אוֹנֵן[1], פָּטוּר מִכָּל הַמִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת, כְּגוֹן שֶׁיֶשׁ לוֹ אֲחֵרִים שֶׁעוֹסְקִים בִּשְׁבִילוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֵּת. אֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא הַמּוֹצִיא וְלֹא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וַאֲפִילוּ אִם אֲחֵרִים אוֹכְלִין וּמְבָרְכִין, אֵינוֹ עוֹנֶה אָמֵן. וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לֹא לַזִּמוּן וְלֹא לַעֲשָׂרָה. אֲבָל מַה שֶׁהוּא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנָן, אָסוּר גַּם לוֹ. וְלָכֵן אִם בָּא לֶאֱכֹל פַּת, צָרִיךְ לִטּוֹל יָדָיו[2], וְלֹא יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְכֵן בִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית נוֹטֵל יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּדַרְכּוֹ, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ (עַיֵּן בהלכות אונן להגאון מוהרא"ז מרגליות זצ"ל אות ו).
כל המצוות שבתורה – כפי שיפורט בהמשך הסעיף.
אפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת – והרי הסיבה העיקרית לכך שפטור מן המצוות היא בגלל שהוא עסוק בצרכי המת, וכמו שלמדנו בסימן קצד סעיף י שהעוסק במצווה אחת פטור ממצוות אחרות.
אחרים שעוסקים בשבילו – למשל שמת האב, והבנים מתעסקים ומטפלים בכל צרכי המת, ויש אחים ואחיות של המת שאינן מתעסקות בכלל בצרכיו.
להחמיר על עצמו – לקיים מצוות.
מפני כבוד המת – שכבוד המת דורש שהוא יהיה מרוכז בו ובצרכיו ובאבלו, ואם עוסק בדברים אחרים הוא מפגין זלזול בכבוד המת, כמו שהתבאר בסעיף א.
אינו מברך – אם אוכל על פי הדינים שהתבארו בסעיף א.
לזימון – התבארו דיניו בסימן מה.
לעשרה – לכל דבר שבקדושה (עיין בסימן טו), לקדיש, ברכו, תפילה בציבור, חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, קריאת התורה, וזימון בשם.
מצוות לא תעשה – אסור לאונן לעשות מעשים אסורים כמו לכל אדם, ורק מקיום מצוות הוא פטור.
צריך ליטול ידיו – כי אסור לאכול ללא נטילת ידים.
נוטל ידיו שלוש פעמים כדרכו – כמבואר בסימן ב, כי הרוח הרעה שורה גם על הידים של האונן.
אִם אָכַל קֹדֶם שֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת, וּלְאַחַר שֶׁנִּקְבַּר עֲדַיִן לֹא נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן, יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְכֵן אִם עָשָׂה צְרָכָיו קֹדֶם הַקְּבוּרָה, יְבָרֵךְ אַחַר כָךְ בִּרְכַּת אֲשֶׁר יָצַר, אֲפִלּוּ כָּל הַיוֹם[3].
לא נתעכל המזון – וכל עוד שלא התעכל המזון, חייב הוא עדיין בברכת המזון, כמבואר בסימן מד סעיף ח.
עשה צרכיו – וצריך לברך אשר יצר, כמבואר בסימן ד סעיף ו, והרי אינו מברך בזמן שהוא אונן.
אפילו כל היום – שכל זמן שלא חזר לעשות צרכיו פעם נוספת עדיין חייב באשר יצר.
אִם הָאוֹנֵן הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, וּבִמְקוֹם הַמֵּת יֵשׁ גַּם כֵּן קְרוֹבִים שֶׁחַיָבִים לְהִתְאַבֵּל, אֲזַי עַל זֶה שֶׁהוּא בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵין עָלָיו דִּין אוֹנֵן. אֲבָל אִם אֵין קְרוֹבִים בִּמְקוֹם הַמֵּת, חָל עַל זֶה דִּין אוֹנֵן[4].
יש גם כן קרובים – והם מטפלים בכל ענייני הקבורה והוא אינו מעורב כלל אפילו דרך הטלפון.
חל על זה דין אונן – שהרי הוא צריך לצאת ממקומו וללכת למקום המת כדי לטפל בצרכי קבורתו.
הערות:
- דעת השולחן ערוך שאין הבדל בין קרובים שבמקום המת לקרובים שבמקומות אחרים, וכולם יש להם דין אונן לכל דבר.
בְּמָקוֹם שֶׁיֵשׁ חֶבְרָא קַדִּישָׁא, וּלְאַחַר שֶׁהַקְּרוֹבִים נִתְעַסְּקוּ בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה וְהִתְפַּשְּׁרוּ עִם אַנְשֵי חֶבְרָא קַדִּישָׁא, אֵין עֲלֵיהֶם שׁוּם דָּבָר לַעֲשׂוֹת, אַךְ אַנְשֵׁי חֶבְרָא קַדִּישָׁא עוֹשִׂין הַכֹּל, אֲזַי אֵין עוֹד עַל הַקְּרוֹבִים דִּין אוֹנֵן[5], וּמֻתָּרִין בְּבָשָׂר וָיַיִן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁמֻתָּרִין וְחַיָבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה וּבְכָל הַמִצְוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין שֶׁאֵין הָאוֹנְנִין מִתְפַּלְּלִין עַד לְאַחַר הַקְּבוּרָה, וְהַיְנוּ מִפְּנֵי שֶׁגַּם הֵם הוֹלְכִין וּמְלַוִין אֶת הַמֵּת עַד בֵּית הַקְּבָרוֹת. וְהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר וּלְהִתְפַּלֵּל תֵּכֶף לְאַחַר שֶׁמָּסַר אֶת הַמֵּת לְאַנְשֵׁי חֶבְרָא קַדִּישָׁא, יָכוֹל לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.
חברא קדישא – החבורא הקדושה. קבוצת אנשים שתפקידם לטפל בכל ענייני הקבורה, והיו עושים זאת בהתנדבות לשם מצוה, והיו מקומות שהקהילה לקחה כסף מאנשי החברא קדישא על הזכות לעסוק במצוה זו. וכך הוא עוד היום בקהילות הקטנות בתפוצות. אבל בערים הגדולות שיש בהם כמה מתים כל יום, אנשי החברא קדישא פועלים תמורת משכורת.
והתפשרו עם אנשי חברא קדישא – הגיעו לסיכום, והוא הסבר ל'נתעסקו בצרכי הקבורה', שההתעסקות היא הזעקת אנשי החברא קדישא, וניהול המשא ומתן עמהם עד שהדברים מסוכמים סופית. ונושא המשא ומתן עשוי להיות מקום הקבורה, גובה ההוצאות עבור המקום, התכריכין, החופרים, ועוד הוצאות נלוות.
אין עליהם שום דבר לעשות – במקום שכך הוא הדבר. ובזמננו, אף שהחברא קדישא מטפלים בענייני הקבורה, אבל הוא צריך לעסוק בהדפסת מודעות, הודעה לציבור, מכרים וקרובי משפחה, לקבוע הספדים, ועוד.
מפני שגם הם הולכין ומלוין – ונמצא שעדיין עוסקים במצוה, כי גם הלוויית המת היא מצוה.
יכול להחמיר על עצמו – ויוצא ידי חובתו, בניגוד לאונן גמור שאסור לו להחמיר על עצמו כמו שלמדנו בסעיף ב, וגם אם התפלל בעודו אונן צריך לחזור ולהתפלל.
כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת, אֵינוֹ חוֹלֵץ מִנְעָלָיו, וּמֻתָּר לָצֵאת מִבֵּיתוֹ לְצָרְכֵי הַמֵּת. אֲבָל אָסוּר לֵישֵׁב אוֹ לִישֹׁן עַל כִּסֵּא אוֹ מִטָּה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר בְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וְשִׂמְחָה וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם וּבְתִסְפֹּרֶת וּבְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְאָסוּר בִמְלָאכָה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים[6], וַאֲפִלּוּ בַּדָּבָר הָאָבֵד. וּבְהֶפְסֵד גָּדוֹל, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (עַיֵן חָכְמַת אָדָם וּבְקֻנְטְרֵס הַנִּדְפָּס בְּתוֹךְ הַיּוֹרֶה דֵעָה הֶחָדָשׁ הִלְכוֹת אוֹנֵן לְהַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב אֶפְרַיִם זַלְמָן מַרְגָּלִיוֹת. זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. סָעִיף יח, יט, וּבַחֲתַם סוֹפֵר סִימָן שכד, וְצָרִיךְ עִיוּן) [שמ"א].
כל זמן שלא נקבר המת – השלב המדוייק מתבאר בסימן רד סעיפים א-ב.
אינו חולץ מנעליו – אפילו אם מסרוהו לאנשי החברא קדישא, ושוב אינו אונן, ומותר בבשר ויין ובקיום מצוות, אבל עדיין לא חלה עליו אבלות.
מותר לצאת מביתו – ולאחר הקבורה אסור כמבואר בסימן ריד.
אבל אסור... – שכל דיני האבלות שאינם מתבטאים בצורה פעילה אלא בצורה של מניעה, חלים גם על אונן. ופירוט איסורי האבלות הללו מתבארים בסימנים רח-ריא.
על ידי אחרים – שאחרים יעשו עבורו מלאכה.
דבר האבד – שאם לא יעשו מלאכה הוא יפסיד מזה.
חכמת אדם – שמתיר, אם על ידי זה הקבורה לא תתעכב.
בוקנטרס הנדפס... – שאוסר.
בחתם סופר – שכותב שאין למחות ביד המקילים בתנאים מסוימים.
הערות:
- רבים טועים וחושבים שמאחר ולא חל דין אבלות על אונן, מותר לו לישב על כסא, ואינו כן.
מִי שֶׁהוּא אוֹנֵן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וּלְאַחַר שֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת עָבְרָה רְבִיעִית הַיוֹם שֶׁהוּא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, מִכָּל מָקוֹם אוֹמֵר גַּם קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ (בְּלֹא תְפִלִּין) עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם. אֲבָל אִם עָבַר גַּם שְׁלִישׁ הַיּוֹם, אוֹמֵר קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא הַבְּרָכוֹת (עַיֵן לְעֵיל סִימָן יז סוֹף סָעִיף א, וְצָרִיךְ עִיוּן). וּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מֻתָּר לְהִתְפַּלֵל עַד חֲצוֹת הַיוֹם. וּמוּסָף בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵל גַם אַחַר כָּךְ, שֶׁזְּמַנָּה כָּל הַיּוֹם. וּמִבִּרְכוֹת הַשַׁחַר לֹא יֹאמַר כִּי אִם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גוֹי, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד, שֶלֹּא עָשַׂנִי אִשָׁה, וּבִרְכוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁאֵלּוּ זְמַנָּן כָּל הַיוֹם. וּשְׁאָר הַבְּרָכוֹת, לֹא יֹאמַר לְאַחַר שֶׁעָבַר זְמַנָן[7], כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן, הַיְנוּ בַבֹּקֶר, הָיָה פָטוּר. וְאִם נִקְבַּר הַמֵּת קֹדֶם שְׁלִישׁ הַיוֹם וּבֵיתוֹ רָחוֹק מִבֵּית הַקְּבָרוֹת שֶׁעַד שֶׁיַגִּיעַ לְבֵיתוֹ יַעֲבֹר שְׁלִישׁ הַיוֹם, טוֹב יוֹתֵר שֶׁיִכָּנֵס לְאֵיזֶה בַיִת סָמוּךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת לִקְרוֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵל בַּזְמַן הָרָאוּי, אוֹ אֲפִלּוּ בַחוּץ בְּמָקוֹם נָקִי. וּמִיָד כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהַשְׁלִיךְ עָפָר עַל הַמֵּת, יָכוֹל לִקְרוֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֲבֵלוּת עֲדַיִן אֵינָהּ חָלָה (כְּדִלְקַמָּן רֵישׁ סִימָן רד).
עברה רביעית היום שהוא זמן קריאת שמע – כמבואר בסימן יז סעיף א.
בלא תפילין – שאבל ביום הראשון של האבלות אינו מניח תפילין כמו שיתבאר בסימן ריא סעיף ב.
עיין לעיל – שם מבוארת הלכה זו שבשעה הרביעית [בין שליש היום לרביע היום] ניתן עדיין לברך את הברכות של קריאת שמע.
וצריך עיון – אין זו הלכה ברורה כל כך, שיש חולקים וסוברים שאפשר לברך את הברכות במשך כל היום.
עד חצות היום – כמבואר בסימן יח סעיף א.
בראש חודש – או בחול המועד.
ברכות השחר – מאלהי נשמה עד גומל חסדים טובים לעמו ישראל.
זמנן כל היום – ואפילו בערב, כל עוד שלא הלך לישון, יכול לברך, וברכות התורה יכול לברך רק אם עדיין לא בירך 'אהבה רבה' או 'אהבת עולם'.
לאחר שעבר זמנן... – זמנם העיקרי הוא מיד עם קומו ממיטתו בבוקר, אבל מאחר ואז אין הידים נקיות, דוחים אותם לשלב יותר מאוחר, אבל אונן שפטור מברכות השחר בקומו ממיטתו, אינו מברכם אחר כך.
במקום נקי – כמבואר בסימן ה סעיף .
מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, וְנַעֲשָׂה אוֹנֵן לְאַחַר שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹ מִנְחָה אוֹ עַרְבִית, וְהוּא לֹא הִתְפַּלֵּל מִקֹּדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹנֵן, וְנִמְשְׁכָה הָאֲנִינוּת עַד לְאַחַר זְמַן הַתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ צָרִיךְ תַּשְׁלוּמִין לְהִתְפַּלֵּל בִּתְפִלָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ שְׁתָּיִם[8].
אינו צריך תשלומין... – כמבואר בסימן כא, שרק מי שהיה חייב בתפילה ופספס אותה חייב בתשלומים אבל לא מי שלא היה חייב בכלל.
[1] אונן, הוא מי שמת לו מת מקרוביו שחייב להתאבל עליו. והם: אביו, אמו, בנו ובתו, אחיו, אחותו, אשתו. וכן אשה על בעלה. ואפילו השתהה מלקברו הרבה ימים, כל עוד שלא נקבר קרובו, נקרא אונן. (חזון עובדיה אבלות א, קיט).
[2] וטוב שיטול גם מים אחרונים. (חזון עובדיה אבלות א, קמג).
[3] ולדעת ה'חזון עובדיה' לא יברך לא אשר יצר ולא ברכת המזון (וטוב שיאכל עוד כזית פת ויברך ברכת המזון). (חזון עובדיה אבלות א, קנא).
[4] השולחן ערוך (תב, יב) כתב, ואם מת לו מת בעיר אחרת, ולא נודע לו, אין חובה שיאמרו לו, ומוציא דיבה הוא כסיל. ומותר להזמינו לסעודת אירוסין וכו'. והרמ"א כתב, שנהגו לומר לבנים כדי שיגידו קדיש. ובחזון עובדיה (אבלות א, קכו) כתב, שבמועד אין להם להודיעו אפי' על פטירת אביו או אמו, ומכל מקום אם שואל אין לשקר לו.
[5] אך הילקוט יוסף (שלח, ז, א) כתב, שדין אונן אפילו אם סיכם עם החברא קדישא את הטיפול בנפטר. ואינו מוטל עליו כבר לקברו. ואפילו אם יש למת בנים שחייבים בקבורתו, בכל זאת האונן פטור מכל מצוות עשה.
[6] ושותף שארע לשותפו אבל, אסור לו לפתוח את העסק בפרהסיא. ואם המת היה בעיר אחרת ולא נודע לשותף ממיתת קרובו, מותר לו לפתוח חנותו, כי עדיין לא חל על שותפו אנינות. (חזון עובדיה אבלות א, קנט).
[7] אם מת לו מת בלילה, והמת נקבר ביום אחר חצות, צריך לקרוא אז ברכות השחר, שזמנם כל היום. (חזון עובדיה אבלות א, קלח-קמא).
[8] אולם בחזון עובדיה (אבלות א, קמא) כתב, אם לא התפלל שחרית ונקבר סמוך לשקיעה, יתפלל מנחה שתיים.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך