טָעָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא, אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם[1] אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל לְזִכָּרוֹן, וְאֵינוֹ חוֹתֵם (וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלָּיְלָה) וּבְחֹל הַמּוֹעֵד אִם לֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא יֹאמַר בָּרוּךְ אַתָה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן מוֹעֲדִים לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג (פְּלוֹנִי) הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל הַבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ אֵינוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ מִשּׁוּם דִּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וּבְחֹל הַמּוֹעֵד וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ מְחֻיָּב לֶאֱכֹל פַּת דַּוְקָא.
ולא אמר יעלה ויבוא – ונזכר לפני שהתחיל את הברכה שלאחריה.
אינו חותם – את הברכה כמו בשבת וביום טוב 'ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים', מאחר ובראש חודש אין שום איסור מלאכה ואינו בכלל מקראי קודש.
בין ביום בין בלילה – אף שבתפילה יש הבדל בין אם שכח יעלה ויבוא בתפילות של היום לבין אם שכחו בתפילת ערבית, כמו שהתבאר בסימן יט סעיף י.
מועדים – ואינו אומר ימים טובים כמו בסעיף יב, כי חול המועד אינו נקרא יום טוב.
לעמו ישראל את יום – ואינו אומר לששון ולשמחה.
ובראש השנה – אף שלהלכה גם בראש השנה צריך לאכול סעודת פת כמו ביום טוב, אך מאחר ויש אומרים שמותר לצום בראש השנה, יש לחשוש לדעה זו, ולא לחזור ולברך את כל ברכת המזון.
רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת וְשָׁכַח רְצֵה וְגַם יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְנִזְכַּר וְאוֹמֵר, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן, כּוֹלֵל גַּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, בֵּין בַּפְּתִיחָה בֵּין בַּחֲתִימָה, וְאוֹמֵר אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית, וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְזִכָּרוֹן, בָּרוּךְ אַתָה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְֹרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. אַף עַל פִּי שֶׁבְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְבַד אֵינוֹ חוֹתֵם, הָכָא כֵּיוָן שֶׁהוּא חוֹתֵם בִּשְׁבִיל שַׁבָּת מַזְכִּיר גַּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ. אִם אָמַר רְצֵה וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְלֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל הַבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, אֵינוֹ חוֹזֵר לְרֹאשׁ, דְּהָא שֶׁל שַׁבָּת אָמַר, וּבִשְׁבִיל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם אָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא וְלֹא אָמַר רְצֵה, וְהוּא חוֹזֵר לְרֹאשׁ, צָרִיךְ לוֹמַר גַּם יַעֲלֶה וְיָבֹא. וְהוּא הַדִּין לְחֹל הַמּוֹעֵד וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה (קפ"ח).
הכא – כאן.
דהא – שהרי.
אינו חוזר – אבל אם נזכר לפני שהתחיל את הברכה שלאחריה, אומר ברוך... אשר נתן... כמו שלמדנו בסעיף יד.
והוא חוזר לראש – כדין מי ששכח רצה באחת משתי הסעודות הראשונות של ברכת המזון, וכבר התחיל את הברכה שלאחריה, וכמו שהתבאר בסעיף יג, כי אם נזכר לפני שהתחיל את הברכה שלאחריה ואומר ברוך... אשר נתן..., למדנו בסוף סעיף יב שמזכיר בברכה רק את מה ששכח, אבל מה שכבר אמר בתוך ברכת המזון אינו מזכיר שוב בברכה הנוספת.
צריך לומר גם יעלה ויבוא – כי כל ברכת המזון אינה נחשבת לו, וצריך לברך כאילו מברך פעם ראשונה.
בַּחֲנֻכָּה וּבַפּוּרִים אִם שָׁכַח לוֹמַר עַל הַנִּסִּים, וְלֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁאָמַר אֶת הַשֵּׁם מֵחֲתִימַת הַבְּרָכָה, שֶׁאָמַר בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֵינוֹ חוֹזֵר. אַךְ בְּתוֹךְ הָרַחֲמָן יֹאמַר, הָרַחֲמָן הוּא יַעֲשֶׂה לָנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הַהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ וְכוּ', בִּימֵי מָרְדְּכַי וְכוּ' (קפ"ז).
על הניסים – תוספת שמוסיפים בברכת המזון בברכה שנייה [שהיא ברכה ההודיה] להודות לה' על הניסים שעשה לנו, כמו שמוסיפים אותו בתפילת שמונה עשרה, כמבואר בסימן קלט סעיף כא ובסימן קמא סעיף ו.
חתימת הברכה – ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון.
בתוך הרחמן – ביארתי בסעיף ז. ונוהגים לאומרו לפני 'הרחמן הוא יזכנו'.
בימי מתתיהו וכו', בימי מרדכי וכו' – בחנוכה אומר 'בימי מתתיהו...' כמו שמודפס בסידורים, ובפורים אומר 'בימי מרדכי...'.
הָיָה אוֹכֵל בַּשַׁבָּת וְחָשְׁכָה לוֹ, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן הוּא לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, אוֹמֵר רְצֵה, וְכֵן בְּיוֹם טוֹב, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, כֵּיוָן שֶׁהַתְחָלַת הַסְּעוּדָה הָיְתָה בַּיּוֹם, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר מֵעִנְיָן הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ בַּלָּיְלָה. וְאִם אָכַל בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ[2] וְנִמְשְׁכָה סְעוּדָּתוֹ גַּם תּוֹךְ הַלַּיְלָה, וְאָכַל גַּם בַּלַּיְלָה כַּזַּיִת פַּת, צָרִיךְ לוֹמַר יַעֲלֶה וְיָבוֹא, וְכֵן בַחֲנֻכָּה וּפוּרִים. וְאִם הִתְחִיל לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת וְנִמְשְׁכָה סְעוּדָתוֹ תּוֹךְ הַלַּילָה, וְאָכַל גַּם בַּלַּילָה כַּזַיִת פַּת, וּלְמָחָר הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אוֹמֵר רְצֵה וְגַם יַעֲלֶה וְיָבֹא. וְכֵן בַּחֲנֻכָּה וּפּוּרִים. וְיֵשׁ חוֹלְקִין, מִשׁוּם דַּהֲוֵי כְּתַרְתֵּי דְּסָתְרֵי. עַל כֵּן יֵשׁ לִמְנוֹעַ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל אָז בַּלָיְלָה (קפ"ח).
חשכה לו – היום הסתיים וליל מוצאי שבת הגיע כשהוא עדיין בתוך הסעודה.
ערבית – של מוצאי שבת, שלאחריה כבר אי אפשר להזכיר את שבת בתפילות ובברכות.
בערב ראש חודש – באמצע השבוע.
וכן בחנוכה ופורים – שאם התחיל סעודה לפני חנוכה או פורים, והסעודה נמשכה לתוך הלילה, אומר על הניסים.
רצה וגם יעלה ויבוא – רצה על תחילת הסעודה שאכל בשבת, ויעלה ויבוא על סוף הסעודה שאכל בראש חודש.
וכן בחנוכה ופורים – שחלו במוצאי שבת, אומר גם רצה וגם על הניסים.
חולקין – וסוברים שבראש חודש שבמוצאי שבת מזכיר את ראש חודש בלבד ולא את שבת, ובחנוכה ופורים מזכיר את שבת בלבד ולא את חנוכה ופורים.
כתרתי דסתרי – כשני דברים שסותרים אחד את השני, שהרי שבת וראש חודש אינם באותו יום, ואיך יתכן להזכיר את שניהם בברכה אחת.
שלא לאכול אז בלילה – לסיים את אכילת הלחם לפני שנכנס ראש חודש, כדי שלא להסתבך עם הלכה זו.
אִם יֵשׁ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּבַּיִת כְּשֶׁמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, יֹאמַר אוֹתָנוּ בְּנֵי בְּרִית כֻּלָּנוּ יַחַד (קפ"ט).
עובד כוכבים – גוי.
אותנו בני ברית כולנו יחד – וכן לא יאמר אותנו ואת כל אשר לנו, אלא יאמר 'הרחמן הוא יברך... אותנו בני ברית ואת כל אשר לנו כמו שנתברכו אבותינו... כן יברך אותנו בני ברית כולנו יחד בברכה שלמה'.
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ בְּיַחַד צְרִיכִין לְבָרֵךְ בְּזִמּוּן, וּמִצְוָה שֶׁיְבָרְכוּ עַל הַכּוֹס[3]. אִם אֶפְשָׁר, צְרִיכִין לְהַדֵּר שֶׁיִּהְיֶה כּוֹס יַיִן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּיַיִן, יִהְיֶה שֵׁכָר אוֹ יַיִן דְּבַשׁ אוֹ יַיִן שָׂרָף כְּשֶׁהוּא חֲמַר מְדִינָה, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין יַיִן גָּדֵל שָׁם כְּדֶרֶךְ יוֹם מִן הָעִיר, וְעַל כֵּן הוּא בְּיֹקֶר[4], וּרְגִילִים לִשְׁתּוֹת מַשְׁקִים אֵלּוּ בִּמְקוֹם יָיִן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֲפִלּוּ בְּיָחִיד טְעוּנָה כּוֹס. וְנוֹהֲגִין הַמְדַקְדְּקִים כְּשֶׁמְבָרְכִין בְּיָחִיד, שֶׁלֹּא לֶאֱחֹוֹז הַכּוֹס בַּיָּד, רַק מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן לִפְנֵיהֶם[5]. (קפ"ב קצ"ב).
ביחד – גדרי אכילה ביחד יתבארו בסעיפים י, טו, יט.
זימון – יברכו ברכת המזון משותפת ביחד, ואחד מהם יזמין את חבריו לברך.
מצוה – אבל לא חובה. אלא אם כן יש לו יין או מיץ ענבים זמינים, שאז כמעט מוסכם שחובה היא לברך על הכוס.
על הכוס – כמו שעושים קידוש והבדלה על כוס, מחזיקים את הכוס ביד בזמן ברכת המזון כמו שיתבאר בסעיף ד, ובסוף ברכת המזון מברכים בורא פרי הגפן ושותים את הכוס.
אפשר – שיש לו יין ואינו יקר מאד באותו מקום.
להדר – שאמנם אפשר לברך על 'חמר מדינה', אך אין זה מהודר, ולא מכבד את המצוה.
שכר – בירה.
יין דבש – משקה אלכהולי שהיו מפיקים מדבש, במקומות שהיין היה יקר, והוא נחשב כיותר יוקרתי מבירה.
יין שרף – משקה חריף שהופק על ידי תהליך זיקוק.
חמר מדינה – היין של המדינה. משקה חשוב שרגילים באותו מקום לשתות במקום יין, מפני שהיין יקר, כמו שהוא ממשיך לבאר. ורק במקרה כזה ניתן לברך על משקאות אלו כשאין יין, אבל אם אין המשקאות 'חמר מדינה', אי אפשר לברך עליו ברכת המזון גם אם אין יין.
אין יין גדל שם – באותם זמנים רוב הייצור היה מקומי, ואם היה אפשר לייצר יין בסביבות העיר היין היה נמכר במחיר סביר, ואם היה צריך להביאו ממרחקים הוא הפך ליקר ונדיר.
רגילים – רוב אנשי העיר שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות יין, כשהם רוצים לשתות משקה חשוב.
אפילו ביחיד – כלומר: ויש אומרים שהיא טעונה כוס בשלשה אבל ביחיד לא, ויש אומרים שברכת המזון אפילו ביחיד טעונה כוס.
טעונה כוס – ואסור לברך בלי יין או חמר מדינה אם יש לו. ואסור לו לאכול לחם אם אין לו יין לברך עליו ומצפה שבסעודה שלאחר כך יהיה לו יין.
הערות:
- הקיצור שולחן ערוך הביא כאן את הדעות הקיצוניות, ולכן דבריו קשים מעט להבנה. הדעה הראשונה שהוא הביא, היא שאין אף פעם חובה לברך על הכוס, לא ביחיד ולא בזימון, אבל יש בכך מצוה, וגם זה רק בשלשה שאכלו כאחת, אבל יחיד אין בו אפילו מצוה לברך על כוס. והדעה האחרונה שהוא מביא היא שאפילו יחיד חייב לברך על כוס. ובכל מקרה, גם לדעה הראשונה שאין חובה, יש מצוה לברך על כוס, וצריך מאד להתאמץ לעשות זאת, על כל פנים כשמברכים שלשה ביחד, כמו שהתבאר בתחילת הסעיף.
מוֹזְגִים אֵת הַכּוֹס תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם (קפ"א).
כוס – של ברכת המזון.
נוטלין לידים – מים אחרונים, כמו שהתבאר בסימן מד סעיף ב שאין להפסיק בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון.
[1] ולספרדים כשטעה בר"ח, אומר ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון. ואינו מזכיר שם ומלכות. (שולחן ערוך קפח, ז).
ואם שכח בחול המועד אומר ברוך שנתן מועדים (ויש אומרים ימים קדושים) לעמו ישראל לששון ולשמחה בלא שם ומלכות. (הלכה ברורה קח, כח).
[2] וכיון שיש פוסקים שאומרים לומר 'רצה' בלבד, ויש שאומרים לומר יעלה ויבוא בלבד, ויש אומרים לומר שניהם, יסיים סעודתו קודם הלילה, ויאמר 'רצה' בלבד. (הלכה ברורה קפח, לו).
[3] בילקוט יוסף (קפב, א) כתב, שהמנהג היום שאין מברכים על הכוס גם כשיש שלשה, והנוהגים לחוש להצריך לברך על הכוס כשיש שלשה, תבוא עליהם ברכה.
ובהלכה ברורה (קפב, ב) כתב, מעיקר הדין אין חיוב לברך על הכוס, אך מצוה מן המובחר לברך על כוס יין, ולפי הזוהר צריך שלשה אנשים כדי שיהיה אפשר לברך על כוס, וכן נהגו שלא לעשות על הכוס בפחות מג'. והיום שמצוי יין ראוי לברך על היין בברכת המזון אם אוכלים שלשה אנשים ובפרט בשבת ויו"ט שצריך להרבות בברכות.
צריך למזוג הכוס במים כשמגיע לברכת הארץ (הליכות עולם ב, מז).
[4] ובזמנינו שהיין מצוי בכל מקום, לא נהגו לברך ברכת המזון על שיכר ועל חמר מדינה. (הלכה ברורה קפג, ג).
[5] ונכון מנהג זה ע"פ הקבלה. (רמ"א קפב, ב).
א. 2
ב. 3
ג. 4
ד. 5
א. מותר
ב. אסור
א. חוזר להתחלה
ב. ממשיך הלאה בלי לתקן
ג. אומר ברכה מיוחדת
ד. תלוי אם זו סעודה ראשונה או שלישית
א. חייבים תמיד
ב. חייבים רק אם יש יין
ג. אין חיוב אבל יש מצוה
ד. אסור בכל מקרה
א. יין
ב. שכר
ג. יין דבש
ד. יין שרף
התשובות הנכונות הן: ב, ג, ג, ב, א
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך