הַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין וְאָמַר לָהֶם, אַתֶּם גְּבוּ לִי חוֹבִי, אֵינוֹ נִשְׁמָט.
מוסר שטרותיו לבית דין – לפני השמיטה.
אינו נשמט – שרק הלוה אסור לו לפעול לתביעת החוב אחרי השמיטה.
הַמּוֹכֵר אֵיזֶה דָבָר לַחֲבֵרוֹ בְּהַקָּפָה, הֲוֵי לֵהּ כְאִלּוּ הִלְוָהוּ מָעוֹת, וּמְשַׁמֵּט. אֲבָל חֶנְוָנִי הַמּוֹכֵר לַאֲחֵרִים בְּהַקָּפָה, וְאֵין דַּרְכּוֹ לִתְבֹּעַ עַד שֶׁמִּתְקַבֵּץ אֵיזֶה סַךְ, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁחָשַב הַכֹּל בְּיַחַד וְכָתַב בְּפִנְקָסוֹ סַךְ הַכּוֹלֵל, אֲזַי הֲוֵי כְּהַלְוָאָה וּמְשַׁמֵּט.
הקפה - שישלם לאחר זמן, כשיהיה לו כסף.
חנווני – בעל חנות.
ואין דרכו לתבוע... – כמו שמצוי הוא בלקוחות קבועים. אבל לקוח שאין הדרך למכור לו בהקפה, והוא הסכים באופן חד-פעמי בגלל שבדיוק לא היה עליו כסף, מאחר ויכול לתבוע את הסכום בכל רגע נתון, משמט.
וכתב בפנקסו סך הכולל – ברגע שערך סיכום, אפילו אם עדיין לא אמר ללקוח שהוא רוצה שישלם לו, נחשב כזקיפה במלווה.
ומשמט – אם לא כתב פרוזבול.
הערות:
- פוסקים רבים סוברים שגם אדם המוכר באופן חד-פעמי לחברו דבר בהקפה אין השביעית משמטת אלא אם זקפן עליו במלוה, זאת אומרת שהמוכר קבע לקונה או רשם לעצמו כמה כסף הקונה חייב לו. אבל אם רק רשמו את המוצרים שנקנו, ולא עשו סיכום של מחיר, אינו משמט. ולא הזכירם הקיצור שולחן ערוך, כיון שבכל מקרה מן הראוי שיעשה המוכר פרוזבול. ובדיעבד אם לא עשה פרוזבול ישאל שאלת רב.
- כמו כן ישנם פוסקים רבים הסוברים שאפילו אם המוכר סיכם את סכום החוב, עדיין אין השביעית משמטת אלא אם קבע לקונה תאריך לתשלום החוב, וגם זה לא הזכיר בקיצור שולחן ערוך, כיון שבכל מקרה נכון שהמוכר יעשה פרוזבול. ובדיעבד יעשה שאלת רב.
- היום מצוי שאין החנווני רושם בפנקס, אלא יש תכנת מחשב לפי מספר לקוח, שכל קנייה נרשמת שם והסיכום נעשה בכל פעם באופן אוטומטי. במקרה זה, נראה שכל עוד שלא עשה המוכר שום פעולה שמוכיחה שרצונו לגבות עכשיו את החוב, אין השביעית משמטת, אבל אם נתן הוראה למחשב לרכז את חובות הלקוחות כדי שיוכל לתבוע מהם, ואין צריך לומר אם אמר ללקוחות שהוא מצפה שישלמו את חובם, הרי השביעית משמטת. ויש לשאול שאלת רב.
- אדם שקיבל צ'ק מחברו בעד חוב כלשהו, אפילו אם מדובר בסוג חוב שהשביעית אינה משמטת, ברגע שניתן עבורו צ'ק הרי שזקף את החוב במלוה, והשביעית משמטת, אלא אם מדובר בחוב שלולא שזקפו אותו במלוה השביעית לא היתה משמטת אותו, וקבעו עכשיו את תאריך פריעת הצ'ק אחרי ראש השנה של השנה השמינית, שאז אין השביעית משמטת כמו שהתבאר בסעיף ח.
- יתרת זכות בבנק נחשבת כהלוואה, וכן תכנית חסכון, ופעמים רבות אסור לגבות אותה מהבנק לאחר שמיטה [הדבר תלוי בכך מי הם בעלי המניות של הבנק שאחראים על החזר החובות, אם הם יהודים או גוים, ובגורמים נוספים, וכמו כן נחלקו הרבנים כיצד להתייחס לחוב של חברה בע"מ, והאם מועיל הדבר שמבחינת הבנק ניתן לגבות את החוב מהכסף שהם הניחו בכספומט לצורך הלקוחות, ועוד נידונים]. ואם רוצה לגבות את היתרה אחרי השמיטה ללא חשש, צריך לכתוב עליה פרוזבול כמבואר בסעיפים טו-טז, וצריך להיזהר שלא תהיינה הכנסות נוספות לחשבון הבנק אחרי זמן כתיבת הפרוזבול, ואם היו הכנסות, צריך לכתוב פרוזבול נוסף. ואם לא עשה כן, ישאל שאלת רב אם מותר לו בדיעבד לגבות את יתרת הזכות מהבנק.
שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם זְקָפוֹ עָלָיו בְּמִלְוֶה, מְשַׁמֵּט.
זקפו עליו במלוה – וכן בזמננו אם הגיע התאריך שבו לפי ההסכם המעביד אמור לשלם לשכיר, אם לא שילם, הרי השביעית משמטת.
הַבָּא מִכֹּחַ הַגּוֹי, הֲרֵי הוּא כַּגּוֹי. לָכֵן מִי שֶׁקָּנָה מִגּוֹי שְׁטַר חוֹב עַל יִשְֹרָאֵל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, שֶׁהֲרֵי הַגּוֹי הָיָה גוֹבֶה בִּשְׁטָרוֹ לְעוֹלָם. וְכֵן מִי שֶׁעָרַב לַגּוֹי בְּעַד יִשְֹרָאֵל, וְלֹא פָרַע הַיִשְֹרָאֵל, וְהֻצְרַךְ הַיִשְֹרָאֵל הֶעָרֵב לִפְרֹעַ לַגּוֹי, וְנָטַל מִן הַגּוֹי אֶת הַשְׁטָר שֶׁעַל הַלֹּוֶה, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שְׁטָר, אֶלָּא שֶׁתּוֹבֵעַ לַחֲבֵרוֹ בְּעַל פֶּה, עַל שֶׁהֻצְרַךְ לִפְרֹעַ בַּעֲדוֹ לַגּוֹי, הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
מכח הגוי – שגובה חוב שהגוי היה אמור לגבות.
הגוי היה גובה בשטרו לעולם – שאין הגוי מצווה על שמיטת כספים.
אינו משמט – שהרי הוא גובה את החוב של הגוי עם השטר של הגוי.
אם לא היה שטר – כגון שמתחילה ההלואה היתה בעל פה, או שהגוי קרע את השטר בעקבות התשלום של הערב, או שהחזיר את השטר ללוה המקורי.
שתובע לחברו בעל פה על שהוצרך... – לאו דוקא בעל פה, שהוא הדין אם חברו התחייב בשטר שאם יצטרך הערב לשלם לגוי הוא יחזיר לו את הכסף. והעיקר שאין הוא בא עם שטר שהיה שייך לגוי וגובה את החוב של הגוי, אלא שבא לגבות את החוב שהלווה חייב לו בגלל שהוא שילם לגוי.
פטור – מלהחזיר לו את החוב לאחר השמיטה, כי השביעית משמטת.
אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים, אֶלָּא בְּסוֹפָהּ[1]. לְפִיכָךְ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה עַצְמָהּ, גּוֹבֶה חוֹבוֹ כָּל הַשָׁנָה. וּכְשֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָׁנָה, אָבַד הַחוֹב.
בסופה – עם כניסת ראש השנה של השנה השמינית.
גובה חובו כל השנה – בדיוק כמו מי שהלווה לפני שנת השמיטה.
הערות:
- נחלקו הפוסקים במי שמלווה ימים ספורים לפני ראש השנה, באופן שמבחינה מעשית אין הוא יכול לגבות את החוב לפני ראש השנה, כי כאשר אדם מלווה כסף ואינו קובע זמן מוגדר לפרעון כוונתו שאין הלווה צריך להחזיר אלא לאחר חודש [=סתם הלוואה שלושים יום], האם השביעית משמטת או לא.
לֹוֶה שֶׁבָּא לִפְרֹעַ לַמַּלְוֶה חוֹב שֶׁעָבַר עָלָיו שְׁמִטָּה, יֹאמַר לוֹ הַמַּלְוֶה, מְשַׁמֵּט אֲנִי אֶת הַחוֹב וּכְבָר נִפְטַרְתָּ מִמֶּנִי. אִם אָמַר לוֹ הַלֹּוֶה, אַף עַל פִּי כֵן רוֹצֶה אֲנִי שֶׁתְּקַבֵּל מִמֶּנִּי, מֻתָּר לַמַּלְוֶה לְקַבְּלוֹ מִמֶּנוּ. וְאַל יֹאמַר הַלּוֶֹה, בְּחוֹבִי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ, שֶׁלִּי הֵם וּבְמַתָּנָה אֲנִי נוֹתְנָם לָךְ. וְיָכוֹל הַמַּלְוֶה לַעֲשוֹת הִשְׁתַּדְּלוּת וְהִתְפָּעֲלוּת, שֶׁיֹּאמַר הַלֹּוֶה שֶׁהוּא נוֹתְנָם לוֹ בְּמַתָּנָה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִפְעֹל זֹאת, אַל יִקָּחֵם.
שעבר עליו שמיטה – ולא עשו עליו פרוזבול כדין המבואר בסעיפים טו-טז.
יאמר לו המלווה – המלווה חייב לסרב לקבל את החוב, אפילו אם הלווה מחזירו מיוזמתו.
אם אמר לו הלוה... – ראוי שהלווה יגיד כן, ולא ינצל את שמיטת החוב כדי ליהנות מכספם של אחרים, והמחזיר חוב שעבר עליו שביעית פועל ברוח התורה, אף שאינו חייב בכך מן הדין.
ואל יאמר הלווה... – גם אחרי שהמלווה אמר לו שמבחינתו החוב פקע, והלווה רוצה לשלם בכל זאת.
השתדלות והתפעלות – להפעיל עליו לחצים שונים.
לפעול זאת – שהלווה יגיד שהוא נותן את המעות במתנה, כי אפילו אם הלווה רוצה לשלם אבל הוא מתעקש שהוא תשלום החוב ולא מתנה אסור למלווה לקבל את הכסף.
פְּרוֹזְבּוּל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וּמַהוּ פְּרוֹזְבּוּל. הַמַּלְוֶה הוֹלֵךְ אֵצֶל שְׁלשָׁה בְּנֵי תוֹרָה שֶׁיִהְיוּ בֵּית דִּין, וְיֹאמַר אֲלֵיהֶם, אַתֶּם דַּיָנִים, מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי עַל פְּלוֹנִי וְעַל פְּלוֹנִי, שֶׁאֶגְבֶּה אוֹתָן חוֹבוֹת כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהֵמָּה כּוֹתְבִים לוֹ פְּרוֹזְבוּל בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן, בְמוֹתַב תְּלָתָא כַחֲדָא הָוֵינָא, וַאֲתָא פְּלוֹנִי הַמַּלְוֵה וְאָמַר לְפָנֵינוּ, מוֹסֵר אֲנִי וְכוּ'. וּשְׁלָשְׁתָּן חוֹתְמִין לְמַטָּה, בִּלְשׁוֹן דַּיָּנִים אוֹ בִּלְשׁוֹן עֵדִים. וִיכוֹלִין לַעֲשׂוֹת זֹאת גַּם בְּסוֹף הַשָּׁנָה, דְּהַיְנוּ בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָׁנָה קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאֵינָן צְרִיכִין דַוְקָא לִכְתֹּב אֶת הַפְּרוֹזְבּוּל, אֶלָּא דַּי בְּמַה שֶׁהוּא אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ אִם אֵין בִּמְקוֹמוֹ בֵּית דִּין, יָכוֹל לוֹמַר, אֲנִי מוֹסֵר שְׁטָרוֹתַי לְבֵית דִּין שֶׁבִּמְקוֹם פְּלוֹנִי.
פרוזבול – מילה מורכבת, ומשמעותה 'תקנת העשירים', ולמעשה היא תקנה לעשירים שלא יפסידו את כספם, ומצד שני לא יעברו על האיסור שלא להימנע להלוות כסף, ולעניים שלא יסרבו העשירים להלוות להם לפני שנת השמיטה.
בני תורה – שבקיאים בדיני שמיטת כספים ומבינים את עניין הפרוזבול ואת הלכותיו.
שיהיו בית דין – בעצם ישיבתם יחד לצורך זה הם הופכים לבית דין.
על פלוני ועל פלוני – והמנהג היום שלא לפרט, אלא לומר 'שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה'.
במותב תלתא כחדא הוינא – במושב שלשה ביחד היינו.
ואתא – ובא.
בלשון דיינים או בלשון עדים – שאפילו אם הדיינים חותמים בלשון עדות, 'נאום פלוני בן פלוני עד', הפרוזבול כשר. וכן ניתן לכתוב את הפרוזבול בלשון עדים, 'ראינו שהגיע פלוני לבית דין ומסר בפני הדיינים פלוני ופלוני ופלוני שכל חוב...', וחותמים העדים, ואם חתמו בלשון דיינים גם כן הפרוזבול כשר. אבל לכתחילה אם הפרוזבול כתוב בלשון עדות יחתמו גם כעדים, ואם הוא כתוב בלשון בית דין יחתמו גם כדיינים.
די במה שהוא אומר לפניהם – ולכתחילה נכון לכתוב, ובדיעבד יכול לגבות את חובותיו גם אם מסרם לבית דין בעל פה.
אין במקומו בית דין – של בני תורה.
יכול לומר – בפני עדים, ויש אומרים שבשעת הדחק אפילו אם אמר בינו לבין עצמו נחשב לפרוזבול.
הערות:
- בני אשכנז נוהגים לעשות פרוזבול בפני שלשה דיינים בני תורה, והם כותבים להם פרוזבול. ובני ספרד נוהגים למסור את החובות דוקא לאחד מבתי הדינים החשובים שבדור, ונוהגים למסור לבית דין החשוב את חובותיהם שלא בנוכחות הדיינים, אלא אומרים בפני עדים שמוסרים את חובותיהם לבית דין פלוני שבמקום פלוני.
לֹא מַהֲנֵי פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא אִם יֵשׁ לַלֹּוֶה קַרְקַע[2]. וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, סַגֵּי. וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא עָצִיץ נָקוּב, סַגֵי. וַאֲפִלּוּ אֵין לַלֹּוֶה כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁיֵשׁ לֶעָרֵב אוֹ שֶׁיֵשׁ לְמִי שֶׁהוּא חַיָב לוֹ לְלֹוֶה זֶה, נַמֵּי מַהֲנֵי. וְאִם גַּם לְאֵלּוּ אֵין לָהֶם כְּלָל, אִם יֵש לַמַּלְוֶה קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, יָכוֹל לְזַכּוֹת לוֹ לַלֹּוֶה, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי אַחֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְפָנָיו, וּמַהֲנֵי לִפְרוֹזְבּוּל (סי' ס"ז).
לא מהני – אינו מועיל.
יש ללוה קרקע – אפילו בשכירות או בהשאלה.
סגי – די.
עציץ נקוב – שיונק מן הקרקע. ובאמת גם אם יש לו עציץ שאינו נקוב, אף שאין דינו כקרקע, אבל המקום שהעציץ מונח עליו הרי הוא שלו לכל הפחות בהשאלה, אלא אם כן השתלט על מקום שאינו שלו והניח שם עציץ, או שהעציץ עומד באויר, שאז אם העציץ נקוב הרי הוא נחשב בעצמו כקרקע ואם אינו נקוב אינו נחשב כקרקע.
כלום – הומלס, שגר ברחוב ואין לו שום מקום משלו להניח שם את חפציו, אפילו לא בהשאלה.
נמי מהני – גם כן מועיל.
לזכות לו ללווה ואפילו על ידי אחר – בשעה שהוא כותב את הפרוזבול, יכול לעשות "קניין סודר", שיקח חפץ כלשהו מאחד הדיינים או העדים, ויאמר שתמורת חפץ זה הוא מקנה ללוה חתיכת קרקע קטנה בחצרו.
מהני לפרוזבול – אף שבדרך כלל אפשר לזכות לאדם אחר רק דבר שברור לנו שרצונו לזכות בו, וכאן הרי מפסיד הלווה בכך שמזכים לו קרקע, כי רק בזכות זה ניתן לכתוב פרוזבול, ואם לא יהיה לו קרקע יישמט החוב, אבל לעניין פרוזבול הקילו לזכות בצורה הזאת.
הערות:
- ראוי לכל אחד לכתוב פרוזבול, גם כאשר מעולם לא הלווה כסף למישהו, כי יש מקרים רבים שהשביעית משמטת שנוגעים לכל אחד ואחד, כמו שביארתי בסעיף י.
כְּשֶׁנָפַל בֵּין שְׁנֵי בְנֵי אָדָם אֵיזֶה סִכְסוּךְ, רָאוּי לָהֶם לְהִתְפַּשֵּׁר בְּטוֹב וְשֶׁיְוַתֵּר כָּל אֶחָד נֶגֶד חֲבֵרוֹ, כְּדֵי לְהִתְרַחֵק מִזִּילוּתָא דְבֵי דִינָא בָּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר[3].
להתפשר בטוב ושיוותר כל אחד נגד חברו – מחוץ לכותלי בית הדין, ובכל מקרה גם בית הדין מצווים להציע להם להתפשר לפני שהם מסכימים לדון.
זילותא דבי דינא – זילות של בית הדין, אם מטריחים את הדיינים להתעסק עם דברים שהיה אפשר להסתדר בלעדיהם, ואין להם אלא תפקיד של גננת.
אִם אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְהִתְפַּשֵׁר בְּטוֹב, וּמֻכְרָחִים לָבוֹא בַּמִּשְׁפָּט, יָבוֹאוּ לִפְנֵי בֵית דִּין יִשְֹרָאֵל. וְאָסוּר לִדּוֹן בִּפְנֵי דַיָנֵי גוֹיִם וּבְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם[4], אֲפִלּוּ בְּדִין שֶׁדָּנִים כְּדִינֵי יִשְֹרָאֵל. וַאֲפִלּוּ נִתְרַצּוּ שְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִים לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ נִתְקַשְׁרוּ בְּקִנְיָן עַל זֶה אוֹ שֶׁכָּתְבוּ כֵן בִּשְׁטָר, אֵינוֹ כְלוּם. וְכָל הַבָּא לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת משׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר הַמֻּתָּר לְמֶעְבָּד דִּינָא לְנַפְשֵׁהּ, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר אִם יִרְצֶה הַשֵׁם בְּסָעִיף ט, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי גּוֹיִם. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ דָן לִפְנֵי הַגּוֹיִם, אֶלָּא שֶׁכּוֹפֵהוּ עַל יְדֵי גוֹי שֶׁיַעֲמֹד עִמּוֹ לְדִין יִשְֹרָאֵל, רָאוּי לְמָתְחוֹ עַל הָעַמּוּד.
ואסור – שנאמר (שמות כא א) 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', לפניהם – ולא לפני גוים.
נתקשרו בקניין על זה – התחייבו מראש על כך שאם יתעורר סכסוך ידונו בפני ערכאות של גוים.
הרים יד בתורת משה רבנו – אדם שעוזב את דייני ישראל והולך להתדיין בפני דיינים גוים, מראה בכך כאילו תורת משה רבנו אינה אמת ח"ו.
למעבד דינא לנפשיה – לעשות דין לעצמו.
לעשותו על ידי גוים – שיעזרו לו בתפיסת החפץ.
שכופהו על ידי גוי שיעמוד עמו לדין ישראל – שמנצל את שירותי הרשות המבצעת להכריח את בעל הדין לבוא לדין תורה בפני בית הדין.
למתחו על העמוד – להלקות אותו על שפנה לערכאות של גוים ללא אישור. וכן כתבו הקדמונים שמענישים אותו בעונש גופני כלשהו, או בקנס כספי.
הערות:
- אין הבדל בין ערכאות של גוים לבין ערכאות של יהודים שאינם מאמינים בסמכות של התורה. לכן גם במדינת ישראל, וגם אם כל השופטים יהודים, וגם אם מדובר בנושא שבמקרה גם המשפט החילוני תואם את דין התורה, אסור לפנות אליהם, לא לדין, ולא לביצוע פסק דין, בלי אישור בית הדין.
הָיְתָה יָדָם תַּקִּיפָה וּבַעַל דִּינוֹ גֶבֶר אַלָּם, יִתְבָּעֶנוּ לְדַיָּנֵי יִשְֹרָאֵל תְּחִלָּה. אִם לֹא רָצָה לָבוֹא, נוֹטֵל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין וּמַצִּיל בְּדִינֵיהֶם (סי' כ"ו).
ידם – של הגוים.
תקיפה – וביכולתם להכריח יותר ממה שיש יכולת בבית דין.
גבר אלם – אדם חזק שאינו מקבל עליו את סמכות בית הדין.
נוטל רשות מבית דין – והם שוקלים בדעתם אם התביעה נראית מוצדקת דיה לאפשר לו לפנות לערכאות, ואם ראו בית הדין שצריך לפנות לערכאות כדי להציל עשוק מיד עושקו, יכול ללכת לערכאות.
מציל בדיניהם – מציל את רכושו שנמצאת ביד יריבו על ידי ניהול משפט נגדו בערכאות.
מִי שֶׁתּוֹבְעִים אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מֻחְזָק בּוֹ, אָסוּר לוֹ לְבַקֵּשׁ צְדָדִים לְהִשָּׁמֵט, כְּדֵי שֶׁיִתְרַצֶה הַלָּה לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ פְשָׁרָה וְיִמְחוֹל לוֹ עַל הַשְּׁאָר[5]. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כֵן, אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי שָׁמַיִם, עַד שֶׁיִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ [י"ב].
שהוא מוחזק בו – שנמצא ברשותו, והוא יודע שהצדק עם בעל דינו והוא צריך לשלם.
לבקש צדדים להישמט – לחפש תחבולות להתחמק ולהכביד על בעל הדין.
שיתרצה הלה – בגלל הסחבת והבירוקרטיה והטירחה ובזבוז הזמן.
ועשה כן – והצליח והשני אכן הגיע איתו לפשרה וויתר לו על חלק מהחוב.
אינו יוצא ידי שמים – אמנם בית הדין אינם יכולים להתערב, אבל הוא חייב עדיין לתת ליריבו את כל מה שמגיע לו, אם אינו רוצה להיענש בדין שמים.
[1] ויש הנוהגים לעשות פרוזבול גם בתחילת השנה. אך להלכה העיקר לכתוב פרוזבול בסוף השנה. (ילקוט יוסף חו"מ, סז, כז).
וחובות שנעשו אחר סידור וחתימת הפרוזבול, צריכים פרוזבול אחר. (ילקוט יוסף חו"מ, סז, כח).
ואדם ששכח לכתוב פרזבול, יוכל לומר את נוסח הפרוזבול בפני שני עדים, ויוכל לגבות חובותיו. (ילקוט יוסף חו"מ, סז, מ).
[2] ולכן יש נוהגים לכתוב בפרוזבול, ואמר לנו מלוה פלוני קנו ממני ד' אמות קרקע בקנין גמור ושלם ללווים פלוני ופלוני וכו', ומקבלים ממנו בקנין אגב סודר. ומכל מקום מן הדין אין צריך לכתוב זאת, כיון שאין אדם שאין לו קרקע בשכירות או בשאלה, ודי בזה מן הדין. (ילקוט יוסף חו"מ, סז, לד).
[3] ומצוה על הדיין לשאול בעלי הדין אם רוצים הדין או הפשרה, ומחוייב שלא להטות הפשרה כמו שמחוייב לא להטות הדין. (שולחן ערוך חו"מ, יב, ב).
ואם לאחר שפסקו הבוררים לפשר בין הצדדים, קיבל עליו הנתבע את הדין וקיים בשטר ובעדים בלי קנין, אינו יכול לחזור בו אע"פ שפשרה שנעשית על ידי בוררים היתה צריכה קנין. מיהו דווקא כששטר הבוררות נכתב בלשון חיוב או הודאה, אבל כשכתבו הבוררים השטר בעצמם ואפי' אם כתבו ונתפשר פלוני וכו', אם לא היה קנין יכול לחזור בו. (יביע אומר חו"מ ה, א).
[4] ואף שהיום הסמכות החוקית היא בבתי משפט חילוניים, הדבר ברור שהתובע לבתי משפט חילוניים מרים יד בתורת משה, ולא שייך בזה הלכה דמלכותא הלכה. וכמו שכתבו בזה הגרצ"פ פראנק והחזון איש. והדן בפניהם נקרא רשע.(יביע אומר ב, חו"מ א).
אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם אפי' בדין שדנים בו בדיני ישראל. ואפי' התרצו שני בעלי הדין לדון שם. (יביע אומר חו"מ א, ח).
[5] ולהשמט בשב ואל תעשה, עיין פת"ש חו"מ יב, ו.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך