הלימוד היומי י"א סיוון

סעיף יט

חַיָב אָדָם לְכַבֵּד אֵשֶׁת אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאָבִיו קַיָּם[1]. וְכֵן חַיָּב לְכַבֵּד בַּעַל אִמּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ קַיֶּמֶת. וְדָבָר הָגוּן הוּא לְכַבְּדָם גַּם לְאַחַר מִיתַת אָבִיו וְאִמּוֹ.

 

חייב אדם... – לכן נאמר (שמות כ יב, דברים ה טז) 'כבד את אביך ואת אמך', ולא 'כבד אביך ואמך' בניגוד למצוות מורא, שנאמר בה (ויקרא יט ג) 'איש אמו ואביו תיראו' ולא 'את אמו ואת אביו'.

לכבד – דיני כיבוד התבארו בסעיפים ג, ה, ז, אבל אינו חייב בדיני מורא שהתבארו בסעיפים ב, ד, י.

קיים – חי, ונשוי לה.

 

סעיף כ

חַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָחִיו הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ[2], בֵּין שֶהוּא אָחִיו מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם. וְחַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ[3], (כִּדְמָצִינוּ בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁחָלַק כָּבוֹד לְשָׁאוּל הַמֶּלֶךְ שֶהָיָה חָמִיו וּקְרָאוֹ אָבִי, שֶׁאָמַר לוֹ, אָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה). וְחַיָּב בִּכְבוֹד אֲבִי אָבִיו[4]. אֶלָּא שֶׁכְּבוֹד אָבִיו, גָּדוֹל מִכְּבוֹד אֲבִי אָבִיו.

 

שהיה חמיו – שהיה דוד נשוי למיכל בת שאול.

שאמר לו אבי ראה גם ראה – שמואל א כד יא, יש מפרשים שדוד אמר לשאול המלך 'אבי ראה', ושוב פנה גם לאבנר שר הצבא ואמר לו 'גם ראה', ויש מפרשים להיפך, שדוד אמר לאבנר 'אבי ראה', כיון שהיה גדול בתורה, ופסק הקיצור שולחן ערוך כמו הדעה הראשונה, ולפי זה חייב בכבודו ממש כמו בכבוד אביו.

כבוד אביו גדול מכבוד אבי אביו – צריך לכבדו יותר.

 

סעיף כא

מִי שֶהוּא רוֹצֶה בֶּאֶמֶת לְכַבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁזֶּהו הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל לָאָבוֹת, שֶׁאוֹמְרִים הַבְּרִיוֹת, אַשְׁרֵי לְאָב וָאֵם שֶגִדְּלוּ בֵּן כָּזֶה. אֲבָל אִם אֵין הַבֵּן הוֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ הַיָשָׁר, הֲרֵי אֲבוֹתָיו יִשְׂאוּ חֶרְפָּה עָלָיו, וְהוּא מְבַיֵשׁ אוֹתָם בְּבוּשָׁה שֶׁאֵין גְּדוֹלָה הֵימֶנָּה. וְכֵן הָאָב שֶׁרוֹצֶה לְרַחֵם עַל בָּנָיו בֶּאֶמֶת, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וִיהֵא נוֹחַ לַשָּׁמַיִם וְנוֹחַ לַבְּרִיוֹת, וְיִתְכַּבְּדוּ בָּנָיו בּוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַיָשָׁר, גַּם זַרְעוֹ מְגֻנֶּה אַחֲרָיו. וְגַם בַּעֲוֹן אָבוֹת, בָּנָיו מֵתִים, כְּדִכְתִיב, פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים. וְאֵין אַכְזָרִיוּת גְּדוֹלָה מִזֹּאת, שֶׁהוּא גוֹרֵם בַּחֲטָאָיו שֶׁיָמוּתוּ בָנָיו. וְאֵין לְךָ מְרַחֵם עַל בָּנָיו, יוֹתֵר מִן הַצַּדִּיק, כִּי זְכוּתוֹ עוֹמֶדֶת לְאֶלֶף דוֹר (יומא דף פ"ז זוה"ק סוף פ' בחקותי).

 

ישאו חרפה עליו – שיאמרו הבריות אוי לו למי שגידל בן כזה.

זרעו מגונה אחריו – שיש עליהם שם רע שהם בניו של פלוני.

בעוון אבות בניו מתים – בנים גדולים מתים בעוון האב אם הם מחזיקים מעשי אבותיהם בידיהם, שאז מצרפים להם את עוונם ואת עוון אבותיהם, וכן לשון הפסוק (שמות כ ה) 'פוקד עוון אבות על בנים... לשונאי'. אבל אם הם צדיקים נאמר עליהם (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו', ונאמר (יחזקאל יח כ) 'הנפש החטאת היא תמות, בן לא ישא בעוון האב ואב לא ישא בעוון הבן'. ויש עוונות, שבגללם ילדיו של אדם מתים כשהם קטנים, כמו שלמדנו למשל בסימן יא סעיף כג, כי במה שנאמר 'איש בחטאו יומתו', הכוונה דוקא ל'איש' שעומד ברשות עצמו ואחראי למעשיו, אבל ילד עלול למות בעוון אביו.

אין לך מרחם על בניו יותר מן הצדיק – אפילו אם הדבר נראה שהוא נוהג בו באכזריות, שהרי אברהם אבינו עקד את בנו על המזבח כדי לשחטו בדבר ה', וזכותו עומדת לנו עד היום הזה, ואנחנו מתפללים 'ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור'.

הערות:

-       אין ללמוד מכאן, שמי שאביו אינו שומר תורה ומצוות, ומתבייש בבנו שחזר בתשובה, ומתכבד בבניו ההולכים בדרכו, שעליו לכבד את אביו ולהיות חילוני, כי אף שאכן זהו כבוד אביו לפי הבנתו המעוותת, פטור הבן מכבוד אביו במקרה שהדבר דורש שיעבור על דברי תורה, כמו שלמדנו בסעיף יא. אבל עליו להיזהר, שלא להחמיר על עצמו בהחמרות יתירות שאינן נחוצות, וגורמות לאביו להתבייש בו, ויש להיוועץ ברב המכיר את עולמם של בעלי התשובה, היכן הוא צריך לעמוד על שלו ללא פשרות, והיכן עליו לוותר משום כבוד אביו, והרב יקח בחשבון גם שיקולים הנובעים מסעיף ט, לפי העניין.

 

סעיף כב

גֵּר אָסוּר לְקַלֵּל אָבִיו הַגּוֹי וְלֹא יְבַזֵּהוּ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, בָּאנוּ מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהֶם מִקְצָת כָּבוֹד (רמ"א).

 

אסור לקלל אביו הגוי – אמנם גר שנתגייר שוב אין לו קירבה לאביו הביולוגי ונחשב כאילו זה עתה נולד, כמו שיתבאר בסימן רג סעיף ה, מכל מקום אף שאין הגוים מצווים על מצוות כיבוד הורים, הרי הם מכירים טובה להוריהם על שהביאום לעולם הזה וגידלו אותם, ואם בעודו גוי היה מכבד את אביו ועכשיו לאחר שהתגייר מבזהו ומקללו, יש בכך חילול השם, ולכן צריך להימנע מזה, ולנהוג בהם כבוד בסיסי.

 

סימן קמד - הלכות כבוד רבו וזקן ותלמיד חכם וכהן ובו ט סעיפים:

סעיף א

חַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יוֹתֵר מִבְּשֶׁל אָבִיו, כִּי אָבִיו הֱבִיאוֹ לְחַיֵי הָעוֹלָם הַזֶה, וְרַבּוֹ מְבִיאוֹ לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא[5] (רמ"ב).

 

רבו – אף שכל מי שלימד אותו אפילו הלכה אחת או פסוק אחד נקרא רבו וצריך לכבדו ולקום מפניו, אבל כאן שמבואר שצריך לכבד את רבו יותר מאביו, מדובר דווקא ברב שהוא למד ממנו את רוב ידיעותיו בתורה [=רבו מובהק], ודבר זה אינו מצוי כל כך בימינו.

 

סעיף ב

כְּתִיב, מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן. זָקֵן זֶה, פֵּרוּשׁוֹ תַּלְמִיד חָכָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, אֶסְפָה לִּי שִבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְֹרָאֵל, (וְהָתָם וַדַּאי בְּחָכְמָה תַּלְיָא מִלְּתָא, כְּדִכְתִיב, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו). לָכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לָקוּם מִפְּנֵי תַלְמִיד חָכָם מֻפְלָג בַּתּוֹרָה[6], אֲפִלּוּ אֵינוֹ זָקֵן בַּשָׁנִים וְאֵינוֹ רַבּוֹ. וְכֵן מִצְוָה לָקוּם מִפְּנֵי שֵׂיבָה, דְּהַיְנוּ בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה[7], וַאֲפִלּוּ הוּא עַם הָאָרֶץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָשָׁע. וַאֲפִלּוּ זָקֵן גּוֹי, מְהַדְּרִים אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִים לוֹ יָד לְסָמְכוֹ (רמ"ד).

 

כתיב – ויקרא יט לב.

זקן זה – לא יתכן לפרשו כדוגמת שיבה, אדם שחי שנים רבות, כי אז התורה לא היתה אמורה להשתמש כאן בשני ביטוים שונים.

תלמיד חכם – אדם שהשתלם בחכמת התורה. בעשרות רבות של פסוקים ברחבי התנ"ך, המושג זקנים, זקני העיר, זקני העם, משמעותו אנשים חכמים שרגילים להיוועץ בהם בענייני ציבור, והם מנהיגי העם, ומטבע הדברים היו זקנים אלו לרוב גם בגיל מתקדם ייחסית, אבל לא בהכרח, ולא כל אדם בגיל מבוגר יכל להתהדר בתואר "זקן", ולכן כתוב במשלי (לא יד) 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ'. ואמנם המונח 'זקן' מתאר כל אדם חכם שבזכות חכמתו נהנים ממנו עצה, גם אם אינו חכם בתורה דוקא, ומצאנו בתורה (במדבר כב ז) 'זקני מואב וזקני מדיין', אך אדם מישראל אין כבודו בכך שיודע חכמות העולם, וכל שאינו יודע את חכמת התורה אינו יכול לזכות בתואר 'זקן' ולא בתואר 'חכם', עיין בקיצור שולחן ערוך סימן ס סעיף ט.

שנאמר – במדבר יא טז.

תליא מילתא – הדבר תלוי.

אשר ידעת – שאתה מכירם שהם ראויים לתואר 'זקן'.

לקום – ולא מספיק להתרומם מעט כמחווה של כבוד, אלא צריך לקום ממש, מלא קומתו.

מופלג בתורה – שיש לו ידיעות רחבות יותר בתורה מרוב העם, וראוי ללמוד ממנו, גם אם אינו משתווה לגדולי חכמי התורה שבדור.

לקום מפני שיבה – מלא קומתו, ואם הצעיר תלמיד חכם והזקן עם הארץ, אינו חייב לעמוד מלא קומתו, אלא לעשות לו מחווה של כבוד בלבד.

עם הארץ – אינו יודע תורה כלל, והכינוי 'עם הארץ' נתנו לו חז"ל מפני שכל מטרת קיומו הוא כדי ליישב את הארץ, ובגלל שרוב העם שבארץ כך הם.

רשע – שמזלזל בחלק מן המצוות.

גוי – אם אינו רשע בשבע מצוות בני נח.

מהדרים אותו בדברים – פונים אליו בצורה מכבדת. אבל אין לקום בפניו ממש.

הערות:

-       דין הקימה המבואר בסעיף זה הוא לקום מפניו כדי לכבדו, אבל לא לפנות לו את המקום כדי שהוא יוכל לשבת, כפי שהדבר מתפרש בטעות אצל אחינו הטועים. ואין חובה מן הדין לפנות מקום לאדם אחר באוטובוס או ברכבת, אבל יש בכך משום מצוות גמילות חסדים, לאפשר לאדם לשבת אם קשה לו לעמוד, והכל לפי העניין. אך אם הסביבה מצפה להתנהגות מסוימת, ובפרט מאדם בעל חזות דתית, גם אם מן הדין אינו חייב בכך, אם אינו עומד בציפיות אלו, יש בזה משום חילול השם, שיאמרו אוי להם לבריות שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו.

 

סעיף ג

שְׁלשָׁה שֶהָיוּ מְהַלְּכִין בַדֶּרֶך, הָרַב בְּאֶמְצַע, וְהַשְּׁנַיִם לַאֲחוֹרָיו, וְכָל אֶחָד מְצַדֵּד עַצְמוֹ לִצְדָדִין, הַגָּדוֹל לַיָמִין וְהַקָּטֹן לַשְּׂמֹאל (רמ"ב).

 

שלשה שהיו מהלכין בדרך... – דין זה נוהג ברבו מובהק בלבד, כמו שביארתי בסעיף א.

הרב באמצע... – והתלמידים מימינו ומשמאלו, אבל לא ילכו לצידו ממש, שלא ייראה הדבר שהם מרגישים שווי ערך לרבם, ומאחוריו ממש גם כן אינו ראוי, כי כבודו של הרב שיילכו לצידו, אלא ילכו בצידי הרב ומעט מאחוריו.

 

סעיף ד

עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אוֹ לִשְׂנאוֹתָן. לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, עַד שֶׁבִּזּוּ בָהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו, כְּלוֹמַר, בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְבָרָיו. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תוֹרָה, וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, מְלַמְּדֵי חֻקּוֹתַי תִּמְאָסוּ. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא בִּכְלַל כִּי דְבַר ה' בָּזָה. וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בְּמִי שֶהוּא שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת[8].

 

תלמידי חכמים – כל לומדי התורה בכלל זה, אפילו מי שעובד לפרנסתו וקובע עיתים לתורה יותר משאר העם, וניתן ללמוד ממנו דברי תורה, צריך לכבדו ואסור לבזותו. ובוודאי שאלו שלומדים תורה כל ימיהם, ואינם עוסקים בפרנסתם אלא תורתם אומנותם, כמו בחורי ישיבה או אברכי כולל, שצריך לכבדם מאד, והמבזה אותם אין לו חלק לעולם הבא.

שנאמר – דברי הימים ב לו טז, כנימוק על חורבן ירושלים וההרג הרב שנלווה לחורבן.

במלאכי האלהים – שלוחי ה'.

בוזים מלמדי דבריו – תלמידי החכמים. שהרי מי שמכבד את דבר ה' לא יתכן שיבזה את מי שמלמדו.

ואם בחוקותי תמאסו – ויקרא כו טו, שכל הקללות באות על זה – פירושו:

כי דבר ה' בזה – במדבר טו לא, וסיום הפסוק 'הִכּרת תִכּרת הנפש ההיא עוונה בה', ודרשו חז"ל הכרת – בעולם הזה, תכרת – לעולם הבא.

לשמש – להשתמש בשירותיו.

שונה הלכות – אפילו אם אינו יודע להורות הלכה, אבל יודע משניות או שאר הלכות, ומשננם תמיד.

הערות:

-       צריך להיזהר מאד שלא להיגרר לשיח המקובל היום אפילו בין החרדים, שכל רב או תלמיד חכם שאינו משתייך לאותו מחנה, אם מסיבות פוליטיות, עדתיות, או סיבות אחרות, מרשים לעצמם לזלזל בו ולבזותו, עד שחוץ מהרב שלהם לדעתם אין מי שהוא בגדר תלמיד חכם כלל. והדבר הזה הוא הרס כל התורה, וכל הנוהג כן אין לו חלק לעולם הבא. וצריך לזכור שגדר תלמיד חכם שלא לבזותו אינו שיהיה גדול הדור, ואפילו האמת איתם שאכן אותו חכם אינו ראוי להנהיג, וטועה בהוראותיו, ומכשיל אחרים, בכל זאת צריך לכבדו ואסור לבזותו או לזלזל בו, כי סוף סוף הוא תלמיד חכם.

-       רק במקרה שהתלמיד חכם מזלזל במצוות ואין בו יראת שמים, אין מכבדים אותו כתלמיד חכם, כמבואר בסעיף ז, אבל יש להיזהר לקבוע על אדם אחר שאין בו יראת שמים, כל עוד שלא הוכח הדבר, שכל תלמיד חכם הוא בחזקת ירא שמים, אפילו אם דעותיו אינם תואמות את דעת שאר החכמים במגוון נושאים.

-       גם במקרה שתלמיד חכם גדול מדבר בחריפות ובזלזול על תלמיד חכם אחר, מפני שהוא סבור שזו הדרך למנוע מהמון העם להיגרר אחרי דברי תלמיד חכם אחר שהוא טועה לדעתו, אסור לתלמידיו להתבטא באותן התבטאויות, שדבר זה גורם מחלוקות גדולות וזלזול בתורה ובלומדיה, וה' הטוב יכפר בעד.

 

סעיף ה

תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיֵשׁ לוֹ סְחוֹרָה לִמְכֹּר, אֵין מַנִּיחִין לְשׁוּם אָדָם לִמְכֹּר מֵאוֹתָהּ סְחוֹרָה עַד שֶׁיִמְכֹּר הוּא תְּחִלָּה אֶת שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא בִּדְלֵיכָּא גּוֹיִם דִּמְזַבְּנֵי, אֲבָל אִי אִכָּא גּוֹיִם דִּמְזַבְּנֵי, לָא, דְּהָא לֵית לֵהּ רַוְחָא לַתַּלְמִיד חָכָם, וְאַפְסוּדֵי לְהַנָךְ בִּכְדִי לָא מַפְסְדֵינָן.

 

אין מניחין לשום אדם למכור – כדי שלא יצטרך לבזבז זמן רב על מכירת הסחורה, ויוכל לחזור ללימודו.

בדליכא גוים דמזבני – כשאין גוים שמוכרים.

איכא גוים דמזבני – יש גוים שמוכרים.

דהא לית ליה רווחא – שהרי אין לו רווח.

ואפסודי להנך בכדי לא מפסדינן – ולגרום הפסד לאלו [שאר הסוחרים היהודים] ללא תועלת – אין גורמים.

הערות:

-       אם מדובר בסוג סחורה שרק יהודים קונים, או במקום שיש רק יהודים שיכולים לקנות, אז מוטל על בית הדין לתקן תקנה שלא יקנו מהגוים עד שיסיימו היהודים למכור את סחורתם, ולכן אם יש תלמיד חכם, שומרים לו את הזכות למכור ראשון.

 

סעיף ו

מִי שֶׁהוּא מֻחְזָק לְתַלְמִיד חָכָם בְּדוֹרוֹ[9], דְּהַיְנוּ שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּתּוֹרָה, וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ בְּרֹב מְקוֹמוֹת הַשַ"ס וּפוֹסְקִים, וְתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, וַאֲפִלּוּ יֶשׁ לוֹ מְעַט אֻמָּנוֹת אוֹ מְעַט מַשָּׂא וּמַתָּן לְהִתְפַּרְנֵס בּוֹ כְּדֵי צָרְכֵי בְנֵי בֵיתוֹ וְלֹא לְהִתְעַשֵּׁר, וּבְכָל שָׁעָה שֶׁהוּא פָּנוּי מֵעֲסָקָיו הוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, מִצַּד הַדִּין הוּא פָּטוּר מִכָּל מִינֵי מִסִּים וּמְכָסִים[10], וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשִׁיר. וַאֲפִלּוּ מַס הַמֻּטָּל עַל כָּל אִישׁ בִּפְרָטוּת, חַיָבִים בְּנֵי הָעִיר לְשַׁלֵּם עֲבוּרוֹ. וְהַכֹּל תָּלוּי בִּרְאוֹת עֵינֵי טוֹבֵי הָעִיר.

 

בדורו – כל דור לפי מה שמוגדר תלמיד חכם באותו דור.

דהיינו – אלו התנאים הבסיסיים לתלמיד חכם לעניין פטור ממיסים.

לישא וליתן בתורה – לדון ולהוכיח ולהקשות מדין אחד על משנהו, וליישב הקושיות ולהוציא מזה הלכה.

מבין מדעתו – אינו צריך פירושים או מלמדים כדי להבין את רוב הספרות התורנית ההלכתית.

תורתו אומנותו – לאו דוקא, אלא שמבכר את לימוד התורה על פני חיי רווחה ומסתפק במועט, כמו שמפרש בהמשך הדברים.

מיסים ומכסים – חוץ מדברים שהם חיוניים לבני העיר כמו תשתיות של מים וחשמל. אבל אינו צריך להשתתף בהוצאות הבטחון על אף שהם חיוניים, כי תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה, שתורתם שומרת עליהם, ולא בהוצאות שהמלך או הממשלה מטילים על העם לצרכים שונים.

שהוא עשיר – כי אין הפטור מחמת עניותם אלא מפני כבוד התורה.

מס המוטל על כל איש בפרטות – שהרשויות תובעים ישירות מכל תושב, כמו מס הכנסה ומע"מ, בניגוד לרוב המיסים שהיו בזמנם, שהרשויות הטילו על כלל הציבור סכום מסויים, ולא התערבו בחלוקה הפנימית.

והכל תלוי – למי לתת דין תלמיד חכם לעניין זה, ועונה על הקריטריונים של 'כל שעה שהוא פנוי מעסקיו הוא עוסק בתורה'.

טובי העיר – על פי דין, כל עיר צריכה להתנהל על פי פורום של שבעה טובי העיר, שקיבלו מנדט מהציבור לעסוק בצרכי העיר, ולקבוע החלטות שונות, כעין העירייה בזמננו, אלא שמתנהלים על פי התורה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ויש חיוב לקום מפניהם משנכנסו לד' אמותיו, עד שיעברו מפניו. ולאחר מיתת הוריו, אין חייב בכבוד אשת אביו או בעל אמו.

אם אביו מוחל שלא לכבד את אשתו, יש להסתפק בזה אם חייב.

ונחלקו הפוסקים אם חייב לכבד את אשת אביו דווקא בפני אביו או גם שלא בפניו.

ואין דין מורא בהם, אך נהגו שלא לקרותם בשמות. (ילקוט יוסף ר"מ, פי"ד, א-ו).

[2] וכן חייב אדם בכבוד אחותו הגדולה. וחייב אדם לפרנס את אחיו הגדול או אחותו הגדולה מכספי צדקה (אם הם צריכים) או ממעשר כספים.

יש אומרים שצריך לכבד את כל האחים הגדולים ממנו, ויש אומרים שחיוב זה הוא רק לאח הכי גדול במשפחה, והלכה כדעה ראשונה שחייב בכיבוד כל אחיו הגדולים.

וכיבוד זה הוא שלא יבזהו בדברים, וכן לעמוד כשעולה לתורה. וכדומה. אבל לא חייב לכבדו כמו אביו ממש. ומהדין צריך לעמוד כשנכנס לד' אמותיו. אך רבים לא נהגו בזה. וכדאי שימחל האח לאחיו על זה. ואין דין מורא באח גדול. (ילקוט יוסף רמ, פי"ד, יב-יד).

[3] הכיבוד הוא בקימה לכבודם כשמגיעים לד' אמותיו. אך אין חיוב לכבדם כאביו. וכן כשעולה חמיו לתורה יעמוד לכבודו. ודבר הגון לא לקרוא לו בשמו אלא בתואר כלשהו. ויש נהגו לקרוא לו אבא, ואין איסור בדבר. (ילקוט יוסף רמ, פי"ד, כט).

[4] יקרא לו סבא, ולא יקראנו בשמו. וכשעולה לתורה יעמוד לכבודו עד שיסיים, ואז יגש לנשק את ידו. ולגבי אבי אמו ואם אמו, מעיקר הדין לא צריך לכבדם, אך לכתחילה ינהג בהם כבוד. (ילקוט יוסף רמ, פי"ד, יט).

[5] תלמיד חבר מותר לקרוא לרבו בשמו, אם אין רוב חכמתו ממנו. ובזמן הזה שמכנים כל ת"ח 'רב', אין לקרוא לו בשמו. (ילקוט יוסף רמב, ח). צריך לעמוד גם ל'אשת חבר' אפי' אחר מיתת בעלה, ובספק הולכים להקל. (הליכות עולם ח, קצא).

[6] הקם לזקן או לת"ח צריך לעמוד כל זמן שהם עומדים, או עד שיעברו מלפניו ד' אמות. (ילקוט יוסף רמב, יא). מפני זקן חייב לעמוד מלא קומתו. ואפילו העוסק בקריאת שמע צריך לעמוד בפניו. ולא יעמוד כשנכנסו לבית כנסת, (משא"כ באביו) אלא כשבאו לד' אמותיו. (הליכות עולם ח, קפח). וגם נשים מחויבות במצוה זו, ולכן חייבת התלמידה לקום מפני מורתה שלימדה אותה תורה. (יחוה דעת ג, עב).

[7] ואפילו מסופק אם הוא בגיל זה צריך לעמוד. ולדעת האר"י מגיל שישים עומדים בפניו. והמחמיר כהאר"י, תעב"ר. (הליכות עולם ח, קפב). ואם אין מקום לשבת באוטובוס, צריך לקום ולתת את מקומו לזקן או לת"ח. (הליכות עולם ח, קפו).

[8] ודווקא שימוש של עבדות אסור, אבל שימוש שאדם רגיל לעשות בדרך חסד אינו בכלל זה. (בן איש חי ש"ב תצא כ)

[9] הרואה תלמיד חכם מופלג מברך עליו בשם ומלכות 'שחלק מחכמתו ליראיו' גם בזמן הזה. (יחוה דעת ד, טז).

 

[10] תלמיד חכם העוסק בתורה, אסור להטיל עליו מסים, בין מס המוטל על כל איש ואיש, בין מס המוטל על כל העיר, וגזרו נידוי למי שגובה ממנו. וכן אם הרויח ממשא ומתן, פטור ממס, ומע"מ. ות"ח הוא מי שעיקר לימודו לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא, ואפילו ת"ח הצריך לרב, וכן הלומד אגדה פטור ממס, שיכול לטעון 'קים לי' . (יביע אומר ז, חו"מ י).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה