כָּל אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁהֵם מַאֲכַל בְּרִיאִים, מֻתָּר לְאָכְלָן וְלִשְׁתּוֹתָן לִרְפוּאָה[1], אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קָשִׁים לִקְצָת דְּבָרִים וּמוּכָחָא מִלְתָא דִּלִרְפוּאָה עָבֵיד, אֲפִלּוּ הָכִי שָׁרִי. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל וּמַשְׁקֶה בְּרִיאִים, אָסוּר לְאָכְלוֹ וְלִשְׁתּוֹתוֹ לִרְפוּאָה. מֻתָּר לֶאֱכוֹל שְׂרָפִים מְתוּקִּים וְלִגְמוֹעַ בֵּיצָה חַיָּה כְּדֵי לְהַנְעִים אֶת הַקּוֹל, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ מַכָּה בִּגְרוֹנוֹ.
שהם קשים לקצת דברים – יש להם תופעות לוואי, למשל מאכל שמרגיע כאבי גרון אבל גורם כאבי בטן.
ומוכחא מילתא דלרפואה עביד – ומוכח הדבר שאדם זה אוכל את הדבר לרפואה, כי אם לא היה צריך אותו לרפואה, כנראה לא היה אוכל מאכל שמזיק לגוף.
שרי – מותר, כי סוף סוף מדובר במאכל, ויש אנשים שאוכלים אותו שלא לרפואה על אף הנזק שהם גורמים.
שרפים מתוקים – במקור "שרשים מתוקים", ומדובר בדברים שאינם משמשים למאכל אלא למטרת הנעמת הקול.
כיון שאין לו מכה בגרונו – ונמצא שאין כאן שום רפואה, שהנעמת הקול אינה צורך רפואי, ולא אסרו חכמים לאכול דברים שאינם מאכל בריאים אלא אם מדובר בצורך רפואי [ואז גם לבריאים אסור].
הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָיו בְּמֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְאֵין לוֹ צַעַר גָּדוֹל (וְעַיֵּן בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה סָעִיף ד) לֹא יִגְמַע בָּהֶן חֹמֶץ אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה לִרְפוּאָה וְיִפְלוֹט אֶת הַמַּשְׁקֶה, אֶלָּא מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ אוֹ טוֹבֵל בּוֹ פַּת וְאוֹכְלוֹ כְּדַרְכּוֹ[2]. וְכֵן הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֲרֶנּוּ בְּאֵיזֶה מַשְׁקֶה, אֶלָּא בּוֹלֵעַ. וְאִם נִתְרַפֵּא, נִתְרַפֵּא[3] (שכ"ח).
במיחוש בעלמא – כאב קל בלבד.
בסימן שאחר זה סעיף ד – שיש כאבי שיניים שהם מציקים כל כך עד שהאדם מוגדר כחולה בכל גופו, שדינו מתבאר בסעיפים טז-יז.
מגמע ובולע – מאחר ומקובל שמטבלים מאכל בחומץ, גם בליעת קצת חומץ במסגרת הסעודה נחשבת כנורמלית ומאכל בריאים, ומאחר ויש מצבים שבהם החומץ הוא מאכל בריאים, התירו לבולעו באותה צורה גם בזמנים שברור לכל שהדבר נעשה לרפואה.
יערענו – ישהנו בגרונו או יגרגר, שאז ניכר הדבר שעושה כן לרפואה.
בולע – מיד. וגם זה מותר רק במשקה שדרך בריאים לשתותו באותה מדינה.
הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו וְכַדּוֹמֶה, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לָסוּךְ בְּשֶּׁמֶן, כִּי אִם לִרְפוּאָה, אָסוּר לָסוּךְ בַּשַׁבָּת, מִשּׁוּם דְּמוּכָחָא מִלְתָא דְּלִרְפוּאָה קָעָבֵיד[4].
חטטין – פצעים.
במדינות אלו – מזרח אירופה.
מוכחא מילתא דלרפואה קעביד – מוכח הדבר שלרפואה הוא עושה.
הערות:
- כל הפעולות הללו תלויים במה שמקובל אצל אנשים בריאים באותו מקום לצורך טיפוח ועידון הגוף, והדבר משתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה. ובזמן ובמקום שיש אנשים טבעוניים שחזרו לנהוג כפי שהיו עושים בני אדם בימי חז"ל, מותר לכל בני העיר לעשות כמותם כאשר הם זקוקים לכך כדי להתרפא.
הַגּוֹנֵחַ מִכְּאֵב לֵב שֶׁרְפוּאָתוֹ לִינוֹק בְּפִיו מִן הָעֵז, מֻתָּר לוֹ לִינוֹק בְּשַׁבָּת, (מִשּׁוּם דִּינִיקָה, הֲוֵי מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד, וּמִשּׁוּם צַעְרָא דְּחֹלִי, לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן) (שכ"ח).
גונח – צועק ונאנח.
מפרק – לפרק את החלב מן העז היא תולדה של מלאכת "דש", כמו שלמדנו בסימן פז סעיף ט ובסימן פ סעיף יג.
כלאחר יד – על ידי שינוי, והמושג התבאר בסימן פח סעיף יג.
צערא דחולי – צער המחלה.
לא גזרו רבנן – כיון שהוא חולה בכל הגוף, ומותר לו לעסוק ברפואה כמו שיתבאר בסעיפים טז-יז, והתירו לו לעשות מלאכה בעצמו על ידי שינוי, מאחר ואין תועלת בכך שהגוי יחלוב את העז, שהרפואה היא דוקא לינוק מן העז ישירות.
הַחוֹשֵׁשׁ בְּמֵעָיו, מֻתָּר לִתֵּן עֲלֵיהֶם כּוֹס שֶׁעֵרוּ מִמֶּנּוּ חַמִּין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ הֶבֶל (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן לג סָעִיף יב). וְכֵן מֻתָּר לְהָחֵם בְּגָדִים וּלְהַנִּיחַ עָלָיו (שכ"ו שכ"ח).
החושש במעיו – כאבי בטן.
מותר ליתן עליהם כוס וכו' – כיון שזו סוג של מחלה שלא מטפלים בה בסמי מרפא.
עדיין יש בו הבל – נשאר בו אויר חם, ולכן יש בו כח להקל על כאבי הבטן.
סימן לג סעיף יב – שכוס מלאה במים חמים אסור להניח על הבטן, שמא יישפך וייכווה.
מִי שֶׁנִּגְפָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, צוֹמְתָהּ בְּיַיִן כְּדֵי לְהַעֲמִיד הַדָּם, אֲבָל לֹא בְּחֹמֶץ[5], מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָזָק וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה. וְאִם הוּא מְעֻנָּג, אַף הַיַּיִן לוֹ כְּמוֹ הַחֹמֶץ, וְאָסוּר. וְאִם הוּא עַל גַּב הַיָּד אוֹ גַּב הָרֶגֶל אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי בַּרְזֶל, מֻתָּר לְרַפֹּאת בְּכָל דָּבָר, כְּדִלְקַמָּן סִימָן צ"ב סָעִיף ה'.
נגפה – נפצעה.
צומתה – מכווץ את כלי הדם.
ויש בו משום רפואה – שהוא מזרז את הריפוי, בניגוד ליין שאינו אלא עוצר את הדם ומחטא את הפצע.
מעונג – בעל עור עדין ורגיש.
על גב היד או גב הרגל... – יש בפצע סכנת חיים.
כדלקמן – ועיין מה שביארנו שם.
יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה מֵחוּשׁ בְּעֵינָיו, לֹא יִתֵּן עֲלֵיהֶם רֹק תָּפֵל. (פֵּרוּשׁ רֹק שֶׁבְּפִיו בְּעוֹד שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם) דְּמוּכְחָא מִלְּתָא דְּלִרְפוּאָה, אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּח עֵינָיו, מֻתָּר לְלַחְלְחָן בְּרֹק תָּפֵל, כִּי אֵין זֹאת לִרְפוּאָה, אֶלָּא לִפְתֹּחַ הָעֵינַיִם קָמְכַוֵּן.
מיחוש בעיניו – כאבי עיניים.
רוק תפל – היו מייחסים לרוק זה סגולות רפואיות.
בעוד שלא טעם כלום – אחרי שישן שינת לילה.
מוכחא מילתא – מוכח הדבר.
אינו יכול לפתוח עיניו – כי הן דבוקות.
אין זאת לרפואה – וכמו שהתבאר בסעיף ב, שמותר לעשות גם דברים שאנשים בריאים אינם עושים אותם, אם אין כוונתו לרפואה.
מִי שֶׁמִּצְטַעֵר מֵרֹב הַמַּאֲכָל שֶׁאָכַל, מֻתָּר לִתְחֹב אֶצְבָּעוֹ לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיָּקִיא.
מי שמצטער – ואם אינו מצטער, גם ביום חול אסור לו לגרום להקאה, מפני שהוא גורם להפסיד את המאכלים, עיין סימן מב סעיפים ח-י, וסימן קצ סעיף ג.
לתחוב אצבעו לתוך גרונו – אבל לא לבלוע סם הקאה, שזה דומה לרפואה.
מַכָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכָּנָה, לֹא יַנִּיחַ עָלֶיהָ רְטִיָּה, אֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ מֵאֶתְמוֹל, וְלֹא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם רְפוּאָה, אֲפִלּוּ עָלֶה, או חֲתִיכָת בֶּגֶד יָבֵשׁ וְיָשָׁן, שֶׁהוּא מְרַפֵּא גַּם כֵּן. אֲבָל נוֹתֵן עָלֶיהָ אֵיזֶה דָּבָר לְשָׁמְרָהּ שֶׁלֹּא תִּסָּרֵט. הָיְתָה עָלֶיהָ רְטִיָּה מֵאֶתְמוֹל, מְגַלֶּה קְצָתָהּ וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה קְצָתָהּ הַשְׁנִיָה וּמְקַנְּחָהּ, וּרְטִיָּה עַצְמָהּ לֹא יְקַנֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. נָפְלָה הָרְטִיָּה מֵעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע לֹא יַחְזִירֶנָה. נָפְלָה עַל גַּבֵּי כְּלִי, יַחְזִירֶנָה. וְאִם מִצְטַעֵר הַרְבֵּה, מֻתָּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי לְהַחְזִירָהּ. אֲבָל אָסוּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי לַעֲשׂוֹת רְטִיָּה בַּשַׁבָּת, כִּי מֵרוּחַ הָרְטִיָּה הוּא אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא וְאָסוּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, אִם לֹא כְּשֶׁחָלָה כָּל גּוּפוֹ[6] (כְּדִלְקַמָּן סָעִיף ט"ז).
רטיה – תחבושת עם משחה.
אפילו עשאה מאתמול – מרח על התחבושת את המשחה מלפני שבת, כי למרוח בשבת אסור משום איסור "ממרח" שהוא תולדה של מלאכת "ממחק", כמו שהתבאר בסימן פ סעיף נח.
אפילו עלה – אם הוא מסוגי העלים שמרפאים, אבל מותר לכסות את הפצע בעלה כדי שלא ייסרט.
שהוא מרפא גם כן – כך קיבלו חז"ל, שחתיכת בד [מסיב טבעי] יבשה ישנה יש לה תכונות ריפוי.
היתה עליה רטיה מאתמול – ובינתיים נוצר צורך לנגב את הפצע מן המוגלה, או מעודפי משחה.
מגלה קצתה... – כי אם יוריד את הרטייה לגמרי יהיה אסור להחזירה, כי חוששים שמא ימרח את המשחה יותר טוב.
לא יחזירנה – שאז מתייחסים לרטייה כאילו לא היתה מעולם על המכה.
יחזירנה – מאחר ואין זה דבר מצוי שרטייה תיפול, התירו להחזירה, ובלבד שייזהר שלא להחליק את הרטיה.
מצטער הרבה – שנחשב חולה קצת, שמותרת אמירה לגוי לצרכו באיסור דרבנן, כמבואר בסימן צ סעיף יז .
לעשות רטיה – למרוח עליה משחה.
אָסוּר לְהַנִּיחַ בֶּגֶד עַל מַכָּה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנָּהּ דָּם, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם יִצְבַּע אוֹתוֹ[7], וּמִכָּל שֶׁכֵּן בֶּגֶד אָדֹם, שֶׁהוּא מְתַקְּנוֹ. וְגַם אָסוּר לִדְחוֹק בַּמַכָּה לְהוֹצִיא אֶת הַדָּם. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. רוֹחֵץ בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן לְהַעֲבִיר הַדָּם, וְאַחַר כָּךְ יִכְרֹךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט. וְאִם אֵין הַדָּם פּוֹסֵק עַל יְדֵי רְחִיצָה, יַנִּיחַ שָׁמָּה קוּרֵי עַכָּבִישׁ וְיִכְרֹךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט. אַךְ יֵשׁ מְפַקְפְקִים בָּזֶה, מִשּׁוּם דְּקוּרֵי עַכָּבִישׁ מְרַפְּאִים, עַל כֵּן אִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי (שכ"ח).
מפני שהדם יצבע אותו – ועובר משום איסור "צובע", כמו שביארנו בסימן פ סעיף מב.
מכל שכן בגד אדום שהוא מתקנו – כי בבגד לבן יש מתירים בנימוק שאין כאן צביעה תועלתית, כי הוא דרך לכלוך, שהרי לא יהיו אלא כתמים ולא צביעה מסודרת, אבל בבגד אדום כתמי הדם מחזקים את הצבע ואין מלכלכים אותו.
אסור לדחוק במכה להוציא את הדם – משום מלאכת שוחט כמבואר בסימן פ סעיף נד.
או ביין – למי שמותר לו, כמו שהתבאר בסעיף ז.
קורי עכביש – טבעם לעצור את הדם.
משום דקורי עכביש מרפאים – ויש גם מפקפקים בגלל שהם מוקצה.
הערות:
- האיסור לצבוע בגד בדרך לכלוך אינו נוהג אלא בבד ממש, שהדרך לצבוע אותו, אבל ממחטת נייר או גאזה וכדומה מותר להניח על המכה לכל הדעות, אף שהם נצבעים על ידי הדם.
הַפּוֹתֵחַ מֻרְסָא כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִים עוֹשִׂים, שֶׁהֵם מִתְכַּוְנִים לִרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, הֲרֵי זֶה חַיָּב, שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא. וְאִם פְּתָחָהּ רַק כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנָּהּ אֶת הַלֵּחָה שֶׁמְצַעַרְתּוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אִם תַּחֲזוֹר וְתִסָּתֵם מִיָּד, הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם צַעְרוֹ. וְדַוְקָא לְנָקְּבָהּ עַל יְדֵי מַחַט וְכַדּוֹמֶה אֲבָל לֹא בְצִפָּרְנָיו, מִשׁוּם דְּתוֹלֵשׁ קְצָת מֵעוֹר הַמֻּרְסָא, וְיֵש בָּזֶה חִיוּב. וְגַם עַל יְדֵי מַחַט וְכַדּוֹמֶה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ, שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁתִּשָׁאֵר פְּתוּחָה, כְּדֵי שֶׁתּוֹצִיא לֵחָה גַּם אַחַר כָּךְ עַל כֵּן אִם אֶפְשָׁר יֵשׁ לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי.
לרפואה – שכל המוגלה תתנקז וייכנס אויר כדי שהמורסה תתרפא.
חייב – יש אומרים משום בונה, ויש אומרים משום מכה בפטיש.
את הלחה שמצערתו – ולא את כל הליחה לצורך רפואה.
מותר משום צערו – אף על פי שנעשית מלאכה, כיון שאינו רוצה במלאכה ואינו זקוק לתועלת שבה, אין כאן אלא איסור דרבנן, והם התירו בגלל הצער.
על ידי מחט – ומותר לטלטל מחט לצורך זה, כמו שהתבאר בסימן פח סעיף ה.
חיוב – משום מלאכת "גוזז", כמבואר בסימן פ סעיף נה.
שמא יתכוון – וברגע שמתכוון לכך עובר על איסור דאורייתא.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֶקֶב בַּזְּרוֹעַ שֶׁקּוֹרִין "אַפְטוֹרָא" (פונטינעללע, אימפעראטור), אִם נִסְתַּם הַנֶּקֶב קְצָת, אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ קִטְנִית שֶׁיִּפָּתֵח, דְּהָא כַּוָּנָתוֹ שֶׁיִּשָׁאֵר פָּתוּחַ. וּרְטִיָּה (שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵאֶתְמוֹל) מֻתָּר לִתֵּן עַל הָאַפְטוֹרָא שֶׁהִיא רַק לְשָׁמְרוֹ. אַךְ אִם יוֹדֵעַ שֶׁהָרְטִיָּה מוֹצִיאָה לֵחָה אוֹ דָּם, אָסוּר. וְכֵן אִם בָּא לְקַנְּחָהּ, אִם יוֹדֵעַ שֶׁעַל יְדֵי הַקִּנּוּחַ יֵצֵא דָם אוֹ לֵחָה, אָסוּר לְקַנְּחָהּ, (וְלֹא דָּמִי לְפוֹתֵחַ מֻרְסָא, דְּהָתָם בְּמֻרְסָא, הַלֵּחָה וְהַדָּם כָּנוּס וְעוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה. אֲבָל כָּאן שֶׁהַלֵּחָה וְהַדָּם מֻבְלָעִים בַּבָּשָׂר, אִם מוֹצִיאָם עוֹשֶׂה חַבּוּרָה).
נקב בזרוע שקורין אפטורא – לפי הנראה מספרות הפוסקים, מדובר על טיפול בפצע מוגלתי, על ידי החדרת עלה מגולגל בצורת משפך לתוך הפצע, ששימש לניקוז המוגלה, והיו מחזיקים את הפצע פתוח על ידי קטנית, והיא גם היתה סופחת אליה את הנוזלים. והנידון אם הנקב נסתם חלקית, האם מותר לחזור ולפתחו, כי מצד אחד הוא ממש מעוניין בפתח הקבוע, והוא דומה למה שאסרו בסעיף יב, ומצד שני הרי יש כבר נקב פתוח, ואינו אלא מרחיבו בחזרה לגודלו המקורי.
שהרטיה מוציאה ליחה או דם – שהיא מושכת אליה וסופחת אליה את הנוזלים.
התם – שם.
הליחה והדם כנוס ועומד בפני עצמו – אין חיבור ישיר בין המוגלה שבמורסה לבין מחזור הדם, ולכן הוצאת דם זה אינה אסורה בשבת.
[1] אדם בריא שאינו חולה כלל, מותר לו לאכול מאכל שאינו מאכל לבריאים. ולכן מותר לו לשתות ביצה חיה, או לבלוע ויטמינים. (הליכות עולם ד, רה).
אדם שחש בגרונו ומשתעל, מותר לו לשתות חלב עם דבש הואיל והוא מאכל בריאים. (חזון עובדיה שבת ג, שנו).
וכן מותר למי שסובל מעצירות, לשתות מיץ שזיפים ושאר מיני פירות המשלשלים, מפני שהם מאכל בריאים. (חזון עובדיה שבת ג, שע).
וכן מותר למי שסובל מטחורים, לשבת בגיגית עם מים חמים. (חזון עובדיה שבת ג, שע).
מותר לבריאים לקחת ויטמינים המיועדים לחיזוק בשבת. (חזון עובדיה שסה בהע').
[2] ובמקום צער גדול, יכול להשהות החומץ בפיו ולבלוע. ואם נחלה כל גופו מחמת הכאב שיניים, יכול אפי' לגמוע שיכר ולפלוט. וכן מותר לו להניח 'צפורן' על השן להרגיע הכאב. (הליכות עולם ד, רא).
[3] חולה שאין בו סכנה והוא מצטער, מותר לומר לגוי להביא לו תרופה מבית מרקחת, אפילו דרך רה"ר שאין שם עירוב. וטוב לומר לגוי שלא יעצור ברה"ר. ואם אין שם גוי, יכול הישראל עצמו להביא התרופות כלאחר יד, כגון תחת כובעו אך לא יעצור כלל ברה"ר. (הליכות עולם ד, קפז).
כתב האור לציון (ב, לו, ד), שעד גיל 13 יש לקטן דין חולה שאין בו סכנה.
מותר לעשות מסאז' אם לא מתכוון להזיע, וכן מותר לרוץ ולהתעמל בשבת, אם אינו מתכוון להזיע. (אור לציון ב, לו, יא-יב).
תינוק שיש לו כאבי שיניים, מותר לשים לו משחה להקלת כאבי שיניים, אך ישים את המשחה סביב החניכיים, והיא תבלע בחניכיים. (חזון עובדיה שם, שפו).
[4] אבל בגמר המכה מותר לסוך בשמן. וכן לבריא מותר לסוך בשמן. (הליכות עולם ד, ר).
[5] והיום שחוששין בסכנת אבר להתפתחות סכנה בכל הגוף, יש להתיר לחלל שבת על ידי ישראל אף בסכנת אבר. (חזון עובדיה שבת ג רלה)
[6] ובמקום שיש חשש לריבוי המוגלה, ויבוא לידי צער גדול, מותר להכין מע"ש תחבושת מוכנה, ולהחליף בשבת את התחבושת הישנה בתחבושת החדשה. (הליכות עולם ד, רג).
מותר להניח בשבת פלסטר על מכה, שאינו אלא כמשמרה שלא תסרט. ומותר להוריד את הנייר המכסה את הפלסטר. (חזון עובדיה שבת ג, תג). ולהוציא את הפלסטר כשיש צורך בדבר, מותר אפילו אם דבוק במקום שער שבגוף. (הליכות עולם ד, רד)..
[7] ואם אי אפשר בדרך אחרת, מותר.(כף החיים שכ, קכב)
מותר לחבוש מכה בשבת בתחבושת נקיה ויבשה בין חדשה בין ישנה אך לא יתן בה משחה, משום ממרח. ולשים אבקה העוצרת את הדם מלזוב, מותר.(ילקוט יוסף שכח, צד ק)
מי שנוטף דם מחוטמו, מותר לו לעצור את הדם על ידי נתינת צמר גפן בחוטם, ואין לחוש בזה לאיסור צובע. והמחמיר תבוא עליו ברכה. (ילקוט יוסף שכח, קג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך