מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ תִּקְּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבְּכָל שִׂמְחָה יְהֵא בָּהּ זֵכֶר לַחֻרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ' אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. וְגָזְרוּ שֶׁלֹּא יִבְנֶה לוֹ יִשְֹרָאֵל בִּנְיָן מְסֻיָּד וּמְצֻיָּר כְּבִנְיָן הַמְּלָכִים. וְלֹא יְסַיֵּד אֶת כָּל בֵּיתוֹ בְּסִיד, אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בְּטִיט וְסָד בְּסִיד, וּמַנִּיחַ בּוֹ אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח בְּלֹא סִיד, כְּדֵי לִזְכֹּר הַחֻרְבָּן[1]. וּמַה שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵן עַתָּה, לֹא יָדַעְנוּ טַעַם בָּרוּר.
שכתוב – תהילים קלז ה-ו.
מסוייד – רק בסיד ללא טיח של טיט מתחת לסיד.
מצוייר – אפילו אם סד מעל טיח, אסור לעשות בסיד פיתוחים וציורים.
כבניין המלכים – וזה אסור לדעה זו אפילו אם משאיר אמה על אמה. והמנהג כהפוסקים שאם משייר אמה על אמה מותר לבנות גם בניין מסוייד ומכוייר.
ולא יסייד את כל ביתו בסיד – אפילו עם טח בטיט מתחת לסיד.
אמה – בין 45 ל60 ס"מ, ואפשר להקל כפי הדעות המקילות.
כנגד הפתח – מול הכניסה.
בלא סיד – רק עם טיח.
לא נהגו כן עתה – ובזמננו יש יותר מודעות, וחזרו לנהוג כן.
הערות:
- הקונה בית מגוי, מותר לו להשאירו כמות שהוא, ואינו חייב לגרד את הסיד מן הקיר.
וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לְאוֹרְחִים, אֲפִלּוּ סְעוּדַת מִצְוָה, לֹא יִתֵּן כָּל הַתַּבְשִׁילִין הָרְאוּיִין לַסְּעוּדָה[2], וְכֵן הָאִשָּׁה לֹא תִּתְקַשֵּׁט בְּכָל תַּכְשִׁיטֶיהָ בְּפַעַם אֶחָת. וְהֶחָתָן קֹדֶם חֻפָּתוֹ, נוֹתְנִים אֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ בִּמְקוֹם הַנָּחַת תְּפִלִּין[3]. וְהַמִּכְסֶה שֶׁמְכַסִּים בָּהּ אֶת הַכַּלָּה, לֹא יִהְיוּ בוֹ חוּטֵי כֶסֶף אוֹ זָהָב. גַּם נוֹהֲגִין שֶׁבִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַתְּנָאִין, אַחַר קְרִיאָתָן, שׁוֹבְרִין קְדֵרָה לַעֲשׂוֹת זֵכֶר לַחֻרְבָּן, אֲבָל יֵשׁ לִקַּח קְדֵרָה שְׁבוּרָה. וְתַחַת הַחֻפָּה שׁוֹבֵר הֶחָתָן כְּלִי זְכוּכִית[4], וְזֶה יָכוֹל לִהְיוֹת כּוֹס שָׁלֵם.
כל התבשילין הראויין לסעודה – ובזמננו שאין סדר קבוע לתבשילין הראויים לסעודה, ואם יחסר תבשיל לא יהיה הדבר ניכר, אין נוהגים בזה.
המכסה – ההינומה. וכן לא ישימו על ראש הכלה עטרה של כסף, זהב או משובצת ביהלומים.
התנאין – הסכם בין משפחת החתן למשפחת הכלה, שכותבים אותו בשעה שמחליטים החתן והכלה להתחתן [=שידוכין], או כמה ימים לאחר מכן במסיבה שעושים לכבוד זה, וקוראים לה בטעות מסיבת אירוסין, כמו שביארתי בהקדמה לסימן קמז.
קדרה – סיר עשוי מחרס, והיום המנהג לשבור צלחת עשיוה מחרסינה. ונוהגים שאם החתן ואם הכלה שוברות את הצלחת ביחד.
שבורה – פגומה, שלא יהיה הפסד מרובה, שאין סיבת השבירה אלא להבהיל מעט את המתאספים כדי למעט קצת בשמחה, ואסור לשבור כלי יקר אם אפשר להשיג את אותה תוצאה בכלי זול, כמו שמבואר בסימן קצ סעיף ג.
שובר החתן כלי זכוכית – ויש להיזהר לעטוף את הכוס באופן שלא יינזק לא החתן ולא שאר המשתתפים משברי הזכוכית.
הערות:
- היום הפכה שבירת הצלחת והכוס לחלק מן הטקס, עד כדי ששבירתם מהווים את האות לפרץ של שמחה, ובצורה זאת אין בזה שום טעם, וכמה נאה המנהג שנהגו בו בקהילות מסוימות, שעם שבירת הכוס מנגנים הציבור כולו בעצב את הפסוקים 'אם אשכחך ירושלים...'.
וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹעַ שׁוּם כְּלֵי שִׁיר, וַאֲפִלּוּ שִׁיר בַּפֶּה. וְאֵין לְשׁוֹרֵר בַּסְּעוּדָה אֶלָּא הַזְּמִירוֹת שֶׁנִּתְקְנוּ, כְּמוֹ בַשַׁבָּת. אֲבָל פִּיּוּטִים אֲחֵרִים, אָסוּר לְשׁוֹרֵר[5] (תק"ס).
שום כלי שיר – לעולם, חוץ מבסעודת מצוה כגון לשמח חתן וכלה.
הזמירות שנתקנו, כמו בשבת – זמירות שמטרתם לזמר להודות ולשבח להקב"ה, כמו זמירות השבת, ולא פיוטים ריקים מתוכן, ואין צריך לומר שאסור לשיר שום שיר שיש בו ניבול פה.
הערות:
- הקיצור שולחן ערוך העתיק כאן את דברי השולחן ערוך, שהרבה פוסקים הסכימו שראוי לנהוג כן. אבל הרמ"א מיקל יותר, וסובר שאין האיסור אלא למי שרגיל לשמוע כלי זמר, שקמים עם זמרה ושוכבים לישון עם זמרה, כדרך המלכים, וכן בבית המשתה, כאשר יושבים למסיבת חברים שאינה סעודת מצוה ושותים שם יין, אז אסור לדברי הכל לשמוע כלי שיר ואפילו לשיר בפה.
- מפני חולשת הדור היום, וריבוי העצב, נוהגים היום רבים להקל לשמוע מוסיקה, ובפרט כדי להסיר את הדכאון, או שירי קודש לעורר את הלבבות, וסומכים על דברי הרמ"א, אף שרבו החולקים עליו.
- דין טייפ או דיסק כדין כלי שיר, ואסור לשמוע מוסיקה מטייפ או דיסק או מחשב אלא בסעודת מצוה, ולדעת הרמ"א כשאינו רגיל לזה אלא רק שומע מדי פעם מותר, אבל מה שיש בתים שבהם מדליקים מוסיקה מבוקר עד ערב כדי שתשרה בהם אווירה של שמחה, הוא אסור לכל הדעות.
- גם המקילים היום לשמוע מוסיקה, נזהרים בימי ספירת העומר ובימי בין המצרים.
- גם בחתונות שמותר לנגן בכלי שיר, צריך להיזהר מן השירים שלקוחים מתרבות הגוים, בסגנון פראי ורועש וחוצפה ופריקת עול. והגאון הגר"ש וואזנר זצ"ל והגאון הגר"נ קרליץ שליט"א פרסמו מכתב בלשון זה: "היות כי נפרץ לאחרונה, אשר בשמחה של מצוה מביאים בעלי שיר המנגנים שירים הלקוחים מן הנכרים ומפורקי עול תורה ר"ל, ואף מזמרים בצורה ובסגנון המנוגד לדרך ישראל סבא, ועל ידי זה נהפכת השמחה של מצוה לשמחה של הוללות ח"ו, לכן הננו מזהירים את בעלי השמחה הזוכים להשיא צאצאיהם, להתנות עם בעלי השיר שינגנו אך ורק שירים אשר מקורם טהור הנהוגים בין יראי ה', וגם אופן וצורת הנגינה תהא בנחת ובצניעות, ובל ישמע שיר שאינו ממקור טהור ואף אם ילבישום על פסוקי קודש ומאמרי חז"ל..."
הִשָּׁמֵר לְךָ מִלִּרְאוֹת קְנִיגְנָאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכֵן מְחוֹלָתָם אוֹ שׁוּם דָּבָר שֶׁל שִׂמְחָתָם. וְאִם תִּשְׁמַע קוֹלָם שְׂמֵחִים, תֵּאָנַח וְתִצְטַעֵר עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם, וְתִתְפַּלֵּל לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ לַקְּנִיגְנָאוֹת שֶׁל יִשְֹרָאֵל, אָסוּר לָלֶכֶת, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מוֹשַׁב לֵצִים (ב"ח [רכ"ד] חיי"א כלל ס"ג). וְכָל מִינֵי שִׂמְחָה, אָסוּר. אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה, מֻתָּר. בֵּין בְּשִׁיר בַּפֶּה, בֵּין בְּכֵלִים, וְגַם אֵין לִשְׂמֹחַ בְּיוֹתֵר. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲפִלּוּ בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, אָז יִמָּלֵא שְחוֹק פִּינוּ (סִימָן תק"ס ובחיי"א).
קנגאות – ציד חיות.
מחולתם – ריקודים שלהם.
שום דבר של שמחתם – כמו חגים לאומיים.
מושב לצים – מקום שאין הישיבה שם מביאה תועלת כלשהי, ואינה אלא להעביר את הזמן בצורה מעניינת, והישיבה שם מושכת את האדם וממכרת, ומתעורר אצלו רצון לחזור לשם שוב ושוב. והוא כולל הליכה לקרקס, לקולנוע, למשחקי ספורט, וכן צפייה בטלויזיה, ועליהם אמר דוד בתהילים (א א) 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב'.
וכל מיני שמחה אסור – שנאמר (הושע ט א) 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים', ומפסוק זה למדו את האיסור לזמר בבית המשתה, והוא הדין דברים אחרים שאינם עשויים אלא לשמחה בלבד ללא תוכן, וכגון מה שנקרא היום "לונה פארק" ואטרקציות שונות, ואין זה מנהג ישראל בגלותם.
מותר – כל מה שנאסר בהקשר זה.
אין לשמוח ביותר – שנאמר (תהילים ב יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, זאת אומרת שגם בזמן גיל ושמחה צריך שתהיה רעדה, שאסור ליהודי להיות שקוע בתוך שמחה כל כך עד כדי שהוא שוכח את רצינות החיים, ואין זה זכר לחורבן, אלא גם בזמן בית המקדש היה צריך לזכור שאין מטרת בואנו לעולם כדי לשמוח ולהנות אלא כדי לעבוד את ה', וזה צריך לזכור גם בשעה שעבודת ה' עצמה מתבטאת בשמחה, וחכם אחד מחכמי הגמרא כשראה שחבריו שמחים בחתונה יותר מדי, היה שר "אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות, היכן התורה והמצוות שיגינו עלינו".
בעולם הזה – אפילו בזמן בית המקדש, כמו שהתבאר.
אז – בזמן שה' השיב את שיבת ציון, היה מותר למלא פינו שחוק, וכן בדורינו כאשר הקב"ה עושה לנו ניסים ונפלאות, כדי לפרסם את הנס בין הגוים, שיאמרו 'הגדיל ה' לעשות עם אלה', ואחרי שיתפרסם הנס שוב אסור לשמוח ביותר, ורק לעולם הבא, כאשר יסתיימו הנסיונות ויצר הרע ייעלם, יהיה מותר לשמוח שמחה יתירה.
[1] כשמסייד משאיר אמה על אמה בלא סיד כנגד פתח הבית, והקונה בית שכבר מסוייד, ה"ז בחזקתו ולא צריך לקלף הסיד. (חזון עובדיה ד' תעניות, תכט).
בבית כנסת ובית מדרש נחלקו הפוסקים אם צריך להשאיר אמה על אמה בלא סיד. (חזון עובדיה ד' תעניות, תכט).
[2] העורך שלחן לכבוד אורחים יחסר ממנו מעט, שיניח מקום פנוי בלא צלחת. ובשבת וחג אין צריך לחסר דבר.( כף החיים תקס טז)
[3] ואף שכתבו זאת הרמבם והשולחן ערוך, מכל מקום הספרדים לא נהגו לעשות כך משום כמה חששות. (ע' חזון עובדיה ד' תעניות, תל).
[4] וטוב שהחתן יאמר קודם ששובר הכוס, 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' וכו'. ומה שיש נוהגים לומר אחר שבירת הכוס 'מזל טוב' טעות בידם, כי זה זכר לחורבן. (חזון עובדיה ד' תעניות, תלג).
[5] נהגו כבר כל ישראל לומר שירות ותשבחות ושירי הודאה לה' אף בכלי נגינה. (חזון עובדיה ד' תעניות, תלג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך