אַחַר יִשְׁתַּבַּח[1], אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חֲצִי קַדִּישׁ. אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וּקְדֻשָּׁה וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים. וְאִם לֹא הָיוּ עֲשָׂרָה בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׁתַּבַּח אֶלָּא שֶׁנִּשְׁלְמוּ אַחַר כָּךְ, לֹא יֹאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קַדִּישׁ, כִּי אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֶלָּא אַחַר דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲשָׂרָה. וְלָכֵן יַמְתִּינוּ מִלּוֹמַר יִשְׁתַּבַּח עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עֲשָׂרָה[2]. וִיכוֹלִין לְהַמְתִּין עַד קָרוֹב לַחֲצִי שָׁעָה, וְיוֹתֵר לֹא יַמְתִּינוּ, אֶלָּא יֹאמְרוּ יִשְׁתַּבַּח וְיַמְתִּינוּ. וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ עֲשָׂרָה, יֹאמְרוּ תְחִלָּה אֵיזֶה פְּסוּקִים וְאַחֲרֵיהֶם יֹאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חֲצִי קַדִּישׁ (נ"ג נ"ה ס"ט רל"ד).
חצי קדיש – הקדיש הוא תפילה בארמית שמהותה הציפיה לכך ששמו הגדול יתקדש בכל העולם במהרה. בסוף הקדיש מוסיפים בדרך כלל תפילות נוספות, תפילה לשלום החכמים [בקדיש דרבנן], תפילה לקבלת התפילה [בקדיש תתקבל הנאמר בסוף כל אחת מהתפילות], תפילה על השלום [בכל הקדישים הנזכרים, ובקדיש יתום]. האשכנזים מכנים את הקדישים הנאמרים ללא התוספות הללו 'חצי קדיש'.
ברכו – הזמנה לציבור לברך את ה' 'ברכו את ה' המבורך!', והם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כמבואר בסעיף ח.
קדושה – בחזרת הש"ץ אומר הציבור את הפסוקים 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו' (ישעיה ו ג) ו'ברוך כבוד ה' ממקומו' (יחזקאל ג יב), שמתוארים בתנ"ך כשבחים שבהם משבחים המלאכים את ה'. וגם לנו יש את הזכות לקדש את שמו בעולם הזה כשם שמקדישים אותו המלאכים בשמי מרום, אבל רק בציבור. פסוקי קדושה נאמרים גם בברכת יוצר אור, אבל שם אין חובה לאומרם דוקא בציבור כמבואר בסעיף ט, כי שם אנחנו רק מספרים כיצד המלאכים מקדישים את שמו, ואין זו קדושה שאנחנו מקדישים, והוא כמו לקרוא את הפסוקים בתנ"ך שמותר גם ביחיד, ופסוקי הקדושה שב'ובא לציון' שבסוף התפילה [ובשבת במנחה לפני התפילה] יתבאר בסימן כה סעיף ה אם צריך לאומרם בציבור או לא.
אין קורין בתורה – ויש להקפיד על כך בליל הושענא רבה, שלא לקרוא את ספר דברים מתוך ספר תורה כשר אלא אם נוכחים לכל הפחות עשרה.
גדולים – אחרי גיל 13, כמבואר בסעיף הבא.
לא יאמר השליח צבור קדיש – מיד, אלא ינהג כמבואר בסוף הסעיף.
יותר לא ימתינו – כי אסור לכתחילה להפסיק בין פסוקי דזמרה לבין ישתבח זמן ארוך שניתן להספיק לומר בו את כל פסוקי דזמרה, ולפי זה בזמננו שברוב בתי כנסיות אין אומרים פסוקי דזמרה אפילו רבע שעה, אין להמתין אפילו רבע שעה לומר ישתבח.
איזה פסוקים – שלושה פסוקים לפחות, שלעולם אין אומרים קדיש אלא אם היו עשרה נוכחים בתפילה או בלימוד שלפני הקדיש.
גָּדוֹל, הַיְנוּ שֶׁעָבְרוּ לוֹ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְנִכְנַס לִשְׁנַת י"ד[3], (וְסוֹמְכִין עַל הַחֲזָקָה דְּמִסְּתָמָא הֵבִיא בּ' שְׂעָרוֹת[4]) כְּגוֹן שֶׁנּוֹלַד בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ נִיסָן, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה גָּדוֹל עַד רֹאשׁ חוֹדֶשׁ דְּהַיְינוּ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ נִיסָן לְאַחַר י"ג שָׁנִים נַעֲשֶׂה גָּדוֹל. מִי שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹדֶשׁ אֲדָר כְּשֶׁהָיְתָה שָׁנָה פְּשׁוּטָה, וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה גָדוֹל הַשָּׁנָה מְעוּבֶּרֶת, אֵינוֹ נַעֲשֶׂה גָדוֹל עַד אֲדָר שֵׁנִי, אֲבָל אִם נוֹלַד בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת בַּאֲדָר רִאשׁוֹן, נַעֲשֶׂה גָּדוֹל גַּם כֵּן בַּאֲדָר רִאשׁוֹן, וְאִם כְּשֶׁנּוֹלַד הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, וּכְשֶׁנַּעֲשֶׂה גָּדוֹל הִיא שָׁנָה פְּשׁוּטָה, בֵּין שֶׁנּוֹלַד בַּאֲדָר רִאשׁוֹן, בֵּין שֶׁנּוֹלַד בַאֲדָר שֵׁנִי, נַעֲשֶׂה גָּדוֹל בְּיוֹם זֶה בַּאֲדָר שֶׁל עַתָּה, וְנִמְצָא, כִּי לִפְעָמִים נַעַר שֶׁנּוֹלַד קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ, יִתְאַחֵר יוֹתֵר לִהְיוֹת גָּדוֹל, מֵחֲבֵרוֹ שֶׁנּוֹלַד אַחֲרָיו, כְּגוֹן שֶׁנּוֹלְדוּ בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, זֶה בְּכ' לַאֲדָר רִאשׁוֹן וְזֶה בְּי' לַאֲדָר שֵׁנִי וְהַשָּׁנָה אֲשֶׁר נַעֲשִׂים גְּדוֹלִים, הִיא שָׁנָה פְּשׁוּטָה (סי' נ"ה ובסידור דרך החיים).
נכנס לשנת י"ד – ביום שלפני יום ההולדת ה13 מסתיימות שלוש עשרה שנות חיים, ובערב יום ההולדת הוא נכנס לשנה ה-14, כמו שיודגם בהמשך.
החזקה דמסתמא הביא ב' שערות – מעיקר הדין אין ילד הופך לגדול וחייב במצוות אלא אם צמחו לו שתי שערות במקום הערוה אחרי שמלאו לו שלוש עשרה שנה. אך מאחר והרגילות היא אצל רוב הילדים שבגיל שלוש עשרה יש להם שתי שערות, אין בודקים זאת בכל נושא שבו גדלות הילד אינו נוגע אלא לדין מדרבנן, אלא מסתמכים על כך שכנראה הוא גדול. ורק בדברים שבהם יש משמעות קריטית לגדלות הילד שנוגע לדין תורה, למשל אם הוא קידש אשה, או שהיה עד לקידושין של אדם אחר, ובגדלותו תלויה השאלה האם אשה זו עכשיו פנויה או אשת איש, בודקים את הילד אם צמחו לו שתי שערות או לא, ועיין גם בסימן עה סעיף ד. ואם התחיל לצמוח לו זקן, הוא גדול בוודאות, ואינו צריך בדיקה.
שנה פשוטה – בשנה רגילה יש שנים עשר חודשים, ואדר אחד.
שנה מעוברת – מאחר והשנים תלוים בסיבוב כדור הארץ סביב השמש, והחודשים בסיבובי הירח מסביב כדור הארץ, ושנים עשר חודשי ירח אינם מהווים שנה שלמה, אלא יש ביניהם הפרש של כמעט 11 יום, מוסיפים מדי פעם [7 פעמים בתוך 19 שנים, לפי סדר קבוע] חודש נוסף, כדי להתאזן עם שנת החמה [אם לא היינו עושים זאת היו החגים נודדים על פני השנה, ומשלימים סיבוב אחת לכ33 שנים על פני כל העונות, כמו שקורה לערבים עם החגים שלהם, ולא היה יוצא פסח באביב ולא שבועות בזמן הקציר ולא סוכות בזמן האסיף]. החודש הנוסף הוא חודש אדר נוסף.
עד אדר השני – בתאריך שבו נולד. ולעניין יום הזכרון להורים [יארצייט] אין הדין כן, כמבואר בסימן רכא סעיף ג.
היא שנה פשוטה – ויש רק אדר אחד.
היא שנה פשוטה – שאז הילד שנולד בי' אדר ב' נהיה גדול בי' אדר, והילד שנולד בכ' אדר א' נהיה גדול בכ' אדר.
צְרִיכִין לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לִמְנֹת אֵת הָאֲנָשִׁים לְגֻלְגְּלוֹתָם לֵידַע אִם יֵשׁ מִנְיָן, כִּי אָסוּר לִמְנֹת אֵת יִשְֹרָאֵל לְגֻלְגְּלוֹתָם, אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה דִּכְתִיב וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֵת הָעָם וַיִפְקְּדֵם בַּטְּלָאִים (פר"ח) וְנוֹהֲגִין לִמְנוֹתָם בַּאֲמִירַת הַפָּסוּק הוֹשִׁיעָה אֵת עַמֶךָ וְגוֹ' שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה תֵּבוֹת[5].
לגולגלותם – לפי מספר ראשים.
אסור למנות את ישראל – כמו שנאמר (הושע ב א) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר.
אפילו לדבר מצוה – כגון כאן, וכגון במדבר כאשר מנו את ישראל על פי ה' (שמות ל יב), וכששאול מנה אותם לצורך המלחמה בעמלק שהיה צריך לנהל.
דכתיב – שמואל א טו ד.
וישמע – הזעיק.
בטלאים – כל אחד לקח טלה אחד מצאן המלך, ואחר כך ספרו את הטלאים.
הפסוק הושיעה את עמך – 'וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם' (תהלים כח ט), ובחרו בפסוק זה מכל הפסוקים בתנ"ך שיש בהם עשרה מילים, מפני שיש בו גם ברכה לעם ישראל.
צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעֲשָׂרָה בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם, אֲבָל אִם מִקְּצָתָם בְּחֶדֶר זֶה וּמִקְּצָתָם בְּחֶדֶר אַחֵר, אֵינָם מִצְטָרְפִין, אַף עַל פִּי שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ בֵּינֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ אִם הָרֹב הֵמָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַמִּעוּט בַּעֲזָרָה שֶׁלִּפְנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵינָם נִגְרָרִים אַחַר הָרֹב לְהִצְטָרֵף עִמָּהֶם. וַאֲפִלּוּ הָעוֹמְדִים עַל הָאַסְקֻפָּה בְּתוֹךְ הַפֶּתַח מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ, דְּהַיְנוּ, כְּשֶׁסּוֹגְרִין אֵת הַדֶּלֶת, נִמְצָא מָקוֹם זֶה לַחוּץ, אַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה הַפֶּתַח פָּתוּחַ, מִכָּל מָקוֹם נִדּוֹן כְּלַחוּץ[6], וְכָל זֹאת לְעִנְיַן צֵרוּף לַעֲשָׂרָה[7] אֲבָל אִם הָיוּ כָּאן עֲשָׂרָה, וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ אוֹ בָּרְכוּ אוֹ קְדֻשָּׁה, אֲזַי כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלָם, יָכוֹל לַעֲנֹת עִמָּהֶם, אֲפִלּוּ כַּמָּה בָּתִּים מַפְסִיקִים בֵּינֵיהֶם, כִּי אֲפִלּוּ מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְֹרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא שָׁם צוֹאָה אוֹ עֲבוֹדַת גְּלִילִים (נ"ה).
בעזרה – במבואה.
על האיסקופה – בתוך חלל הפתח.
האגף – המקום שבו הדלת נסגרת.
לעניין צירוף עשרה – שיהיה מותר לומר את כל הדברים שאינם נאמרים אלא בעשרה. וכן שתיחשב תפילתם תפילת ציבור.
בין ישראל – בין עשרה מישראל שנאספו במקום אחד.
שם – בין מקום הציבור למקום שבו עומד השומע.
צואה – כהגדרתה בסימן ה סעיפים ו-ז.
עבודת גלילים – עבודה זרה, כגון כנסיה קתולית.
צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, לִשְׁמֹעַ הַקַּדִּישׁ וְלַעֲנֹת אַחֲרָיו בְּכַוָּנָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּאָמֵן יְהֵא שְׁמֵיה רַבָּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן הֵיטֵב, שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיה רַבָּא בְּכָל כֹּחוֹ וְכַוָּנָתוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, וְיֵשׁ לַעֲנֹת אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם[8], שֶׁבְּקוֹל זֶה שׁוֹבֵר כָּל הַמְקַטְרְגִים, וּמְבַטֵּל כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִתֵּן קוֹלוֹת גְּדוֹלוֹת, שֶׁלֹּא יִתְלוֹצְצוּ עָלָיו בְּנֵי אָדָם וְיִגְרֹם לָהֶם חֵטְא. אוֹמְרִים אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיה רַבָּא וְכוּ' עִם תֵּבַת יִתְבָּרַךְ[9], וְאַחַר כָּךְ יִשְׁמַע מִן הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיֹאמַר אָמֵן.
ולענות אחריו בכוונה – כדי שיוכל לענות בכוונה אמן, שאם לא יתרכז בשעת אמירת הקדיש אינו יודע מה משמעות האמן שהוא עונה.
יהא שמיה רבא – '...מברך לעלם ולעלמי עלמיא', הוא תרגום של 'יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים'.
כל כוחו וכוונתו – שיתכוון בכל כחו.
גזר דינו של שבעים שנה – שבעים שנה הם שנות חיים של אדם ממוצע, כמבואר בתהילים (צ י), והכוונה שאפילו אם נגזר עליו גזירה רעה לכל ימי חייו, יכול לבטלה.
המקטרגים – המלאכים שנבראו ממעשים רעים, שמפריעים לתפילות לעלות לפני הקב"ה.
קולות גדולות – צעקות מוגזמות.
ויגרום להם חטא – ובזה יעבור על 'לפני עוור לא תתן מכשול', כמבואר בסימן קמג סעיף יח.
עם תיבת יתברך – אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך. ויש פוסקים שאין לומר אלא עד עלמיא, וכל אחד יעשה כפי מנהג מקומו.
ישמע מן השליח ציבור – את ההמשך של הקדיש.
ויאמר אמן – אחרי דאמירן בעלמא [ואמרו אמן].
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צְרִיכִין לַעֲמֹד בְּקַדִּישׁ[10], אַךְ כָּל קַדִּישׁ שֶׁתָּפְסוֹ בַּעֲמִידָה, כְּגוֹן אַחַר הַלֵּל, יֵשׁ לַעֲמֹד עוֹד בּוֹ, עַד לְאַחַר אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיה רַבָּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲמֹד תָּמִיד, לְקַדִּישׁ וְלִשְׁאָר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, דְּיֵשׁ לִלְמֹד בְּקַל וָחֹמֶר מֵעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, דִּכְתִיב וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְגוֹ' וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא, וּמָה עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שֶׁהָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָם לִדְבַר ה', כָּל שֶׁכֵּן אֲנַחְנוּ עַמּוֹ, וְכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר (נ"ו).
צריכין – הציבור. אבל האומר את הקדיש צריך לעמוד.
שתפסו בעמידה – שהקדיש 'תפס' את האדם בעודו עומד.
אחר הלל... – שנוהגים לעמוד באמירת ההלל, כמבואר בסימן צז סעיף ד. והוא הדין בקדיש שאומרים אותו אחרי קטעים שמותר לשבת בהם, והוא במקרה עמד, שאין לו להתיישב עד אחד אמן יהא שמיה רבא.
עגלון מלך מואב – הציק לעם ישראל בראשית תקופת השופטים, ואהוד בן גרא הרג אותו והכניע את מואב (שופטים ג יב-ל).
דכתיב – שופטים ג כ.
כל שכן – על אחת כמה וכמה.
יש להחמיר – וכן נוהגים האשכנזים.
הערות:
- מעיקר הדין מותר גם לאשכנזים לשבת בקדיש שתפסם בישיבה, ולכן, אשכנזי שמתפלל עם ספרדים, לא יקום לדברים שבקדושה, כי אסור לשנות ממנהג המקום, ואילו ספרדי שמתפלל עם אשכנזים צריך לקום לקדיש וברכו כמו שהם קמים.
[1] מותר לענות "ברוך הוא וברוך שמו" בין ישתבח ליוצר, אך לא באמצע פסוקי דזמרה. ומעיקר הדין מותר אפי' ללמוד ולבטא בשפתיו בין ישתבח ליוצר, אך טוב לעיין בהרהור בלבד. (יביע אומר ב, ד).
[2]אם אין מנין, הציבור יאמרו ישתבח וימתינו, והשליח ציבור ימתין ולא יאמר פסוק והיה ה' למלך (שלפני ישתבח) עד שיהיה מנין. ולכתחילה לא ימתין אפילו בשתיקה יותר מחצי שעה, ובדיעבד אפילו המתין יותר, רשאי לומר ישתבח. ואם אמרו כבר ישתבח ואז הגיע מנין, רשאים לומר קדיש. (הלכה ברורה נג, ו).
[3] קטן אינו מצטרף לעשרה לקדיש ולקדושה ואפילו בשעת הדחק גדול (יביע אומר ב יג ה).
[4] נער בן י"ג שנה אין למנותו לשליח ציבור, אלא אם כן אביו אומר שהוא בן י"ג ושכבר הוציא ב' שערות (כמו שכתב השולחן ערוך נה, ה). ובשעת הדחק גדולה אפשר להתיר כדי לזכות את הציבור. (ילקוט יוסף נג, כג. ע"פ שו"ת יביע אומר ד, י).
[5] כשרוצים לספור אם יש עשרה, לא ימנום במספרים ולא באותיות, אלא במחשבה בלבד. (הלכה ברורה נה, ג).
[6] ואפילו רואים אלו את אלו, אינם מצטרפים. אבל אם היו כל העשרה בחדר אחד, אפילו לא רואים אלו את אלו מצטרפין. וגם אם יש וילון אם אינו לשם מחיצה, מצטרפין. אך אם הוא לשם מחיצה לא מצטרפין. (הלכה ברורה נה, לז).
[7] צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד, ושליח ציבור עמהם. אם היו מקצת בבית הכנסת ומקצת בעזרה, אינם מצטרפין.(שולחן ערוך נה, יג יח)
ואף שנתבאר שלגבי צירוף למנין צריך שהעשרה יהיו באותו חדר, והעומדים בחוץ אינם מצטרפים למנין, לענות לדברים שבקדושה רשאים לענות. ויש אומרים שאף תפלתו נחשבת לתפילה בציבור אף שאינו מצטרף, ויש אומרים שאף תפלתו לא נחשבת לתפילה בציבור. (הלכה ברורה נה, מו)
[8] אדם שהתחיל לענות איש"ר, והשליח ציבור הגיע לבריך הוא לא יענה אמן, אך אם הגיע לדאמירן בעלמא ואמרו אמן יענה אמן.(יביע אומר ו ח ג)
אין לעבור לפני מי שאומר קדיש כמו שאין עוברים לפני המתפלל. והאומר קדיש ישווה רגליו כמו בתפילת י"ח. (הליכות עולם א, צב).
יש לפסוע ג' פסיעות בכל קדיש שאומרים בו "עושה שלום במרומיו", אפילו אינו "קדיש תתקבל". (יביע אומר ה, ט
ועוד כתב האור לציון (ב, ה, יא) אדם שמתפלל אצל אשכנזים ואומר קדיש, אין צריך לומר כפי הנוסח שלהם, אלא כפי הנוסח שרגיל בו. ומכל מקום באמירת יהא שלמא וכו' יקצר כפי הנוסח שרגילים בני אשכנז.
אין פוחתין משבעה קדישים בכל יום. ולדעת האר"י אומרים בכל יום שתים עשרה קדישים. (הלכה ברורה נו, ב).
[9] והספרדים נוהגים לענות אמן יהא שמיה רבא, עד דאמירן בעלמא.
מנהג הספרדים לענות אמן אחר בריך הוא, ולא אחר יתברך. אף שהשולחן ערוך כותב שיש לענות אחר יתברך. (ומנהג התימנים כשולחן ערוך) (ילקוט יוסף נו, טו).
[10] וכן המנהג פשוט שלא לעמוד בקדיש, ואם היה עומד כשהתחילו הקדיש לא ישב עד שיגיע השליח ציבור ל"דאמירן בעלמא". וכן אם קם באמצע קדיש מפני זקן או דבר אחר מלא קומתו ישאר בעמידה עד "דאמירן בעלמא". וספרדי המתפלל עם אשכנזים נכון שיעמוד, ולא יהיה יושב בין העומדים. (ילקוט יוסף נו, יא).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך