מִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם, אוֹ מִנְחָה שְׁתַּיִם, אִם הוּא שְּׁלִיחַ צִבּוּר, יוֹצֵא בְּמַה שֶּׁהוּא חוֹזֵר אֵת הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם.
שתים – פעמים, פעם עבור שחרית ופעם עבור ערבית שלא התפלל אתמול.
מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם הִתְפַּלֵּל אוֹ לֹא, בַּזְּמַן הַזֶּה (שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין בִּנְדָבָה), אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל[1] (סִימָן ק"ז ק"ח וח"א).
בזמן הזה שאין מתפללין בנדבה – באופן עקרוני ישנה אפשרות להתפלל תפלת נדבה, שלא מן המניין. אבל כתבו הפוסקים ש 'הרוצה להתפלל תפלת נדבה, צריך שיהא מכיר את עצמו, זריז וזהיר, ואמיד [=משער] בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף; אבל אם אינו יכול לכוין יפה, קרינן ביה [אנחנו קוראים עליו את הפסוק הזה:] למה לי רוב זבחיכם (ישעיה א, יא); והלואי שיוכל לכוין בג' תפלות הקבועות ליום'. ובזמננו גם בתפלות הקבועות אין אפילו אחד מאלף שיכול לכוון, ולכן כתבו הפוסקים שבזמננו אין מתפללים נדבה.
אינו חוזר ומתפלל – כי אם היה אפשר להתפלל בנדבה, היה אפשר לחזור ולהתפלל, ולומר 'אם עדיין לא התפללתי ואני חייב להתפלל, תהיה זו התפילה שאני חייב בה, ואם אינני חייב להתפלל, תהיה תפילה זו נדבה.
לְאַחַר הַשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן בִּנְפִילַת אַפַּיִם[2], וְאֵין לְדַבֵּר שִׂיחַת חֻלִּין[3], בֵּין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לְתַחֲנוּן.
תחנון – תחינות, ומן הדין אין להם נוסח קבוע, אבל בכל עדה התפתחו מנהגים כיצד להתחנן.
נפילת אפים – במקור היו שוכבים ממש על הרצפה, כמו ביום הכפורים, כמבואר בסימן קלג סעיף כג. והיום נוהגים להטות את הראש על הזרוע ולכסות את הפנים בשרוול.
בין שמונה עשרה לתחנון – כי התחנון הוא המשך לתפילת שמונה עשרה, שאנחנו מתחננים בכל דרך אפשרית, כמו שיתבאר בסעיף ג. ובדיעבד, אם הפסיק, אף שאז התחינה פחות נשמעת, בכל זאת צריך לומר תחנון בנפילת אפיים.
בְּשַׁחֲרִית, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ, נוֹטִין עַל צַד יָמִין, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַתְּפִלִּין, וּבְמִנְחָה, נוֹטִין עַל צַד שְׂמֹאל.
משום כבוד התפילין – שאין לשכב עליהם.
נְפִילַת אַפַּיִם יֵשׁ לִהְיוֹת מְיֻשָּׁב, אַךְ בִּשְׁעַת הַדְּחַק יוּכַל לִהְיוֹת גַּם מְעֻמָּד. לְאַחַר תַּחֲנוּן אוֹמְרִים וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע, וְיֵשׁ לְאָמְרוֹ בִּישִׁיבָה, וְאַחַר כָּךְ עוֹמְדִין וְאוֹמְרִים מַה נַּעֲשֶׂה וְכוּ[4].
בשעת הדחק – שאין מקום לשבת, או שעדיין לא פסע אחרי תפילת שמונה עשרה כי מאחוריו יש עדיין אדם שמתפלל, כמבואר בסימן יח סעיף כא, ועיין שם בסעיף יח.
ואנחנו לא נדע – פסוק הוא בדברי הימים ב כ יב ' ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו', והכוונה שהתחנננו לה' בכל דרך אפשרית, בעמידה, ובנפילת אפיים, ולבסוף גם בישיבה, כמו שעשה משה רבנו שנאמר (דברים ט ט) 'ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה', ונאמר (דברים י י) 'ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה', ונאמר (דברים ט יח) 'ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה'. ועכשיו אנחנו כבר לא יודעים מה עוד אפשר לעשות.
בישיבה – צריך לומר תחנונים כלשהן בישיבה, ונהגו ברוב קהילות אשכנז בזמננו לומר 'שומר ישראל שמור שארית ישראל...' בישיבה, ולכל הפחות יש לומר את המילים 'ואנחנו לא נדע' בישיבה.
הערות:
- בנוסח ספרד, בשני ובחמישי, כשאומרים והוא רחום מעומד אחרי תחנון, כמו שיתבאר בסעיף ט, צריך להקפיד להתיישב בחזרה אחרי והוא רחום, כדי לומר תחנונים בישיבה.
אֵין נְפִילַת אַפַּיִם כִּי אִם בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁאָר סִפְרֵי קֹדֶשׁ, אֵין נוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם, אֶלָּא אוֹמְרִים אֵת הַמִּזְמוֹר בְּלִי נְפִילַת אַפַּיִם. וּכְשֶׁמִּתְפַּלְּלִים בְּעֶזְרַת בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת פָּתוּחַ, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הָיָה שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה[5].
במקום שיש שם ספר תורה – ורמז לכך בפסוק (יהושע ז ו) 'ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' '.
את המזמור – המקובל לומר, כל עדה לפי מנהגה.
בעזרת – במבואה.
פתוח – ויכול לראות את ארון הקודש, וכן בכל מקום שיכול לראות משם את ארון הקודש, אפילו דרך חלונות.
הערות:
- בשעה שהציבור כולו נופל על פניו בבית הכנסת, מותר גם לאנשים מחוץ לבית הכנסת להצטרף אליהם וליפול על פניהם, אפילו אם הם אינם רואים את ארון הקודש.
כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִין בְּבֵית אָבֵל, אוֹ בְּבֵית הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אָבֵל, אֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן ז' יְמֵי אֲבֵלוּת אֲפִלּוּ בְּמִנְחָה שֶׁל יוֹם ז'. וְנוֹהֲגִין שֶׁגַּם בְּשׁוּבָם לְבֵיתָם אֵינָם אוֹמְרִים. וְאִם יֵשׁ אָבֵל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֵין הַצִּבּוּר נִגְרָרִין אַחֲרָיו, וְאוֹמְרִים תַּחֲנוּן, אֶלָּא שֶׁהָאָבֵל אֵינוֹ אוֹמֵר[6].
בבית אבל או בבית המת – כמבואר בסימן רז סעיף ה.
מנחה של יום ז' – אף שמבואר בסימן רטז סעיף א שביום השביעי בבוקר כבר אין נוהגים דיני אבלות.
בשובם לביתם – המתפללים שם, שאינם אבלים.
אינם אומרים – שהרי למדנו בסעיף א שאסור להפסיק בין שמונה עשרה לנפילת אפים.
יש אבל בבית הכנסת – שאין אפשרות להתפלל בבית האבל, במקרים שבהם האבל יכול לצאת מביתו להתפלל בציבור, כמבואר בסימן ריד סעיפים ב-ג.
הערות:
- בשני ובחמישי, שתיקנו לומר והוא רחום, כמו שיתבאר בסעיף ט, במקומות שנוהגים לאומרו לפני נפילת אפים [נוסח אשכנז], אין המתפללים צריכים לאומרו גם אחרי שחזרו לביתם, אבל במקומות שנוהגים לאומרו אחרי נפילת אפים, צריכים המתפללים לאומרו אחרי שחוזרים לביתם.
אֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִילָה, אוֹ שֶׁהַבַּעַל בְּרִית אוֹ הַסַּנְדָּק, אוֹ הַמּוֹהֵל מִתְפַּלְּלִים שָׁם, אַף שֶׁהַמִּילָה תְּהֵא בְּבַיִת אַחֵר. וְאִם מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה בְּבֵית הַתִּינוֹק קוֹדֵם סְעֻדַּת הַבְּרִית, אוֹ בְּאֶמְצַע הַסְּעֻדָּה, גַּם כֵּן אֵין אוֹמְרִים. אֲבָל אִם מִתְפַּלְּלִים לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אוֹמְרִים[7]. אַךְ הַבַּעַל בְּרִית וְהַסנְדָּק וְהַמּוֹהֵל לֹא יֹאמְרוּ אַף לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מִשּׁוּם דְּיוֹם טוֹב שֶׁלָּהֶם הוּא.
שיש שם מילה – בצמוד לתפילת שחרית בסוף התפילה לפני עלינו, כמו שהיה מקובל בזמנם, וכפי שהתבאר בסימן קצו סעיף טז.
בעל ברית – אבי התינוק.
הסנדק – שמחזיק את התינוק על ברכיו בשעת המילה.
תהא בבית אחר – אפילו בסוף היום.
קודם סעודת הברית – אפילו אם הברית עצמו היה בבוקר ועכשיו רק מתאספים לסעודה.
אף לאחר ברכת המזון – אף אם מתפללים לאחר ברכת המזון.
וְכֵן אֵין אוֹמְרִים, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חָתָן[8], כָּל שִׁבְעַת יְמֵי מִשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, אִם הֶחָתָן הוּא בָּחוּר אוֹ הַכַּלָּה בְּתוּלָה. אֲבָל אַלְמָן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, אֵין לוֹ רַק שְׁלשָׁה יָמִים וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים. וּבְיוֹם הַחֻפָּה בְּשַׁחֲרִית אוֹמְרִים, וּבְמִנְחָה שֶׁהוּא סָמוּךְ לַחֻפָּה אֵין אוֹמְרִים (קל"א).
החתן הוא בחור או הכלה בתולה – שאז יש מצווה לשמח אותם שבעה ימים, כמבואר בסימן קמט סעיף ב.
שלושה ימים – זהו זמן שמחה של חתן וכלה כאלו, ואפילו לדעות שסוברים שאין מברכים ברכה במשך שלושה ימים אלא ביום ראשון בלבד, כמו שכתבתי בסימן קמט סעיף ד.
בשחרית – כאשר החופה מתקיימת אחר הצהריים.
אֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן לֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב, וְלֹא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט וְלֹא בַּחֲנֻכָּה וְלֹא בְּפוּרִים גָּדוֹל בּ' יָמִים, וְלֹא בְּפוּרִים קָטָן בּ' יָמִים, וְלֹא בּל"ג בָּעֹמֶר, וְלֹא בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, וְלֹא בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְלֹא בַּיָּמִים שֶבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְסֻכּוֹת, וְלֹא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן עַד לְאַחַר אִסְרוּ חַג דְּשָׁבוּעוֹת[9] וְלֹא בְּאִסְרוּ חַג דְּסֻכּוֹת[10], בְּכָל אֵלּוּ אֵין אוֹמְרִים בְּמִנְחָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם, אֲבָל בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמְרִים בַּמִנְחָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם. וּבְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמְרִים גַּם בַּסְּלִיחוֹת רַק לְאַחַר כָּךְ אֵין אוֹמְרִים (קל"א תקפ"א תרצ"ז).
חמשה עשר באב – הוא יום שמחה מכמה טעמים, שבו הפסיקו בני ישראל למות במדבר (במדבר יד כא-כג, כח-לה), ובו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה (סימן נא סעיף ז), ובו בוטל האיסור של בני בנימין להתחתן עם בנות ישראל (שופטים כא א), ועוד.
חמשה עשר בשבט – הוא ראש השנה לאילנות, כמו שיתבאר בסימן קלט סעיף כו.
חנוכה – יתבאר בסימן קלט סעיף א.
פורים גדול ב' ימים – פורים רגיל. י"ד וט"ו באדר, או באדר ב' כאשר יש שני חדשי אדר.
פורים קטן – בשנה מעוברת, באדר הראשון, בי"ד וט"ו בו.
ל"ג בעומר – היום ה-33 לספירת העומר, שנוהגים בו קצת שמחה, כמבואר בסימן קכ סעיף ו.
כל חודש ניסן - מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום, יום לכל שבט ושבט, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב; וכן לעתיד לבא עתיד המקדש להבנות בניסן.
בתשעה באב – הטעם מתבאר בסימן קכג סעיף ג.
בין יום הכיפורים לסוכות – כמבואר בסימן קלג סעיף לא.
מראש חדש סיון... – מפני ששלשה ימים לפני חג השבועות, מג' סיון עד ה' סיון, הם ימי הכנה לחג, כמו שיתבאר בסימן קכ סעיף ז.
אסרו חג – היום שלמחרת החג, שבו יש מצוה להרבות קצת באכילה כדי להראות שקשה לנו להיפרד מן החג, והוא רמוז בפסוק 'אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח' (תהלים קיח כז), כמבואר בסימן קג סעיף יד.
במנחה שלפניהם – כי אווירת החג משפיעה גם על תפילת המנחה, שלפי מנהגם היו מתפללים סמוך לערבית של ליל החג.
אומרים במנחה שלפניהם – אבל בהם עצמם אין אומרים.
בסליחות – אומרים סליחות בימים שלפני ראש השנה באשמורת הבוקר, כמבואר בסימן קכח סעיף ה, ובסוף הסליחות אומרים תחנון, וגם בערב ראש השנה, אף שאין אומרים בו תחנון, מאחר ובדרך כלל עדיין הוא לילה כשאומרים תחנון בסליחות, אומרים שם תמיד תחנון, גם אם אמירת הסליחות נמשכה לתוך היום.
אחר כך – אחרי תפלת שחרית.
בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי לְפִי שֶׁהֵם יְמֵי רָצוֹן, כִּי בְּאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל קַבָּלַת לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת, עָלָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּיוֹם ה', וְיָרַד בְּיוֹם בּ', לָכֵן מַרְבִּים בָּהֶם תַּחֲנוּנִים, וְאוֹמְרִים קוֹדֶם תַּחֲנוּן, וְהוּא רַחוּם, וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ מְעֻמָּד, וְצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בְּכַוָּנָה, וּבִמְתִינוּת, דֶּרֶךְ תַּחֲנוּנִים. וּבְיָמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ.
ימי רצון – ימים שבהם הקב"ה מתרצה לעם ישראל יותר בקלות.
קבלת לוחות שניות – מסופר בפרשת כי תשא (שמות לד), וכתבתיו בסימן קכח סעיף א.
ביום ה – בראש חודש אלול.
ביום ב – ביום הכפורים.
קודם תחנון – ובנוסח ספרד אומרים אותו אחרי נפילת אפים, וצריך להקפיד אחרי והוא רחום להתיישב ולהתחנן בישיבה בלא נפילת אפים מעט, ויאמר שומר ישראל... בישיבה, ולכל הפחות 'ואנחנו לא נדע', כמו שהתבאר בסעיף ג.
והוא רחום – ליקוט ארוך של פסוקים ותפילות על הגלות והצרות.
לְאַחַר תַּחֲנוּן אוֹמְרִים חֲצִי קַדִּישׁ. וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי אוֹמְרִים אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם [מְעֻמָּד]. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן כ"ה סָעִיף ב', מָתַי אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ (שם ובעט"ז סי' קל"ב).
חצי קדיש – התבאר בסימן טו סעיף א.
מתי אין אומרים אותו – כי בדרך כלל אומרים אותו גם בימים שאין אומרים בהם תחנון, מלבד בימים שאין אומרים בהם למנצח, כמו שיתבאר שם.
[1] וגם בזה יחזור ויתפלל ויעשה תנאי שאם אינו חייב תהא זו תפלת נדבה. (הלכה ברורה קז א)
[2] והמנהג פשוט אצל הספרדים שאין נופלים על פניהם כלל, מחשש לדברי הזוהר שכתב, שמי שאינו מכוין כראוי כשנופל אפים, עלול להסתלק בקיצור ימים ושנים, ח"ו. (יחוה דעת ו, ז).
וגם יחיד יאמר את הוידוי ורק אחר כך כשיאמר יג' מידות רחמים שבפסוק 'ויעבור', יאמרם בדרך קריאה בעלמא עם טעמי המקרא. (הליכות עולם א, רמא).
ונוהגים כדעת האר"י לומר וידוי בכל יום, ולהכות באגרוף יד ימינו כנגד לבו. ואומר את הוידוי בלחש וצריך לעמוד, אלא אם כן הוא זקן או חולה. ואחר י"ג מידות אומרים מזמור 'לדוד אליך ה' וכו' (בלי נפילת אפים). וצריך לאומרו בכוונה, כי הזוהר אומר שהאומרו בכוונה שכרו גדול. והאומרו שלא בכוונה, עונשו גדול. (הלכה ברורה קלא, א-יז).
השומע י"ג מידות מהציבור ונמצא במקום שרשאי להפסיק, צריך להפסיק ולעמוד ולומר עמהם י"ג מידות. (יביע אומר ה, ז).
[3] ואפי' בדברי תורה לא יפסיק. וע"פ הסוד אפילו בשהיה בעלמא לא יפסיק (ילקוט יוסף קלא, ב), אבל עונה קדיש קדושה וברכו. (ילקוט יוסף קלא, ג).
[4] ומנהגנו לומר לדוד אליך וכו' הכל בישיבה.
[5] ולדעת השולחן ערוך גם כשאין ספר תורה אומרים נפילת אפים, ואפילו יחיד המתפלל בביתו אומר זאת. (הלכה ברורה קלא, כג).
[6] ואם הקהל התאסף בבית הכנסת בערב השבעה לשמוע דברי תורה לע"נ הנפטר, אין אומרים שם וידוי ונפילת אפים. (ילקוט יוסף קלא, כג).
[7] ולהלכה, כל יום המילה אין לומר תחנון. ואפילו מתפללים כמה מנינים זה אחר זה כולם פטורים מתחנון אפילו אם בעלי הברית אינם שם. ובעלי הברית פוטרים את כל הקהל לומר תחנון בבית כנסת שבו הם מתפללים.
ואם המילה במנחה, יש אומרים שאומרים תחנון בשחרית, ויש אומרים שגם בשחרית אין אומרים. (יביע אומר ג, יא, יב).
[8]ואפילו ביום השמיני של החתן, לא אומרים תחנון אם לא עברו לו שבעה ימים מעת לעת. (הלכה ברורה קלא, כט).
המנהג שנהגו שלא לומר תחנון בבית הכנסת ביום שיש בר מצוה לנער שמלאו לו י"ג שנים ויום אחד, יש להם ע"מ שיסמוכו. (יביע אומר ד, יד).
כשיש סיום מסכת גם כן לא יאמרו תחנון באותה תפלה הסמוכה ל'סיום'. (יביע אומר ד, יג). וכן הדין כשיש הכנסת ספר תורה, או סעודת פדיון הבן. (הלכה ברורה קלא, לה-לח).
[9] וברוב מקומות נוהגים שלא לומר תחנון מר"ח עד י"ב סיון. (הלכה ברורה קלא, מה).
[10] וברוב המקומות לא אומרים מאחרי יום כיפור עד חודש חשוון. (הלכה ברורה, שם).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך