הַחִגֵּר, וְכֵן הַחוֹלֶה שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ, וְכֵן זָקֵן מֻפְלָג, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ בְּלֹא מַקֵּל, מֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ בְּמַקֵּל בְּיָדוֹ[1]. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ בְּלֹא מַקֵּל, וּבְתוֹךְ בֵּיתוֹ הוֹלֵךְ בְּלֹא מַקֵּל, אֶלָּא כְּשֶׁהוֹלֵךְ לַחוּץ נוֹטֵל אוֹתוֹ לְהַחְזִיק בּוֹ, אָסוּר. וְכֵן הַסּוּמָא אָסוּר לָצֵאת בְּמַקֵּל בְּעִיר שֶׁאֵינָהּ מְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין[2]. וּמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלָל לַמַקֵּל, אָסוּר לוֹ לָצֵאת בּוֹ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵרוּבִין, מִשּׁוּם זִילוּתָא דְּשַׁבָּת.
החיגר – נכה, שאינו יכול להשתמש ברגלו.
שאי אפשר לו לילך בלא מקל – שגם בביתו צריך ללכת עם מקל או תמיכה אחרת.
להחזיק בו – שיהיה יציב יותר.
הסומא – עיוור, שהרי יכול ללכת בלא מקל, אלא שאינו רואה היכן ללכת.
מתוקנת בעירובין – ביארנו בסימן פב סעיף ב.
אינו צריך כלל למקל – ויוצא בו כדי להראות שהוא אדם חשוב.
זילותא דשבת – זלזול בכבוד שבת [שנראה שרוצה ללכת למרחקים]. ואפילו ביום טוב שאין בו איסור הוצאה, אסורללכת עם מקל שאין בו צורך.
מִי שֶׁהוּא אָסוּר בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת, מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן.
הערות:
- וכן הדין בכל דבר שהוא צמוד לגופו בצורה שאינו יכול להורידו, ואין חשש שיפול, כמו ציוד רפואי מסוים, או אזיק אלקטרוני.
אֵין יוֹצְאִים בִּקְשָׁרִים וְהֵם עֵצִים גְּבוֹהִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מוֹשָׁב לְכַף הָרֶגֶל, וְהוֹלְכִין בָּהֶם בְּטִיט וּבְמַיִם.
עצים גבוהים... – קביים.
יוֹצְאִים בִּרְטִיָּה שֶׁעַל הַמַּכָּה[3], (וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אוֹתָהּ בַּשַׁבָּת עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן צ"א סָעִיף י') כִּי לְפִי שֶׁהִיא מְרַפֵּאת, הֲרֵי הִיא כְּתַכְשִׁיט. וְיָכוֹל לְכָרְכָהּ בְּמַטְלִית שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּבָה וּבְטֵלָה לְגַבֵּי הָרְטִיָּה. אֲבָל דָּבָר חָשׁוּב כְּגוֹן מִטְפַּחַת וְכַדּוֹמֶה, אָסוּר לִכְרֹךְ עָלֶיהָ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל לְגַבֵּי הָרְטִיָּה וְגַם לֹא הֲוֵי דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וַהֲוֵי מַשָּׂא.
רטיה – תחבושת, פלסטר, שיש עליה משחה.
הרי היא כתכשיט – ואף שאסרו חכמים לצאת בשבת בתכשיטים כמו שהתבאר בסעיף ב, אין זה אלא מפני שאולי יפלו, או יורידו אותם, וישאו אותם ביד ברשות הרבים. ובאמת גם כאן אינו מותר אלא באופן שאינו עלול ליפול, או באופן שאם יפול לא יוליכנו בידו, כי לא יהיה ראוי כבר לשימוש.
לכרכה – כדי להחזיק את הרטיה שלא תיפול.
מטלית – סמרטוט.
הערות:
- לפי זה אסור לחבוש פצע שיש עליו רטייה עם תחבושת אלסטית שרוצה לעשות בה שימוש חוזר, וכן לא יצמיד את התחבושת עם סיכת ביטחון או קרס שרוצה לעשות בו שימוש חוזר, ורק בדבר שאין בו חשיבות כלל מותר לכרוך. ועל הפצע עצמו יכול לכרוך כל דבר, כי הוא נחשב לתכשיט. ולמעשה יש פוסקים שמקילים יותר בדין זה, ונכון לשאול שאלת חכם בעת הצורך.
יוֹצְאִין בְּמוֹךְ שֶׁנּוֹתְנִים בָּאֹזֶן לִבְלֹעַ לֵחָה שֶׁל צוֹאַת הָאֹזֶן, וְדַוְקָא כְּשֶׁהוּא קָשׁוּר וּמְהֻדָּק שָׁם הֵיטֵב שֶׁלֹּא יוּכַל לִפֹּל. וְכֵן יוֹצְאִין בְּמוֹךְ שֶׁבַּסַּנְדָּל, אִם הוּא בְּאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפּוֹל מִשָּׁם[4].
מוך – צמר גפן.
שלא יוכל ליפול – כי אם יפול חוששים שמא יקחנו בידו.
מוך שבסנדל – ששמו כדי למנוע שפשוף או לחץ.
הערות:
- בזמננו אין שום חשיבות לחתיכות צמר גפן התקועים באוזן, וגם הם נמאסים, ואף אחד לא ירים אותם אם יפלו, ולכן אפשר להקל בזמננו, כמו שיתבאר בסעיף י.
לֹא תֵצֵא אִשָּׁה בְּמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ, שֶׁלֹּא לְטַנֵּף בְּגָדֶיהָ. וְכֵן לֹא תֵצֵא בְּסִינָר שֶׁהִיא לוֹבֶשֶׁת בִּשְׁבִיל זֹאת, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מַלְבּוּשׁ גָּמוּר. אֲבָל אִם נוֹתֶנֶת אֶת הַמּוֹךְ אוֹ אֶת הַסִּינָר בִּשְׁבִיל לְהַצִּיל אֶת עַצְמָהּ מִן הַצַּעַר שֶׁאִם יִפֹּוֹל הַדָם עַל בְּשָׂרָהּ וְיִתְיַבֵּשׁ, יְהֵא לָהּ צַעַר, מֻתֶּרֶת לָצֵאת בָּהֶן.
מוך – צמר גפן, כעין טמפון.
לנידתה – לספוג את הדם.
סינר – תחבושת היגיינית.
מלבוש גמור – כעין מכנסיים. תחתון חד פעמי.
מותרת לצאת בהן – ואין צריך שיהיה קשור ומהודק היטב, כיון שהוא מאוס, אם יפול לא תרים אותו.
הערות:
- תחבושת הגיינית, וטמפון, וכן מגן תחתון, מותרת אשה לצאת בהם כל עוד שיש לה דימום שעלול לגרום לה צער. אבל אם נחלש הדימום עד כדי שאינה חוששת להצטער, ואינה שמה אותם אלא להגן על בגדיה, אסור לצאת איתם בשבת במקום שאין עירוב.
בִּמְקוֹם רֶפֶשׁ וָטִיט, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ קְצָת בְּגָדָיו, שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ. אֲבָל לְהַגְבִּיהָם לְגַמְרֵי אָסוּר.
קצת – בצורה שהיא נחשבת עדיין דרך לבישה.
לגמרי – למשל לקפל את שולי המעיל ולהחזיקם תחת זרועותיו.
מֻתָּר לָצֵאת בַּשַׁבָּת בִּשְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים זֶה עַל גַּב זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַצְמוֹ אֶת הַמַּלְבּוּשׁ הַשֵּׁנִי, אֶלָּא שֶׁמּוֹצִיאוֹ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ וְכַדּוֹמֶה. וְדַוְקָא כְּשֶׁדַּרְכּוֹ לִפְעָמִים גַּם בַּחֹל לִלְבּוֹשׁ שְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים כָּאֵלּוּ, דַּהֲוֵי דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ (וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּרֹב פְּעָמִים אֵינוֹ לוֹבֵשׁ כֵּן). אֲבָל אִם אֵין הַדֶּרֶךְ לְעוֹלָם לִלְבּוֹשׁ שְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים כָּאֵלּוּ, אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן בַּשַׁבָּת מִשּׁוּם דְּהַשֵּׁנִי הֲוֵי כְּמוֹ מַשָּׂא. וְכֵן הַדִּין בִּשְׁנֵי אַנְפְּלָאוֹת וּבְכוֹבַע
גָּדוֹל עַל כּוֹבַע קָטָן (קאפל) וְכַדּוֹמֶה.
לפעמים גם בחול – למשל כשקר לו.
אין הדרך לעולם – למשל שתי כיפות או שני זוגות מכנסיים.
וכן הדין בשני אנפלאות – גרביים. שמותר לצאת איתם, שדרך העולם ללבוש שני זוגות גרביים בימים קרים.
כובע קטן (קאפל) – כיפה.
וּשְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, אִם מִנְהַג הַמָּקוֹם לַחְגּוֹר כָּךְ, לְמַטָּה חֲגוֹרָה גְּרוּעָה וְעָלֶיהָ חֲגוֹרָה חֲשׁוּבָה, מֻתָּר לַחְגוֹר כָּךְ גַּם בַּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵין לוֹ צֹרֶךְ רַק בְּאַחַת, וְהַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָהּ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם אֵין הַדֶּרֶךְ לַחְגוֹר בִּשְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה לַחְגוֹר כָּךְ בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, אָסוּר, דְּכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּי בְּאַחַת, הֲוֵי הַשְּׁנִיָּה כְּמוֹ מַשָּׂא. וּבְכָל מָקוֹם מֻתָּר לָצֵאת בִשְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת, כְּשֶׁיֵּשׁ מַלְבּוּשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן, כְּגוֹן הַתַּחְתּוֹנָה עַל הַמִּכְנָסַיִם, וְהָעֶלְיוֹנָה עַל גַּבֵּי הַסַּרְבָּל, שֶׁאָז יֵשׁ לוֹ הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת מִשְּׁתֵּיהֶן[5].
למטה חגורה גרועה ועליה חגורה חשובה – והעליונה אינה ארוכה מספיק או חזקה מספיק בשביל לחגור בה לבד.
כך – אבל לא בשתי חגורות מאותו סוג, שאין הדרך לחגור אותם זה על גבי זה.
בשביל עצמו – חגורה מכובדת על חגורה פשוטה.
שיש לו די – שדי לו, לפי מנהג מקומו.
סרבל – מעיל.
מִטְפַּחַת שֶׁמְקַנְּחִים בָּהּ אֶת הָאַף, נוֹהֲגִין לְכָרְכָהּ תַּחַת בֶּגֶד הָעֶלְיוֹן עַל הַמִּכְנָסַיִם. וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהּ שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל גַּב זֶה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן פ' סָעִיף מ"ה) וִירֵא שָׁמַיִם אִם הוּא נוֹהֵג לִשָּׂא רְצוּעוֹת הַמַּחְזִיקוֹת אֶת הַמִּכְנָסַיִם (הויזענטרעגער) יְסִירֵן בַּשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא לוֹ הַמִּטְפַּחַת לְצֹרֶךְ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְכָרְכָהּ סְבִיב הַצַּוָּאר. וְזֶה אֵינוֹ מֻתָּר, אֶלָּא אִם אֵין לוֹ שָׁם מִטְפַּחַת אַחֶרֶת וְהוּא רָגִיל לִפְעָמִים לִכְרוֹךְ שָׁם מִטְפַּחַת מִפְּנֵי הַקֹּר, וְיִקְשְׁרֵהוּ בְּהֶתֵּר. אֲבָל אִם נוֹתְנָהּ רַק עַל הַצַּוָאר וְהַקְּצָווֹת תְּלוּיוֹת לוֹ לְפָנָיו, זֶהוּ אִסּור גָּמוּר. וְכֵן לְכָרְכָהּ סְבִיב הָרֶגֶל אוֹ סְבִיב הַיָּד וְלָצֵאת בָּהּ, אָסוּר[6].
תחת בגד העליון – היהודים היו הולכים עם לבוש ארוך, שיסתיר את צורת הרגלים, משום צניעות.
על המכנסיים – כחגורה, והם לא היו שמים חגורה במכנסיים, והמכנסיים היו מחזיקים פחות או יותר על ידי חוט שהיה מושחל בתוכם, ולפעמים היה מתרופף, ואז היו צריכים לאלתר דרך להחזיק את המכנסיים, ולכן אין זה דבר חריג לכרוך מסביבם מטפחת אף באופן זמני גם ביום חול.
סימן פ סעיף מה – שמבואר שם שקשירה כזאת אסורה בשבת.
רצועות המחזיקות את המכנסיים – שלייקעס, כתפיות.
אין לו שם מטפחת אחרת – שאז יש בה תועלת.
והוא רגיל לפעמים לכרוך שם מטפחת – כי אם אין רגיל לכרוך מטפחת מסביב לצואר אפילו כשקר לו, ניכר הדבר שרוצה להוציאה לרשות הרבים, ואסור.
ויקשרהו בהיתר – שיקשור את המטפחת כדרך שרגילים לקשור צעיף, ויזהר בדיני קשירה, שלא יעשה שני קשרים זה על גבי זה.
איסור גמור – שזה אינו דרך מלבוש כלל.
הערות:
- מי שכבר יש לו חגורה במכנסיים, ורוצה לקשור מטפחת, או לחגור חגורת מפתח, צריך להוציא את החגורה הקבועה כדי שיהיה תועלת בחגורת המפתח או במטפחת. או שיקשרם על המעיל העליון, או שיקשור איתה את הטלית קטן לגוף.
- גם מה שראיתי נוהגים להביא את המגבת למקווה בשבת במקום שאין עירוב על ידי שלובש אותה על הצואר, כיון שאין מקובל ללבוש מגבת ביום חול, ניכר הדבר שרוצה להוציא את המגבת לרשות הרבים ולא ללבשה, ובפרט אם מניחה על הצואר באופן שאין הדרך ללבוש שום בגד, שהוא איסור גמור, כמבואר כאן לעניין מטפחת, ובסעיף טז לעניין טלית.
בָּתֵּי יָדַיִם (האנדשוה) [כְּסָיוֹת, כְּפָפוֹת], יֵשׁ מַתִּירִין לָצֵאת בָּהֶן בַּשַׁבָּת וְיֵשׁ אוֹסְרִין. וּבָזֶה הֶעָשׂוּי לְחַמֵּם שְׁתֵּי הַיָּדַיִם בְּיַחַד (מוף) [יְדוֹנִית] יֵשׁ לְהָקֵל טְפֵי[7].
ויש אוסרין – כי לפעמים צריך להוריד כפפה מהיד, וחוששים שמא ישכח ויעביר ארבע אמות ברשות הרבים.
יש להקל טפי – אפשר להקל יותר, כי גם כאשר יוריד את הידונית מיד אחת, היא עדיין מלבוש ליד השנייה.
הערות:
- הפוסקים כתבו כאן שאפשר לחבר את הכפפות לבגד על ידי תפירה או קשירה קבועה, כדי שיהיה מותר לצאת איתם לרשות הרבים לכל הדעות. ואמנם יש מפקפקים גם בפטנטים האלה, אך ההוראה המקובלת היא להקל.
[1] ודווקא אם יכול ללכת גם בלי המקל וזקוק למקל רק ליישר פסיעותיו אסור לו לצאת עם המקל, אבל אם אינו יכול ללכת בלי להשען על מקלו, מותר לו לצאת עם המקל לרשות הרבים. (מ"ב שא סקכ"ח. ילקוט יוסף שא, סד).
נכה המרותק לכיסא גלגלים, מותר לו לצאת לרשות הרבים (במקום שאין עירוב) על ידי גוי שדוחף את כסאו, אך אסור לו לצאת על ידי עצמו עם הכסא גלגלים ולא על ידי ישראלים אחרים שיסיעו אותו.(יביע אומר או"ח ט, לד ועיין בגליונות ומילואים שם).
ולדעת האור לציון (ב, כג, ה) אין להוציא נכה בכיסא גלגלים לרה"ר, אך היושב עצמו מותר לו לצאת עם כסא הגלגלים. (אור לציון ב, כג, ה).
[2] סומא(עיור) שאינו יכול לצאת לרה"ר לבית הכנסת וכיוצא בזה אלא על ידי כלב נחיה, מותר לו לאחוז ברצועת הכלב, כדי להובילו למקום שירצה. (חזון עובדיה שבת ו, קכד).והילקוט יוסף(שא סז) כתב, שאסור לו לצאת עם מקל בשבת במקום שאין שם עירוב.
[3] ואם נפלה לא יחזירנה. (שולחן ערוך שא, כב).
[4] מי שהכובע גדול עליו, מותר לו לשים ספוג או נייר להתאימו למידת ראשו, ואף לצאת עמו לרה"ר במקום שאין בו עירוב. (הליכות עולם ד, רסד).
[5] כל זה לדעת הרמ"א, אבל השולחן ערוך (שא, לו) פסק, שכל לבוש אפשר ללבוש זה על זה בין חגורות בין סרבלים, ולא צריך בגד מפסיק.
[6] מטפחת התפורה לבגד, מותר לצאת עמה לרשות הרבים. (יביע אומר ז, לז, ד).
[7] השולחן ערוך (שב, לז) כתב, מותר לצאת בבתי ידיים, ויש מחמירין, וראוי לחוש לדבריהם.
שאלה 1: למי מותר לצאת עם מקל לרשות הרבים בשבת?
א. לכל אדם קשיש מעל גיל שבעים
ב. למי שאי אפשר לו לילך בלא מקל
ג. לסומא רק במקום שמתוקן בעירובין
ד. למי שנוהג להשתמש במקל רק בחוץ ולא בבית
שאלה 2: מה הדין לגבי יציאה במוך שבאוזן בשבת?
א. אסור לצאת בו בכל מקרה
ב. מותר רק אם המוך מאוס ולא יבוא להרימו אם יפול
ג. מותר כשהוא קשור ומהודק היטב שלא יוכל ליפול
ד. מותר רק למי שסובל מכאבי אוזניים
שאלה 3: האם מותר לאישה לצאת עם מוך שהתקינה לנידתה?
א. מותר בכל מקרה
ב. מותר רק אם היא שמה אותו להצלה מצער
ג. אסור בכל מקרה
ד. מותר רק אם הוא קשור ומהודק היטב
שאלה 4: מה הדין לגבי יציאה בשני מלבושים זה על גבי זה?
א. מותר רק אם צריך את שניהם לעצמו
ב. אסור בכל מקרה
ג. מותר רק כשדרכו לפעמים גם בחול ללבוש שני מלבושים כאלו
ד. מותר רק במקום קר במיוחד
שאלה 5: מה הדין לגבי נשיאת מטפחת לאף בשבת?
א. אסור לשאת מטפחת בשבת בכל צורה שהיא
ב. מותר רק אם כורך אותה סביב הצוואר וקושר בהיתר
ג. מותר לכורכה תחת בגד עליון על המכנסיים
ד. מותר לשאת בכיס בלבד
תשובות נכונות:
ב - כמבואר בסעיף ה: "הַחִגֵּר, וְכֵן הַחוֹלֶה שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ, וְכֵן זָקֵן מֻפְלָג, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ בְּלֹא מַקֵּל, מֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ בְּמַקֵּל בְּיָדוֹ."
ג - כמבואר בסעיף ט: "יוֹצְאִין בְּמוֹךְ שֶׁנּוֹתְנִים בָּאֹזֶן לִבְלֹעַ לֵחָה שֶׁל צוֹאַת הָאֹזֶן, וְדַוְקָא כְּשֶׁהוּא קָשׁוּר וּמְהֻדָּק שָׁם הֵיטֵב שֶׁלֹּא יוּכַל לִפֹּל."
ב - כמבואר בסעיף י: "אֲבָל אִם נוֹתֶנֶת אֶת הַמּוֹךְ אוֹ אֶת הַסִּינָר בִּשְׁבִיל לְהַצִּיל אֶת עַצְמָהּ מִן הַצַּעַר שֶׁאִם יִפֹּוֹל הַדָם עַל בְּשָׂרָהּ וְיִתְיַבֵּשׁ, יְהֵא לָהּ צַעַר, מֻתֶּרֶת לָצֵאת בָּהֶן."
ג - כמבואר בסעיף יב: "מֻתָּר לָצֵאת בַּשַׁבָּת בִּשְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים זֶה עַל גַּב זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַצְמוֹ אֶת הַמַּלְבּוּשׁ הַשֵּׁנִי, אֶלָּא שֶׁמּוֹצִיאוֹ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ וְכַדּוֹמֶה. וְדַוְקָא כְּשֶׁדַּרְכּוֹ לִפְעָמִים גַּם בַּחֹל לִלְבּוֹשׁ שְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים כָּאֵלּוּ."
ג - כמבואר בסעיף יד: "מִטְפַּחַת שֶׁמְקַנְּחִים בָּהּ אֶת הָאַף, נוֹהֲגִין לְכָרְכָהּ תַּחַת בֶּגֶד הָעֶלְיוֹן עַל הַמִּכְנָסַיִם."
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך