אָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַמֵּת בְּשַׁבָּת[1] (עין לעיל סִימָן פח סָעִיף טו, טז) אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ כֹּהֲנִים אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, רַק עַל יְדֵי גוֹיִם, אִם הַקְּרוֹבִים רוֹצִּים. (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רב סָעִיף טז) (או"ח סי' שי"א).
עיין לעיל – כל פרטי הדינים בזה.
אפילו... – גם בדרכים שהתבארו בסימן פח שמותר לטלטל את המת כדי להצילו מסירחון או מן הדליקה, אסור לטלטלו לצורך אחרים אלא רק לצורך כבוד המת עצמו.
לצורך כהנים – שאסור להם להיות בבית שיש בו מת, כמו שיתבארו פרטי הדינים באריכות בסימן רב, ואם לא יטלטלו את המת יצטרכו הכהנים לפעמים לשהות מחוץ לביתם זמן רב.
לצורך מצוה – כגון למנוע בזיון מן המת.
סימן רב סעיף טז – שאם אין הקרובים רוצים אין מטלטלים את המת לצורך כהנים אפילו ביום חול.
הערות:
- אמנם אסור לטלטל את המת לצורך החי, גם לא על ידי שמניחים עליו דבר שמותר בטלטול [כמו שהתירו לצורך המת בסימן פח סעיף טז], אבל מותר לטלטלו על ידי שמנערים אותו ממקום למקום, כמו שהתבאר שם בסעיפים יג וטו, אפילו לצורך כבוד החיים, ובתנאי שקרובי המת מסכימים לכך.
מִי שֶׁמֵת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רג), חַיָּב לִקְרֹעַ עָלָיו. וְחַיָב לִקְרֹעַ מְעֻמָּד, שֶׁנֶאֱמַר, וַיָקָם הַמֶּלֶךְ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וְאִם קָרַע מְיֻשָּׁב, לֹא יָצָא, וְצָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִקְרֹעַ מְעֻמָד[2]. לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִקְרֹעַ קֹדֶם שֶׁיִסָּתְמוּ פְּנֵי הַמֵּת בַּקֶּבֶר בְּעוֹד חִמּוּם צַעְרוֹ.
שנאמר – שמואל ב יג לא.
ויקם המלך - דוד אחרי שנהרג אבשלום בנו, כדי לקרוע את בגדיו.
שיסתמו פני המת – לפני הקבורה.
חימום צערו – בזמן שהוא עדיין מחומם מתוך הצער, ולא נרגע מן הכאב הראשוני. ואם לא קרע אז אפשר בדיעבד לקרוע כל שבעת הימים הראשונים.
הערות:
- מותר להחליף בגד לפני הקריעה אם חס על הבגד שהוא לובש עכשיו.
עַל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם, צָרִיךְ לִקְרֹעַ בְּבֵית הַצַוָּאר לְפָנָיו. וְצָרִיךְ לִקְרֹעַ מִן הַשָׂפָה וּלְמַטָּה[3], וְלֹא לְרֹחַב הַבֶּגֶד. וְצָרִיךְ לִקְרֹעַ בְּמָקוֹם שֶׁהַבֶּגֶד שָׁלֵם מִתְּחִלָּתוֹ, וְלֹא בִּמְקוֹם הַתֶּפֶר.
בבית הצואר – בצווארון של הבגד, או בקצה הבגד שליד הצואר.
לפניו – בצד הקדמי.
מן השפה ולמטה – משפת הבגד העליון לכיוון מטה.
חִלּוּקִים יֵשׁ בֵּין הַקְּרִיעָה שֶׁעַל אָבִיו וְאִמוֹ לַקְּרִיעָה שֶׁעַל שְׁאָר קְרוֹבִים. עַל כָּל הַמֵּתִים, קוֹרֵעַ טֶפַח בַּבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן וְדַיּוֹ, וְאֵין לִקְרֹעַ יוֹתֵר, מִשׁוּם בַּל תַּשְׁחִית. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, צָרִיךְ לִקְרֹעַ כָּל הַבְּגָדִים עַד כְּנֶגֶד לִבּוֹ, (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן י סָעִיף ג, שֶׁהַלֵב הוּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר הַגָּבוֹהַּ שֶׁעַל הַזְרוֹעַ), חוּץ מִן הַכֻּתֹּנֶת שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵעַ. וְכֵן הַבֶּגֶד שֶׁהוּא לוֹבֵשׁ רַק לְעִתִּים לְמַעְלָה מִכָּל בְּגָדָיו, וְלִפְעָמִים הוּא יוֹצֵא לַשּׁוּק גַם בִּלְעָדָיו, (כְּגוֹן מַאנְטִיל), בֶּגֶד זֶה גַם כֵּן אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ[4], וְאִם לֹא קָרַע כָּל בְּגָדָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לִקְרֹעַ לֹא יָצָא. וְהָאִשָׁה, מִשׁוּם צְנִיעוּת תִּקְרַע תְּחִלָה אֶת הַבֶּגֶד הַתַּחְתּוֹן לְפָנֶיהָ, וְתַחֲזִיר אֶת הַקֶּרַע לִצְדָדִין, וְאַחַר כָּךְ תִּקְרַע אֶת הַבֶּגֶד הָעֶלְיוֹן, שֶׁלֹא יִתְגַלֶּה לִבָּה, (וְאַף שֶׁהִיא לְבוּשָׁה חָלוּק, מִכָּל מָקוֹם אִיכָּא מִשׁוּם פְּרִיצוּת).
חילוקים – הבדלים בהלכה. והם יתבארו מכאן עד סעיף ח.
טפח – 7.5-10 ס"מ.
בל תשחית – התבאר בסימן קצ סעיף ג.
כל הבגדים – שהוא לובש, למשל אם לובש חליפה, סוודר וחולצה, צריך לקרוע את שלושתם.
עד כנגד לבו – אפילו יותר מטפח.
הבשר הגבוה שעל הזרוע – בשר השריר הבולט.
הכתונת – גופיה, שאינה אלא לספוג את הזיעה.
לשוק – לרחוב.
מאנטיל – מעיל. ומדובר במעיל מיוחד בלי שרוולים, שהיו לובשים אותו מעל הבגדים הרגילים, כשהיו יוצאים למקומות מכובדים כמו בית כנסת וכדומה.
את הבגד התחתון – אם היא לבושה ביותר מבגד אחד.
תחזיר את הקרע לצדדין – תסובב מעט את הקרע שלא יהיה מול הקרע העליון בדיוק.
חלוק – גופיה, שאותה אינה קורעת.
איכא משום פריצות – אין הדבר צנוע שתיראה הגופיה לאנשים.
הערות:
- בגד עליון שלובשים אותו תמיד כשיוצאים החוצה, אבל בבית אין לובשים אותו, דעת הקיצור שולחן ערוך שחייבים לקרוע, ויש עדות שאין נוהגים לקרעו כדעת הפוסקים החולקים.
- בביגוד שלנו קשה מאד לסובב קרע ממקומו, וכמעט ואין הדבר מעשי לקרוע שני בגדים זה מעל זה כנגד הלב בצורה שלא יתגלה הלב. ובמקומות החמים גם רגילות הנשים ללבוש בגד אחד בלבד, ויש מקומות שבאמת נהגו הנשים שלא לקרוע משום צניעות, כיון שלא היו לבושות אלא בבגד אחד מפני החום, ולא היה אפשר לקרוע בצורה צנועה. אבל יותר נכון שתקרע בפני נשים, ומיד תסגור את הקרע עם סיכת בטחון, כמבואר בסעיף ז.
נוֹהֲגִין שֶׁעַל שְׁאָר קְרוֹבִים, קוֹרְעִין בְּצַד יָמִין, וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּצַד שְׂמֹאל, לְפִי שֶׁצָרִיךְ לְגַלּוֹת אֶת לִבּוֹ שֶׁהוּא בְצַד שְׂמֹאל. וּבְדִיעֲבַד, אֵין זֶה מְעַכֵּב.
אין זה מעכב – שאין הכוונה לגלות את הלב ממש, אלא שהקרע יהיה לעומק עד לגובה הלב.
עַל כָּל הַמֵּתִים, רָצָה קוֹרֵעַ בַּיָד, רָצָה קוֹרֵעַ בַּכֶּלִי. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, דַּוְקָא בַּיָד. וְהַמִּנְהָג שֶׁאֶחָד מֵאַנְשֵׁי חֶבְרָא קַדִּישָא חוֹתֵךְ קְצָת בַּסַּכִּין, וְהָאָבֵל תּוֹפֵס בִּמְקוֹם הַחַתָךְ וְקוֹרֵעַ[5]. וְצָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ, שֶׁיִקְרַע בְּאֹרֶךְ הַבֶּגֶד וְלֹא בְרָחְבּוֹ.
בכלי – בסכין או במספריים.
חותך קצת בסכין – כי קשה מאד לקרוע את שפת הבגד בידיים.
שיקרע באורך הבגד – כמו שלמדנו בסעיף ב.
עַל כָּל הַמֵּתִים, אִם מַחֲלִיף בְּגָדָיו בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, אֵינוֹ צָרִךְ לִקְרֹעַ בְּאֵלוּ שֶׁהוּא לוֹבֵשׁ עָתָּה. וְעַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אִם הוּא מַחֲלִיף בְּגָדָיו בִּימֵי הַחֹל שֶׁבְּתוֹךְ שִׁבְעָה, צָרִיךְ לִקְרֹעַ בָּהֶם. אַךְ לִכְבוֹד שַׁבָּת, יַחֲלִיף בְּגָדָיו וְלֹא יִלְבַּשׁ אֶת הַבֶּגֶד הַקָּרוּעַ. וְאִם אֵין לוֹ בְּגָדִים אֲחֵרִים לְהַחֲלִיף, יַחֲזִיר אֶת הַקֶּרַע לַאֲחוֹרָיו. וְהָא דְמַחֲלִיף בַּשַׁבָּת, הַיְנוּ שֶׁלּוֹבֵשׁ בִּגְדֵי חֹל אֲחֵרִים. אֲבָל לִלְבּושׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, אָסוּר[6]. (כְּדִלְקַמָּן סִימָן ריא סָעִיף י).
אם מחליף בגדיו – לבגדים אחרים שאינם מכובסים, שבגדים מכובסים מבואר בסימן ריא סעיף ד שאסור לו ללבוש בתוך שבעה.
באלו שהוא לובש עתה – בבגדים החדשים שלבש.
צריך לקרוע בהם – כי כבודם מחייב שיראו אותו רק עם בגד קרוע.
יחזיר את הקרע לאחוריו – בזמנם הבגדים לא היו גזורים במדוייק, היו מתעטפים בבגדים, והיה אפשר להתעטף בהם בצורות שונות.
הא דמחליף בשבת – דין זה, שבשבת מותר להחליף בגדים.
עַל כָּל הַמֵּתִים, (מִצַּד הַדִּין) שׁוֹלֵל (דְּהַיְנוּ שֶׁתּוֹפֵר תְּפִירָה בִּלְתִּי שָׁוָה) לְאַחַר שִׁבְעָה, וּמְאַחֶה (דְּהַיְנוּ שֶׁתּוֹפְרוֹ כָּרָאוּי) לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, שׁוֹלֵל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם[7]. וַאֲפִילוּ אִם בָּא לַחְתֹּךְ סְבִיבוֹת הַקְּרִיעָה וְלָשׂוּם שָׁם חֲתִיכַת בֶּגֶד אַחֵר וּלְתָפְרוֹ, אָסוּר. אֲבָל נוֹהֲגִין, כִּי בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, אֲפִילּוּ עַל שְׁאָר מֵתִים, אֲפִילוּ לִשְׁלֹל, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לְחַבֵּר רָאשֵׁי הַקְּרִיעָה עַל יְדֵי מַחַט, אָסוּר. וְאִשָּׁה, אֲפִלּוּ עַל אָבִיהָ וְאִמָּהּ, שׁוֹלֶלֶת לְאַלְתֵּר, מִפְּנֵי הַצְּנִיעוּת. וְכָל הַקְּרָעִים שֶׁאֲסוּרִין לְתָפְרָן, אֲפִלּוּ אִם מָכַר אֶת הַבֶּגֶד לְאַחֵר, אָסוּר הַלּוֹקֵחַ לְתָפְרוֹ. וְלָכֵן צָרִיךְ הַמּוֹכֵר לְהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ. וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לַגּוֹי.
שולל – אם הוא רוצה בכך.
תפירה בלתי שוה – תפירה שאינה אלא סוגרת את הקרע, אבל אינה מחברת את צידי הקרע בצורה יפה ומסודרת.
לחתוך סביבות הקריעה – לחתוך לגמרי את כל החלק הקרוע, ולהשאיר אותו קרוע.
מחט – סיכה, סיכת בטחון.
שוללת לאלתר – מיידית. וכן מותר לה להשים סיכת בטחון.
שאסורין לתפרן – לאחות אותם.
אסור הלוקח לתפרו – שחייב המוכר לדאוג לכך שבגד זה יישאר קרוע לעולם.
להודיע – שקרע זה הוא סוג קרע שאסור לאחותו. ולהוריד לו מן המחיר בהתאם. ואם לא הודיע לו, ואחר כך נודע לקונה שאסור לו לאחות את הקרע, יכול לבטל את העסקה.
ללוקח – לקונה.
אסור למכרו לגוי – כי הגוי לא ישמע לו שלא לאחותו.
[1] ועיין שולחן ערוך (שיא, ב) איך מותר לטלטל מת בשבת.
[2] ולא יברך פעם שניה כשקורע מעומד. (חזון עובדיה אבלות א, ריז).
[3] דהיינו, שיש לקרוע הבגד לאורך ולא לרוחב.
[4] השולחן ערוך כתב (יו"ד שמ, י) פשט המנהג לא לקרוע קאפה (מעיל). ולקרוע על אביו ואמו החלוק שקורין קאמיזה. והחזון עובדיה (אבלות א, רלה) כתב: על אביו ואמו קורעין הכל חוץ ממעיל עליון שבדרך כלל הוא רק יוצא אתו, וכן אם לובש סוודר בגלל הקור, אינו קורע אותו, וגם הטלית קטן והגופיה לא יקרע.
[5] על כל המתים יקרע שיעור טפח (8 ס"מ), ועל אביו ואמו קורע עד כנגד ליבו (שולחן ערוך שמ, ג). והקריעה תהיה לאורך החולצה. ואם קרע בשוליים של הבגד או בשרוול, לא יצא. ונוהגים, שאדם אחר קורע לו והוא מברך ברוך דיין האמת בשם ומלכות. (חזון עובדיה אבלות א, רכט).
[6] ומנהגנו שהאבל לובש בגדי שבת.(חזון עובדיה אבלות ג, פ);
[7] וכן על אביו ואמו קורע בחוץ בפני כל אדם, ועל שאר קרובים קורע בחדר פנימי, ויש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצינעא. (חזון עובדיה אבלות א, רלג).
השולחן ערוך (שמ, טז) כתב, שבאביו ואמו חייב לחלוץ כתף, ועל שאר קרובים אם רצה חולץ. אך החזון עובדיה (א, רלה) כתב, שעכשיו לא נהגו בחליצת כתף.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך