הַכְּלָל הוּא לְכָל יְרֵא שָמַיִם, אִם הָאִשָּׁה אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, יֶשׁ לוֹ לִכְתֹּב תָּמִיד יוֹם רְאִיָתָהּ, וְיִרְאֶה אֵיזֶה יוֹם בַּחֹדֶשׁ הוּא, וְכַמָּה יָמִים הֵם בֵּין רְאִיָה לִרְאִיָה, וְיָחוּשׁ תָּמִיד לְהַבָּא לְיוֹם הַפְלָגָה כַּהַפְלָגָה הָאַחֲרוֹנָה, וְכֵן לְיוֹם הַחֹדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה הָרְאִיָה הָאַחֲרוֹנָה, וְגַם צָרִיךְ לָחוּשׁ לְעוֹנָה בֵינוֹנִית. כָּכָה יִנְהַג עַד שֶתִּקְבַּע לָּהּ וֶסֶת קָבוּעַ. וּלְאַחַר שֶתִּקְבַּע וֶסֶת, אִם יֶאֱרַע שֶׁתְּשַׁנֶה וֶסְתָּהּ, צָרִיךְ גַּם כֵּן לִזָּהֵר לָחוּשׁ לָרְאִיָה הַחֲדָשָׁה, הֵן לְהַפְלָגָה הֵן לִימֵי הַחֹדֶשׁ. וְגַם צָרִיךְ לִזָּהֵר לִזְכֹּר יוֹם וֶסֶת קָבוּעַ שֶׁלָּהּ, כִּי הַוֶּסֶת הַקָבוּעַ אֵינוֹ נֶעֱקָר אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כְּדִלְקַמָּן.
ויחוש תמיד להבא – ונכון שיכתוב לעצמו מיד אחרי ראייתה האחרונה את כל התאריכים שיצטרך לחשוש להם.
הן להפלגה הן לימי החודש – אפילו אם היה לה ווסת קבוע לפי הפלגות שוות, אם שינתה צריכה לחשוש שאולי היא משנה את אופי הווסת מווסת הפלגה לווסת החודש, ולא די שתחשוש לתאריך החדש, אלא צריכה גם לחשוש להפלגה האחרונה.
כדלקמן – אף שכבר התבאר מקודם בסעיף ו, ציין להמשך הדברים בסעיף ח, כי עד עכשיו התבאר דרך אגב תוך כדי הדוגמאות, ושם מתבאר הדין עצמו.
אִשָּׁה שֶׁיֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אַף אִם הִגִּיעַ פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁתֵּי פְעָמִים יוֹם וֶסְתָּהּ אוֹ סִימָן וֶסְתָּהּ וְלֹא רָאֲתָה, אַף עַל פִּי שֶׁבָּרוּר לָהּ בְּבֵרוּר גָּמוּר שֶלֹּא רָאֲתָה, כְּגוֹן שֶהָיָה לָהּ כָּל מֶשֶׁךְ הַוֶּסֶת מוֹךְ דָּחוּק, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן לֹא נֶעֱקַר וֶסְתָּה, וּצְרִיכָה עֲדַיִן לָחוּשׁ גַם לַפַּעַם הַשְּׁלִישִית. אֲבָל אִם הִגִּיעָה גַּם הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית וְלֹא רָאֲתָה, אִם בָּרוּר לָהּ בְּבֵרוּר גָּמוּר שֶלֹּא רָאֲתָה בְּכָל שְׁלשֶׁת הַפְּעָמִים, כְּגוֹן שֶׁבְּכָל פַּעַם הָיָה לָּהּ מוֹךְ דָּחוּק כָּל מֶשֶׁךְ הַוֶּסֶת, מֵעַתָּה נֶעֱקַר וֶסְתָּהּ[1], וְאֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ לוֹ עוֹד, כִּי כָל וֶסֶת נֶעֱקָר בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, אֲפִלּוּ הָיָה קָבוּעַ כַּמָּה שָׁנִים. אֲבָל וֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, דְּהַיְנוּ רְאִיָה שֶלֹּא קְבָעַתָּהּ רַק פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁתֵּי פְעָמִים, אִם הִגִיעַ פַּעַם אַחַת הַיוֹם הַזֶה אוֹ הַסִימָן הַזֶּה וְלֹא רָאֲתָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָדְקָה אֶת עַצְמָהּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הִרִגִּישָׁה שׁוּם רְאִיָה, שׁוּב אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ לָהּ, כִּי כָל מַה שֶׁלֹּא נִקְבַּע בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, נֶעֱקָר בְּפַעַם אַחַת, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא בְדִיקָה.
יום ווסתה – התאריך או ההפלגה (סימן קנד סעיפים א-ב).
סימן ווסתה – בווסת הגוף (סימן קנד סעיף ג).
מוך דחוק – צמר גפן דחוס בתוך אותו מקום, ויתבאר בסעיף ט.
ברור לה בבירור גמור – כי אם לא התברר לה בבירור גמור, אפילו אם עברה שעת ווסתה שלוש פעמים ולא ראתה, צריך לקחת בחשבון שראתה מעט דם ולא שמה לב לכך, ואין הווסת נעקר.
כל משך הווסת – אם רגילה לראות בשעה מסויימת, למשך כל שעה זו, ואם אין לה שעה קבועה ביום, למשך כל היום.
הערות:
- בסעיף ט יתבאר שדעת הקיצור שולחן ערוך כאן אינה תואמת את דעת רוב הפוסקים, ולדבריהם אם בדקה אפילו פעם אחת במשך הזמן של הווסת, ולא הרגישה שום דימום, די בכך כדי לעקור גם ווסת קבוע [אם לא ראתה שלוש פעמים], ואינה צריכה בירור גמור ומוחלט שלא יתכן שהיתה טיפת דם שהיא לא שמה לב אליו.
אִשָׁה שֶׁיֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, קֹדֶם שֶׁבָּאָה לָהּ הַשָּׁעָה שֶׁהִיא רְגִילָה לִרְאוֹת, יֵשׁ לָהּ לְהַכְנִיס מוֹךְ דָּחוֹק[2], לְמַעַן תֵּדַע בְּבֵרוּר, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ, שֶמָּא תֵצֵא מִמֶּנָּה אֵיזוֹ טִפַּת דָּם וְתֹאבַד, וְהִיא לֹא תֵדָע. וְאִם לֹא עָשְׂתָה כֵן, וְעָבַר זְמַן וֶסְתָּהּ, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ, עַד שֶתִּבְדֹּק אֶת עַצְמָהּ הֵיטֵב[3]. וְאִם בְּתוֹךְ הַזְּמָן רָחֲצָה אֶת עַצְמָהּ, שׁוּב לָא מַהֲנֵי לָהּ בְּדִיקָה[4]. וְיֵשׁ לָּהּ לְהַחְמִיר וּלְהַחֲזִיק אֶת עַצְמָהּ טְמֵאָה, כִּי חֲזָקָה הִיא, שֶׁהַדָּם בָּא בִּזְמַנּוֹ הַקָּבוּעַ. אֲבָל אִם אֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אֶלָּא שֶׁהִיא חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, אִם עָבַר הַזְּמָן וְלֹא הִרְגִּישָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָדְקָה אֶת עַצְמָהּ, הֲרֵי הִיא אַחַר כָּךְ בְחֶזְקַת טְהוֹרָה. אַךְ עוֹנָה בֵינוֹנִית, שֶׁהִיא יוֹם הַשְּׁלֹשִים, דִּינָהּ כְּמוֹ וֶסֶת קָבוּעַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל (סָעִיף ג).
השעה שהיא רגילה לראות – שאף על פי שהיא אסורה לבעלה כל אותה עונה, אבל הבדיקה צריכה להיות בשעה שרגילה לראות בה, ולא תעזור בדיקה בשבע בבוקר אם רגילה לראות בארבע אחר הצהריים.
מוך דחוק... – דעת הקיצור שולחן ערוך כדעת הפוסקים הסוברים שאין די בבדיקה חד-פעמית שתעשה בשעה שהיא רגילה לראות בו, אלא צריכה לבדוק במשך כל השעה שרגילה לראות בה, ומאחר ואין זה מציאותי, הפתרון הוא למלא את אותו המקום במוך [=צמר גפן] דחוס, בצורה ששום טיפת דם לא תוכל לעבור ליד המוך ולהיאבד, ויהיה המוך הדחוק הזה באותו מקום למשך כל שעת הווסת.
עד שתבדוק את עצמה היטב – שבדיעבד סומכים על כך שאם אינה מוצאת כלום עכשיו ולא הרגישה ולא ראתה שום דם, שטהורה.
בתוך הזמן – בין שעת הווסת לשעת הבדיקה.
לא מהני לה בדיקה – אין בדיקה מועילה לה, שהרי יתכן שהיה שם דם והיא שטפה אותו.
ויש לה להחמיר... – אף שיש בזה מחלוקת, דעת הקיצור שולחן ערוך נוטה לדעת האוסרים.
חזקה היא – ההנחה ההלכתית היא שדברים קורים כפי שהם רגילים לקרות.
אף על פי שלא בדקה את עצמה – ואפילו לכתחילה אינה חייבת לבדוק בשעת הווסת.
הערות:
- כפי שכתבתי בביאורים, הקיצור שולחן ערוך כאן הכריע להלכה כדעת הפוסקים שצריכה לבדוק את עצמה לכתחילה במשך כל זמן הווסת. והוא דיבר על מקרה שבו יש לה שעה קבועה לווסת, וכך אכן היה בימי חז"ל. אבל בימינו אין זה מצוי שאשה יהיה לה שעה מסוימת ביום שבו היא רואה דם, ואפילו יום קבוע הוא נדיר, ורוב נשים שלנו יש להם ווסת קבוע באחד משנים או שלושה ימים, כמו שהתבאר בסימן קנד סעיף ז, ולפי זה תצטרך אשה זו להיות עם מוך דחוק במשך שלושה ימים רצופים, ואכן כך כתבו הפוסקים בעלי דעה זו.
- למעשה רבו הפוסקים שכתבו שאין חוששים לחומרא זו, אלא סומכים על כך שהיא אומרת שלא הרגישה ולא ראתה כדי לטהרה, ובלבד שתקיים את חובתה לבדוק פעם אחת במהלך שעת או עונת הווסת, ואם לא בדקה הטילו עליה חובת בדיקה לפני שחוזרת לבעלה, כדי שלא תתחמק מדין הבדיקה, וזה מועיל גם אחרי שרחצה, אף שכמובן נכון שתבדוק לפני שתרחץ. [ולפי זה חובת הבדיקה אינה כדי לשלול בוודאות כל טיפת דם, אלא כדי להגביר אות המודעות שלה באותו זמן, לשים לב להרגשתה, ואם תרגיש תבדוק]. והנשים שחוששות במשך שנים או שלשה ימים כמבואר בסימן קנד סעיף ז, יש להן לבדוק בשלושת ימים אלו בכל עונה [=יום/לילה] פעם אחת, ועדיף לקראת סוף העונה, ואם בודקת יותר תבוא עליה ברכה. וכן המנהג בימינו.
- יש נשים שכל ראייתן אינה אלא כמה טיפות בודדות, וגם אלו באות ללא שום הרגשה מיוחדת, והדבר מצוי בנשים שיש להן התקן תוך-רחמי, ובנשים אלו באמת ייתכן בקלות שיבוא הדם ולא תרגשנה ולא תראינה, והיה נכון שיחמירו לכתחילה כדעת הפוסקים המחמירים, שהרי אין להן ידיעה להתבסס עליה שלא ראו. ולמעשה גם הרוצה להחמיר אין לא להניח מוך דחוק באותו מקום לזמן ממושך, שדבר זה גורם שריטות ותחושה לא נעימה, אך יכולה לסמוך על כך שבזמננו [דבר שלא היה בזמן הפוסקים] נשים רגילות ללבוש באופן קבוע בגד צמוד לאותו מקום, ואפשר לראות בו שלא נאבדה שום טיפת דם.
- אשה שהיה לה ווסת קבוע ושינתה ליום אחר, אף שיום זה חוששת לו כווסת שאינו קבוע, ועוקרת אותו בפעם אחת שלא תראה בו, מכל מקום לעניין חובת הבדיקה יש להתייחס אליו כאל ווסת קבוע, שחייבת לבדוק בשעת הווסת, ואם לא בדקה אסורה עד שתבדוק.
אִשָּׁה שֶׁרְאִיָתָהּ נִמְשֶׁכֶת שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים, שֶׁהִיא שׁוֹפַעַת אוֹ מְזַלֶּפֶת, יוֹם הַתְחָלַת הַרְאִיָה הוּא הַעִקָּר[5]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּמִכָּל מָקוֹם צְרִיכָה הִיא לָחוּשׁ תָּמִיד לְכָל הַיָמִים עַד שֶׁיֵעָקֵרוּ.
שופעת – יש זרימה רציפה של דם.
מזלפת – טפטוף רציף של דם.
יום התחלת הראיה הוא העיקר – למשל אם רגילה לראות ביום העשרים ותשעה והווסת רגיל להימשך שלושה ימים, והתחילה לשנות וראתה בחודש הראשון ביום השלושים ואחד, ובחודש השני ביום השלושים, ובחודש השלישי שוב ביום השלושים ואחד או ביום השלושים, וכל הראיות במשך שלושה ימים, הרי עקרה את יום העשרים ותשע, ואין לה ווסת, ואף שגם היום השלושים והשלושים ואחד היו חלק מהווסת הקבוע [שהרי היתה רואה במשך שלושה ימים], ואותם לא עקרה, לא מתייחסים לימים אלו שהיו מלכתחילה רק כהמשך ליום הקבוע ולא קביעות בפני עצמו. וכן אם אין לה ווסת, וראתה ביום כ"ה לחודש למשך שלושה ימים, ובחודש הבא ראתה ביום כ"ז למשך שלושה ימים, ובחודש השלישי ראתה ביום כ"ו למשך שלושה ימים, לא נקבע יום כ"ז, אף שראתה בו שלושה פעמים.
ויש אומרים... – לא נהגו כן.
כְּשֵׁם שֶהָאִשָּׁה חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת הַיָמִים וּלְוֶסֶת הַהַפְלְגוֹת בְּפַעַם אַחַת, כְּמוֹ כֵן חוֹשֶׁשֶׁת גַּם לְוֶסֶת הַגּוּף וּלְוֶסֶת הַמֻּרְכָּב בְּפַעַם אֶחָת. וּכְשֵׁם שֶׁוֶּסֶת הַיָּמִים וּוֶסֶת הַהַפְלָגוֹת שֶׁאֵינָן קְבוּעִין, נֶעֱקָרִין בְּפַעַם אַחַת, כְּמוֹ כֵן וֶסֶת הַגּוּף וּוֶסֶת המֻּרְכָּב, נֶעֱקָּרִין בְּפַעַם אֶחָת. וּכְשֵׁם שֶׁוֶּסֶת הַיָּמִים וּוֶסֶת הַהַפְלָגוֹת הַקְּבוּעִים אֵינָן נֶעֱקָרִין אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כָּךְ וֶסֶת הַגּוּף וּוֶסֶת הַמֻּרְכָּב הַקְּבוּעִים אֵינָן נֶעֱקָרִין אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ אִם הָיָה לָהּ וֶסֶת הַגּוּף גְּרִידָא, כֵּיוָן שֶׁפִּהֲקָה אַחַר כָּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא רָאֲתָה, שׁוּב אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ כַּאֲשֶׁר תְּפַהֵק. וְאִם הוּא וֶסֶת הַמֻּרְכָּב, כְּשֶׁהִגִּיעַ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים יוֹם זֶה וּפִהֲקָה וְלֹא רָאֲתָה, אָז הַוֶּסֶת נֶעְקַר. אֲבָל הַיָמִים בְּלֹא פִהוּק אוֹ פִהוּק בְּלֹא יָמִים, אֵינָן עוֹקְרִין אֶת הַוֶּסֶת הַמֻּרְכָּב, דְּבָעֵינָן עֲקִירָתוֹ דֻּמְיָא דִקְבִיעָתוֹ.
כשם שהאשה חוששת – כמבואר בסעיף ד.
ווסת הגוף – התבאר בסימן קנד סעיף ג.
ווסת המורכב – התבאר בסימן קנד סעיף ד.
נעקרין בפעם אחת – כמו שלמדנו בסעיף ח.
אלא בשלוש פעמים – כמו שלמדנו בסעיף ח.
גרידא – בלבד.
שלוש פעמים – וכל פעם סדרת פיהוקים, כמבואר בסימן קנד סעיף ד.
אם הוא ווסת המורכב – שקבעה לפיהוקים בתאריך מסויים, כגון בראש חודש.
כשהגיע שלוש פעמים יום זה ופיהקה ולא ראתה – שבשלושה ראשי חודשים פיהקה כפי שהיתה רגילה לפהק, אבל לא היה דימום.
הימים בלא פיהוק – שעברו שלושה ראשי חודשים ולא פיהקה ולא ראתה.
פיהוק בלא ימים – שפיהקה בשלושה תאריכים אחרים ולא ראתה.
אינן עוקרין – ועדיין חוששת שאם תפהק בראש חודש תראה.
דבעינן עקירתו דומיא דקביעתו – צריך שהעקירה שלו תהיה באותו סגנון כמו שהיתה הקביעה.
מְעֻבֶּרֶת, לְאַחַר שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים מִתְּחִלַּת עִבּוּרָהּ, וְכֵן מֵינִיקָּה, הֵן בְּחֶזְקַת מְסֻלָּקוֹת מִדָּמִים וְאֵינָן חוֹשְׁשׁוֹת לְוֶסְתָּן, אַף עַל פִּי שֶהָיָה לָהֶן וֶסֶת קָבוּעַ[6]. וּמִכָּל מָקוֹם חוֹשֶׁשֶׁת לִרְאִיָה שֶתִּרְאֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת שֶאֵינוֹ קָבוּעַ. עָבְרוּ יְמֵי הֲנָקָתָהּ, חוֹזֶרֶת לָחוּשׁ לְוֶסְתָּה הָרִאשׁוֹן, כְּגוֹן אִם הָיָה לָהּ וֶסֶת לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, צְרִיכָה לָחוּשׁ מִיָד לְרֹאש חֹדֶשׁ הָרִאֹשוֹן. אֲבָל אִם הָיָה לָהּ וֶסֶת לְהַפְלָגוֹת, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת עַד שֶׁתִּרְאֶה פַּעַם אַחַת, וְאָז חוֹשֶׁשֶׁת לְהַפְלָגָה שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לִרְאוֹת (קפ"ד קפ"ט).
לאחר שלושה חודשים – אמנם בדרך כלל מעוברת אינה רואה דם גם בשלושת החודשים הראשונים, אבל רק לאחר שלושה חודשים הדבר חד-משמעי שלא תראה דם, בעוד שבתחילת ההריון יש אחוז ניכר של נשים שחוות דימום.
חוששת לראיה שתראה – אם בכל זאת ראתה דם ונטמאה בזמן שהיתה אמורה להיות מסולקת דמים, בין אם היתה ראייה זו תואמת את ווסתה הקבוע ובין אם לא, חוששת שתראה בחודש הבא פעם אחת לראייה כעין זו, וצריכה לפרוש מבעלה בעונת הווסת, אך אינה צריכה בדיקה, ואם עברה עונת הווסת ולא ראתה מותרת ואינה חוששת לווסת זה בחודש הבא, הכל כמו שהתבאר בדין אשה שאין לה ווסת בסעיפים ג, ה, ז, ט, ויא, אלא שאינה חוששת לעונה בינונית.
לראש חודש הראשון – שאחרי סיום ההנקה, והאשה מוגדרת מסולקת דמים במשך עשרים וארבעה חודשים בין אם היא מניקה ובין אם לא. ובזמננו אין משמעות לדין זה, שהרי נשים שלנו חוזרות לראות גם בתוך עשרים וארבעה חודשים משעת הלידה, ולרוב אפילו תוך כדי שהן מניקות, ואי אפשר לדעת מתי תחזור לראות עד שתראה בפועל, ורק אם פסקה להניק לגמרי בזמן שעדיין לא חזרה לראות, יש לצפות לחזרת הווסת באופן מיידי לפי המציאות בזמננו, ואז צריכה לחוש לראש חודש הראשון.
עד שתראה פעם אחת – שהרי אין לה מהיכן לספור הפלגה עד שתראה.
[1] אין וסת קבוע נעקר ממקומו, אלא אם כן ביום הקבוע שהיתה צריכה לראות, בדקה ולא מצאה דם. אבל אם לא בדקה ביום הקבוע, אפי' שלא הרגישה, לא עקרה וסתה הקבוע וחוששת לו. (תורת הטהרה טז, ט).
[2] הבדיקה צריכה להיות בעד, ותבדוק בחורין ובסדקין, עד היכן שידה מגעת. ואם בדקה בעונת הוסת ולא ראתה כלום, הרי היא טהורה ומותרת אחר שעברה עונת וסתה. (תורת הטהרה ג, ב)
[3] יש חילוק בין וסת קבוע לשאינו קבוע, וסת קבוע אפי' שעברה עונתה ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה. אבל וסת שאינו קבוע, אם הגיע הזמן ולא בדקה ולא ראתה, כיוון שעברה עונתה מותרת. ועונה בינונית למי שאין לה וסת קבוע, דינה כוסת קבוע, שאם לא בדקה ועברה עונתה, אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה.(שולחן ערוך קפט, ד)
[4] לכתחילה לא תרחץ בעונת וסתה באמבטיה או בבריכה, פן יבוא אורח (הוסת) בזמנו. אך אם עברה ורחצה, תבדוק לאחר מכן, ואם העד יצא נקי הרי היא טהורה. (תורת הטהרה ג, ז).
[5] וכן פסק השולחן ערוך (קפד, ו). וגם אם ראתה תחילה מעט דם גמור בהרגשה, ועיקר הראיה היתה רק אחר יום או יומיים, אינה חוששת אלא לעונה הראשונה שהיא העיקר והשאר טפל. ואם קבעה שלש פעמים את ראיית השפע, חוששת לשניהם. וכן המורגלת בכתמים סמוך לוסתה, אינה חוששת להם, אלא לעונת הראיה. (א"מ טז, ח).
[6] מינקת שראתה דם או אפילו כתם, ודאי שהיא טמאה. ומינקת שבזמן חז"ל כל עשרים וארבע חודש אחר הלידה היתה טהורה. והיום שנשתנו הטבעים, אשה שהפסיקה להניק מיד חוזרת לראות, ולכן יש לה לחוש לוסתה כשהפסיקה להניק, ולפרוש ממנה בעונה הסמוכה לוסתה.
וגם אשה המניקה בפועל, אם ראתה דם חוששת לראיתה כאשה שיש לה וסת קבוע. וכל זה לענין פרישה סמוך לוסת, אבל לטומאת לידה ודאי שהיא טמאה.(תורת הטהרה ב יא)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך