
שהחיינו – אם מדובר בכלים או בגדים שרק הוא נהנה מהם, ואם גם בני ביתו נהנים מהם יתבאר בסעיף ט.
בשעת הקניין – אם הוא ראוי לשימוש כמות שהוא. אבל אם קנה בגד וצריך עוד לעשות בו תיקוני תפירה, או שצריך לבדקו שאין בו שעטנז, לא יברך עד שהוא ראוי ללבישה ממש. ולכן נהגו היום רבים שלא לברך אלא בשעת הלבישה. ואם לא בירך מיד בשעת הקניין יכול לברך כל עוד שהוא שמח מהחידוש, ועדיין לא התרגל.
וּכְשֶׁיִּלְבַּשׁ הַמַלְבּוּשׁ, יְבָרֵךְ מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים[6]. וְאַף שֶׁכְּבָר בֵּרַךְ שַׁחֲרִית מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כְּשֶׁלּוֹבְשׁוֹ. אַךְ אִם לְבָשׁוֹ שַׁחֲרִית, נִפְטָר בִּבְרָכָה זֹאת. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַקּוֹנֶה כּוֹבַע, כְּשֶׁמְּשִׂימוֹ בְּרֹאשׁוֹ יְבָרֵךְ עוֹטֵר יִשְֹרָאֵל בְּתִפְאָרָה, וּבָאֵזוֹר יְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְֹרָאֵל בִּגְבוּרָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין, עַל כֵּן טוֹב לְלָבְשָׁן פַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שַׁחֲרִית וִיכַוֵּן לְפָטְרָן בִּבְרָכוֹת אֵלּוּ שֶׁאוֹמֵר אוֹתָן בְּסֵדֶר הַבְּרָכוֹת. קָנָה לוֹ טַלִּית שֶׁל מִצְוָה, אֲזַי לְאַחַר שֶׁעָשָׂה בּוֹ אֶת הַצִּיצִית, יְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם לֹא בֵּרַךְ אָז, יְבָרֵךְ בָּעִטּוּף הָרִאשׁוֹן לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ לְהִתְעַטֵּף בַּצִיצִית (כ"ב רכ"ג).
בירך שחרית – שברכה זו היא אחת מברכות השחר, שמברכים כל בוקר.
שחרית – לפני התפילה.
בברכה זאת – במלביש ערומים שבברכות השחר, ואין לו לברך פעמיים.
ובאזור – כשחוגר בחגורה חדשה.
ללבשן – כובע או חגורה.
לאחר שעשה בו את הציצית – כי לפני כן אינו ראוי ללבישה.
יברך בעיטוף הראשון – שאז שמחתו גדולה כמעט כמו בשעת הקנייה, וזה עדיף מלברך סתם כשנזכר.
[1] והיום לא נהגו הספרדים לברך ברכת הטוב והמטיב כשנולד בן זכר, וסומכים על ברכת 'שהחיינו' שמברך בשעת הברית מילה. (חזון עובדיה ברכות, שפח).
ומי שנולד לו בת והוא שמח מאוד על כך, אם רוצה לברך 'שהחיינו', ראוי שיברך על בגד חדש ויכוון לפטור את הולדת הבת. (חזון עובדיה ברכות, שצ).
[2] הספרדים נהגו לברך ברכה זו אחר סתימת הגולל קודם שיאכל האבל סעודת הבראה. והאשכנזים נהגו לברכה קודם הוצאת המת לקבורה. (הלכה ברורה רכג, ה).
[3] להלכה כשקונה בגדים מברך 'שהחיינו' גם אם היו לו בגדים אחרים או כלים אחרים. ואם קנה ולא ברך, וקנה עוד בגדים חדשים, מברך רק פעם אחת. (הלכה ברורה רכג, יד).
נהגו שלא לברך כשקונה בגד חדש אלא כשלובשו.(הלכה ברורה רכג, יז). אדם ששכח לברך על בגד שהחיינו, יכול לברך כל זמן שלבוש באותו בגד, אמנם בלבישה שניה לא יכול לברך 'שהחיינו'. (חזון עובדיה ברכות, תב בהע').
[4] ואם לבו דואג מחמת הלוואות גדולות שלקח עבור הדירה ואינו יודע אם יוכל לפרוע חובותיו, אינו מברך שהחיינו. אך אם לוקח משכנתא כמו שנהוג היום ויודע שיכול לעמוד בתשלום הדירה מידי חודש בחודשו, יכול לברך. (חזון עובדיה ברכות שצד שצה בהע').
[5] ובזמננו לא נהגו לברך כשקונה או בונה בית חדש, אלא נהגו שבשעה שעושה בעל הבית חנוכת הבית, לובש בגד חדש ועליו מברך שהחיינו. (חזון עובדיה ברכות, שצ).
[6] ולדעת הספרדים לא מברך מלביש ערומים על בגד חדש, ומכל מקום גם לספרדים כדאי ללבוש בגד חדש בבוקר ולפטור אותו בברכת מלביש ערומים. וכן הדין בקונה כובע חדש, טוב שיחבוש אותו בבוקר ויפטור אותו בברכת עוטר ישראל בתפארה. (חזון עובדיה ברכות תב, הלכה ברורה רכז, יט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך