אֲפִלּוּ לֹא אָכַל רַק כַּזַּיִת פַּת[1], צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן (קפ"ד).
כזית – גודל של זית. והכוונה לזית ממוצע בן ימינו. ואף שיש מקום לחשוש שמא הזיתים של פעם היו גדולים יותר, אבל מצד הדין צריך לברך על לחם בגודל של זית בן ימינו, והרוצה לחשוש יאכל יותר אבל לא יאכל כזית בלי לברך.
לֹא יְבָרֵךְ מְעֻמָּד, וְלֹא מְהַלֵּךְ, אֶלָּא מְיֻשָּׁב. וַאֲפִלּוּ הָיָה הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כְּשֶׁאָכַל, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד אוֹ שֶׁהָיָה מֵסֵב, כְּשֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב, כְּדֵי לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ בְּיוֹתֵר. וְגַם לֹא יְהֵא מֵסֵב, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ גַּאֲוָה, אֶלָּא יֵשֵׁב, וְיִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ הָעֶלְיוֹן, וְגַם יַנִּיחַ הַכּוֹבַע בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁיְהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עָלָיו, וִיעוֹרֵר הַכַּוָּנָה וִיבָרֵךְ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, וְלֹא יַעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ[2] [קפ"ג קצ"א].
בתוך ביתו – אבל אם היה הולך בדרך כשאכל, מותר לברך תוך כדי הליכה, כמו שיתבאר בסימן סח סעיף ט.
מסב – תנוחה של חצי ישיבה וחצי שכיבה, על הספה, נתמך בכריות, כמו שיתבאר בסימן קיח סעיף ו.
לישב – ולא לעמוד או ללכת, כדי...
דרך גאוה – כשאוכל הוא דרך חשיבות, שכך היו אנשים מכובדים אוכלים בזמן חכמי המשנה, אבל להראות חשיבות בזמן שמברך לה' הוא דרך גאוה.
מלבוש העליון – לבוש מכובד, שהוא יוצא בו מהבית או מקבל בו אנשים חשובים, ולא לבוש ביתי קליל.
הכובע – במקומות שאין הולכים ברחוב בלי כובע, ואין עומדים בלי כובע בפני אנשים גדולים.
שיהא מורא שמים עליו – כיסוי הראש מביא לידי יראת שמים, כמבואר בסימן ג סעיף ו, וכיסוי עם כובע גורם ליותר יראת שמים ורצינות, ובכך יהיה לו קל יותר לכוון.
הערות:
- עיין במה שכתבתי על ענייני הלבוש בסימן יב סעיף א, והוא הדין כאן.
נוֹהֲגִין שֶׁהַשּׁוֹמְעִים עוֹנִין אָמֵן לְאַחַר הָרַחֲמָן שֶׁבְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, מִשּׁוּם דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִתְפַּלֵּל דָּבָר אוֹ מְבָרֵךְ לְיִשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ בְּלֹא הַזְכָּרַת הַשֵּׁם, חַיָּב לַעֲנֹת אָמֵן (קפ"ט).
הרחמן שבברכת המזון – המנהג להוסיף בסוף ברכת המזון תפילות על עניינים שונים, כיון שכאשר מקיימים את מצוות ברכת המזון הוא עת רצון, וכדאי לנצל זאת לבקשות שונות. בקשות אלו פותחות כמעט כולם בביטוי 'הרחמן הוא...' ויש לענות אמן על כל אחת מהם, וכמובן גם בקשה שאינה פותחת במילים אלו יש לענות עליה אמן, כגון 'במרום ילמדו...'.
איתא – יש.
בלא הזכרת השם – שאין כאן ברכה במובן הרגיל.
עָבַר וְשָׁהָה מִלְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַד שִׁעוּר עִכּוּל, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּתְחִיל לִהְיוֹת רָעֵב, אֵין לוֹ עוֹד תַּקָּנָה לְבָרֵךְ. יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּשִׁעוּר עִכּוּל הוּא שָׁעָה וְחֹמֶשׁ[3]. וּמִכָּל מָקוֹם בִּסְעוּדּוֹת גְּדוֹלוֹת לִפְעָמִים יוֹשְׁבִים בֵּין הָאֲכִילָה לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן יוֹתֵר מִזְּמַן זֶה, וְהַיְנוּ מִפְּנֵי שֶׁגַּם בֵּינְתַיִם עוֹסְקִים בִּשְׁתִיָּה וּפַרְפְּרָאוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם הַנָּכוֹן שֶׁלֹּא לִשְׁהוֹת הַרְבֵּה.
עבר – מן הדין יש לברך ברכת המזון מיד אחרי סיום הסעודה. ומי שאינו עושה כן ושהה יותר מן השיעור שמבואר כאן, הוא עובר עבירה.
ברכת המזון – וכן שאר ברכות אחרונות על האוכל.
שמתחיל להיות רעב – אף שעדיין אינו רעב מאד, וברור שלא כל המזון התעכל, בהכרח חלק מן המזון התעכל כבר.
אין לו עוד תקנה – לפני כן יכול לברך, גם אם עבר זמן, וגם אם יצא ממקומו, כמו שיתבאר בסעיף ט. אבל אחר שיעור עיכול אינו יכול לברך, ואפילו אם יאכל עכשיו עוד לחם, שאז כמובן יוכל לברך, לא ייחשב לו ברכת המזון אלא על האכילה החדשה של עכשיו, ועל האכילה הקודמת הוא הפסיד את המצוה.
יש אומרים – ויש חוששים ששיעור עיכול יכול להיות אפילו פחות מזה, ולכן יש להיזהר לכתחילה שלא לדחות את ברכת המזון או ברכה אחרונה, במיוחד במקרה שלא אכל כדי שבעו כמו שאבאר.
שעה וחומש – 72 דקות. ובפחות מזה ברור שהאוכל עדיין לא התעכל. ושיעור זה חשוב בשביל מקרים שבו לא ניתן לשער לפי רמת הרעב שלו, כגון שלא אכל כדי שבעו ונשאר רעב גם מיד לאחר האכילה. או במקרה שהוא אכל דברים נוספים בין סוף אכילתו לבין שנזכר לברך ברכת המזון, וקשה לשער אם תחושת השובע נובעת מהלחם שאכל, או מהדברים הנוספים. ואפשר לסמוך על דעה זו אם אין לו עוד אוכל, אבל אם יש לו עוד אוכל, נכון שלפני שיברך ברכת המזון יאכל במקרים אלו עוד כזית, כדי שיוכל לברך לכל הדעות.
סעודות גדולות – חתונות או אירועים אחרים, ששוהים בין המנות, ויש תוכניות, דרשות, שירה, או ריקודים, והסעודה עשוייה להיארך לכמה שעות.
בין האכילה לברכת המזון – בין אכילת הלחם לברכת המזון, ואמנם מברכים כששבעים, אבל לא ברור אם תחושת השובע היא מהלחם או מהדברים שנאכלו אחר כך.
והיינו מפני... – כלומר, לא צריך לבטל מנהג זה, והוא תואם את ההלכה, כיון שהכל נחשב כסעודה אחת, וברכת המזון מתייחס לכל מה שאוכל ושותה שם.
פרפראות – עוגות וקינוחים שונים.
הנכון – לכתחילה, שלא לתכנן סעודות כאלו, ואם נמצא בסעודה כזאת יאכל כזית לחם לקראת ברכת המזון.
הערות:
- שיעור עיכול המינימלי המבואר פה של שעה וחומש נאמר בלחם, אבל יש מאכלים שמתעכלים מהר יותר, כמו פירות וירקות חיים, ומשקאות, ובהם יש להיזהר במיוחד לברך מיד, אם אינו יודע לשער מתי יתעכלו, וכמו שיתבאר בסימן נא סעיף יד.
עָבַר וְיָצָא מִמְּקוֹמוֹ קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אִם יֵשׁ לוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם, קְצָת פַּת, יֹאכַל שָׁם וְאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסִימָן מ"ב סָעִיף י"ט) וִיבָרֵךְ אַחַר כָּךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שָׁם. וְאִם אֵין לוֹ שָׁם פַּת כְּלָל, צָרִיךְ לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ לְבָרֵךְ[4]. וְאִם הוּא רָחוֹק כָּל כָּךְ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁעַד שֶׁיַּחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ יִשְׁהֶה שִׁעוּר עִכּוּל יְבָרֵךְ בְּמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם (קפ"ד).
עבר – שהרי לכתחילה אסור לצאת ממקומו, כמו שהתבאר בסימן מב סעיף יט.
קצת – אפילו פחות מכזית.
שם – במקום שסיים את אכילתו.
צריך לחזור למקומו לברך – אפילו אם כבר התרחק מאד. ובשעת הדחק, שקשה לו מאד לחזור למקומו, אם עזב את מקומו בטעות, שלא זכר שעדיין לא בירך או שלא ידע שאסור לעזוב את המקום, יכול לברך במקום שנזכר, אבל אם עזב את מקומו במזיד בלי ברכת המזון, חייב מן הדין לחזור למקומו ולברך. ובדיעבד, אפילו במקרה כזה, אם בירך במקום אחר, יצא ידי חובתו.
ישהה שיעור עיכול – ואז כבר לא יוכל לברך כמו שלמדנו בסעיף הקודם.
בְּשַׁבָּת שֶׁחָל בּוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ יוֹם טוֹב אוֹ חֹל הַמּוֹעֵד, אוֹמְרִים תְּחִלָּה רְצֵה, וְאַחַר כָּךְ יַעֲלֶה וְיָבֹא, מִפְּנֵי שֶׁהַשַׁבָּת תָּדִיר וּמְקֻדָּשׁ יוֹתֵר מֵהֶם[5] (קפ"ח).
רצה – תוספת שמוסיפים בברכה שלישית של ברכת המזון בשבת.
יעלה ויבוא – תוספת שמוסיפים בברכה שלישית של ברכת המזון ביום טוב, ראש חודש, וחול המועד.
תדיר – וכבר התבאר בסימן י סעיף ב שתמיד יש להקדים את התדיר לשאינו תדיר.
מקודש – אם יום טוב או ראש חודש היה יותר מקודש משבת היה מקום לומר שיש להקדים יעלה ויבוא, שאין התדיר קודם לשאינו תדיר אלא כאשר האינו תדיר אינו מקודש יותר ממנו.
מִי שֶׁשָּׁכַח וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ לֹא, אִם הוּא שָׂבֵעַ (דְּאָז בִּרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרָיְתָא), צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם שֵׁנִית[6]. וְכֵן אִם נִרְדַּם בְּשֵׁנָה בְּאֶמְצַע בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וּכְשֶׁהֵקִיץ אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן פָּסַק, צָרִיךְ לַחֲזוֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאִשָּׁה שֶׁנִּסְתַּפְּקָה אִם בֵּרְכָה אוֹ לֹא[7], אֵינָהּ צְרִיכָה לְבָרֵךְ פַּעַם שֵׁנִית [קפ"ד קפ"ו קפ"ח].
דאז ברכת המזון דאורייתא – שכך נאמר (דברים ח י) 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', ואם אכל פחות מכדי שביעה יש ספק אם הוא חייב מן התורה או לא, ויעשה שאלת רב.
פעם שנית – אפילו שיתכן שהוא מברך פעם שנית, כי צריך להיות בטוח שבירך לפחות פעם אחת.
אם נרדם בשינה – או שטעה מסיבה אחרת ואינו יודע עד היכן בירך.
לראש ברכת המזון – ואם יש ברכה שברור לו שכבר בירך אותה, חוזר לתחילת הברכה שלאחריה.
אינה צריכה לברך פעם שנית – כי בנוסף לספק שנוצר לה, יש ספק נוסף, אם כל אשה שאכלה ושבעה חייבת בברכת המזון מן התורה או מדרבנן.
טָעָה בְּשַׁבָּת וְלֹא אָמַר רְצֵה, אוֹ בְּיוֹם טוֹב וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם מִן הַבְּרָכָה שֶׁל בָּרוּךְ אַתָּה ה' בּוֹנֶה בְּרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם, אוֹמֵר שָׁם רְצֵה אוֹ יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְאַחַר כָּךְ וּבְנֵה וְכוּ'. אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם, מְסַיֵּם אֶת הַבְּרָכָה בּוֹנֵה בְּרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם אָמֵן, וְאוֹמֵר שָׁם בַּשַׁבָּת 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת'. וּבְיוֹם טוֹב אוֹמֵר שָׁם 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג (פְּלוֹנִי) הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְהַזְּמַנִּים'. וְאִם חָל יוֹם טוֹב בַּשַׁבָּת וְשָׁכַח רְצֵה וְגַם יַעֲלֶה וְיָבֹא, אוֹמֵר 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, וְיָמִים טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג (פְּלוֹנִי) הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְֹרָאֵל וְהַזְּמַנִּים'. וְאִם אָמַר רְצֵה וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא, אוֹמֵר כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב בִּלְבָד. וְאִם אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא וְלֹא רְצֵה, אוֹמֵר כְּמוֹ בְּשַׁבָּת בִּלְבָד.
בונה ברחמיו ירושלים – שהיא חתימת הברכה השלישית, שבה היה אמור לומר רצה או יעלה ויבוא.
ואחר כך ובנה – חוזר לומר ובנה ירושלים, לפי הסדר, אף שכבר אמר קטע זה לפני כן.
אמן – אינו חלק מן הברכה, אבל תקנת חכמים שאחרי ברכת בונה ברחמיו ירושלים צריך לענות אמן אפילו אחרי ברכת עצמו, כמו שהתבאר בסימן ו סעיף יא.
ואומר שם – חכמים אפשרו לו להזכיר את שבת בברכת המזון כברכה בפני עצמה, במקום התוספת ששכח לומר במסגרת הברכה השלישית.
פלוני – בפסח אומר 'חג המצות', בשבועות אומר 'חג השבועות', בסוכות אומר 'חג הסוכות', ובשמחת תורה אומר 'שמיני חג העצרת' או 'שמיני עצרת החג'.
כמו ביום טוב בלבד – ואינו מזכיר את שבת בברכה זו, שהרי כבר הזכיר את שבת בברכת המזון.
אִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל הַבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, שֶׁהִיא, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ וְכוּ', אֲפִלּוּ לֹא אָמַר רַק תֵּבַת בָּרוּךְ בִּלְבַד (בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁל הַתַּנְיָא) שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר נָתַן. וְלָכֵן אִם הוּא בִּשְׁתֵּי סְעוּדּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, חוֹזֵר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וּכְשֶׁלֹּא אָמַר עֲדַיִן רַק בָּרוּךְ אַתָּה ה' יְסַיֵּם, לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַטָּלָה, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲבָל בִּסְעוּדָּה שְׁלִישִׁית, שֶׁאֲפִלּוּ בַּשַׁבָּת אֵינוֹ מְחֻיָּב לֶאֱכוֹל פַּת דַּוְקָא, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּיוֹם טוֹב[8], וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ חוֹבַת הַיּוֹם עָלָיו, לָכֵן אֵינוֹ חוֹזֵר לָרֹאשׁ אֶלָּא גּוֹמֵר כָּךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲבָל אִם נִזְכַּר בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְתַקֵּן בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר נָתַן וְכוּ', מְחֻיָּב לְתַקֵּן אֲפִלּוּ בְּכַמָּה סְעוּדּוֹת שֶׁאָכַל.
תיבת ברוך – שהיה מקום לומר שיכול להמשיך ולומר את ברכת אשר נתן, ולהשתמש לשם כך במילת 'ברוך' שאמר כבר.
אין לו תקנה – כי רק צמוד לברכה השלישית, שבה הוא היה אמור להזכיר את השבת ואת המועדים, אפשרו לו חכמים לתקן את המחדל על ידי ברכה מיוחדת.
בשתי סעודות הראשונות – בשבת או ביום טוב, שבהם חייבים לאכול לחם דוקא, כמבואר בסימן עז סעיף טז ובסימן קג סעיף ג, ולכן הזכרת השבת או היום טוב בברכת המזון היא קריטית.
ברוך אתה ה' – של ברכת האל אבינו.
למדני חוקיך – פסוק הוא בתהילים (קיט יב).
שלא יהיה לבטלה – כמו שהתבאר בסימן ו סעיף ד.
אינו מחוייב לאכול פת דוקא – אם כי נכון מאד להיזהר לאכול דוקא פת גם בסעודה שלישית, אבל אינה חובה גמורה, כמבואר בסימן עז סעיף טז.
ביום טוב – שאין שום חיוב לאכול סעודה שלישית, כמבואר בסימן קג סעיף ג.
אינו חובת היום עליו – אין הדבר מתחייב מהלכות היום [שבת או יום טוב] שיהיו חייבים לברך ברכת המזון בסעודה זו, ורק בגלל החלטתו האישית לאכול לחם התחייב בברכת המזון.
מחוייב לתקן – שסוף סוף חייבו חכמים להזכיר את שבת ויום טוב בברכת המזון.
כמה סעודות – אפילו אם מחליט לאכול חמש סעודות בשבת, חייב להזכיר את שבת בכולם בתוך הברכה השלישית, ואם שכח, ונזכר לפני שהתחיל את הברכה שלאחריה, כברכה בפני עצמה.
[1] וצריך לאכול הכזית (27 גרם) בכדי אכילת פרס (כשבע דקות וחצי). ומהתורה חייב רק כששבע מאכילתו ואכל כדי אכילת פרס. (הלכה ברורה קפד, טו).
[2] וטוב לברך ברכת המזון מתוך סידור אפילו שיודע לברך בעל פה, כדי לא להסיח דעתו מהברכה. וב'זוהר' (פרשת ויקהל) כתב, שהמברך מתוך שובע בשמחה, זוכה שהקב"ה מזמין לו מזונותיו בשמחה. (הלכה ברורה קפה, ב).
המברך ברכת המזון צריך שישמיע לאזנו, ובדיעבד כשלא השמיע לאזנו, יצא. ובלבד שהוציא בשפתיו. והמהרהר בלבו ברכת המזון לא יצא. (חזון עובדיה ברכות צד-צז). וכתב האור לציון (ב, יג) שצריך לשים כובע בברכת המזון, וכדאי לשים גם חליפה. ואין לברך כשהוא לא לבוש כראוי. וגם בחוף הים וכדומה, יש להתלבש כראוי ולברך ברהמ"ז.
[3] השולחן ערוך (קפד, ה) כתב, 'עד מתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון במעיו, שהוא כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה. ואם הוא רעב, אפי' שלא נתעכל עדיין, כנתעכל נחשב'.
ובהלכה ברורה (קפד, יג) כתב, אם אכל אכילה ששבע ממנה, יכול לברך כל זמן שאינו רעב, ובלבד שלא עברו שש שעות. ואם אכל רק כזית, ואינו יודע לשער מתי הוא רעב, אם יכול לאכול עוד כזית יאכל, ויברך ברכת המזון. ואם לא יכול לאכול עוד כזית, לא יברך אפי' לא עברו 72 דקות. ואם עבר זמן מועט יברך, שעדיין לא התעכל המזון במעיו.
ובילקוט יוסף (קפד, טז) כתב, שאם שבע, יכול לברך כל זמן ששבע מאכילתו. ואם אכל רק כזית שחיוב ברכת המזון שלו הוא מדרבנן, אם עבר 72 דקות מאכילתו, לא יברך ברכת המזון. (ילקוט יוסף קפד, טז).
[4] השולחן ערוך (קפד, א) כתב, שאם יצא ממקומו ולא ברך, אם במזיד יצא ממקומו, צריך לחזור למקומו ולברך. ואם בשוגג, לרמב"ם אין צריך לחזור למקומו ולברך ולרא"ש צריך. ע"כ.
ולהלכה בשוגג רשאי לברך במקום שנזכר, והמחמיר תבא עליו ברכה. ואם זה היה בתבשיל ממיני דגן או בעוגה, אין צריך לחזור למקומו ולברך. (הליכות עולם ב, מא-ב).
[5] וצריך להזכיר דווקא בבונה ירושלים. ואם הזכיר בברכת הארץ צריך לחזור ולומר בבונה ירושלים. ואם נזכר אחר שסיים ברכת המזון, לדעת הרבה פוסקים, הרי זה כמי שלא הזכיר. (הלכה ברורה קפח, ט).
[6] ואינו מברך ברכת הטוב והמטיב שהיא דרבנן, ואע"פ שרבים סוברים לברך גם ברכת הטוב והמטיב, ספק ברכות להקל. ונכון שיהרהר ברכת הטוב והמטיב בלבו. (חזון עובדיה ברכות, ריג- רכ).
ודוקא אם הוא שבע חוזר ומברך, אבל אם אכל כזית בלבד ונסתפק אם ברך, אינו חוזר ומברך, כוון שחיובו מדרבנן בלבד, וספק דרבנן לקולא. (הליכות עולם ב, סט).
מי שאכל פרי מז' המינים ומסתפק אם ברך, אינו חוזר ומברך. אבל אם אכל פת הבאה בכסנין שיעור קביעות סעודה שחייב בברכת המזון ונסתפק אם ברך ברכת המזון, חוזר ומברך ג' ברכות והרביעית מהרהר בלבו. (חזון עובדיה ברכות, רלד).
[7] אפילו אם אכלה ושבעה. דכמו שכתב השולחן ערוך (קפו, א) שנשים הם ספק אם חייבות בברהמ"ז מדאורייתא או מדרבנן. ואם אפשר תשמע את הברכה מאחר. או שתהרהר הברכה בלבה. (חזון עובדיה ברכות, רכד).
[8] אך בלילה הראשון של סוכות ובלילה הראשון של פסח צריך לחזור לראש, כיון שחייב אז לאכול פת. (יחוה דעת ה, לו).
א. 30 דקות ב. 45 דקות ג. 60 דקות ד. 72 דקות
א. מותר ב. אסור
א. חוזר להתחלה ב. ממשיך הלאה בלי לתקן ג. אומר ברכה מיוחדת ד. תלוי אם זו סעודה ראשונה או שלישית
א. רק אם אכל כדי שובע ב. רק אם הוא אישה ג. תמיד ד. אף פעם
א. אומר רק את ההוספה של שבת ב. אומר רק את ההוספה של יום טוב ג. אומר שתי ההוספות יחד ד. לא מתקן
התשובות הנכונות הן: ד, ב, ד, א, ג
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך