מֻתָּר לִתֵּן לִפְנֵי אֵינוֹ יְהוּדִי מְזוֹנוֹת בֶּחָצֵר אוֹ בַּבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיּוֹצִיאֵם לַחוּץ, רַק שֶׁלֹּא יִתְּנֵם לְתוֹךְ יָדוֹ, דְּאִם כֵּן, הוּא עוֹשֶׂה אֶת הָעֲקִירָה. וְדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאֵינוֹ יְהוּדִי רְשׁוּת לְאָכְלָם שָׁם אִם יִרְצֶה. אֲבָל אִם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְאָכְלָם שָׁם אוֹ שֶׁהֵם מְזוֹנוֹת מְרֻבִּים, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאכְלֵם שָׁם, וְכֵן שֶׁאָר חֲפָצִים שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁיּוֹצִיאֵם לַחוּץ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּנוֹתֵן לוֹ עַל מְנָת לְהוֹצִיא.
רק שלא יתנם לתוך ידו... – התבאר בסעיף ג.
שניכר הדבר שיוציאם לחוץ – שברור מסוג החפץ שבוודאי יוציאו לחוץ כי אין לו מה לעשות איתו בחצר של היהודי.
רשות לאכלם שם – גם אם היהודי יודע שיוציאו החוצה.
כנותן לו על מנת להוציא – וכאילו הגוי עושה מלאכה בשליחותו של היהודי. ואם מדוברבחפצים של הגוי מותר.
הערות:
- אם חל ערב פסח בשבת, ואחרי שסיים לאכול נשאר לו יותר מדי חמץ, והוא רוצה לתת את החמץ במתנה לגוי, כמבואר בסימן קטו סעיף ג, אם הרחוב הוא כרמלית, מותר לומר בפירוש לגוי שיוציא את החמץ החוצה, ואפילו כמות גדולה, כי מותר לומר לגוי לעשות איסור דרבנן במקום מצוה, כמו שיתבאר בסימן צ סעיף יד, ובלבד שלא יתן לו לתוך ידו, שאז היהודי עושה את העקירה, כמו שביארנו בסעיף ג. ואם הרחוב הוא רשות הרבים, יכול לתת לגוי כמות של סעודה אחת בבת אחת, ולא יאמר לו שיוציאו לחוץ, כפי הכללים שהתבארו בסעיף זה, והגוי יוציאם אם ירצה. ויכול לחזור על הדבר כמה פעמים.
הָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּגְרְרֵהוּ, אֶלָּא יְהֵא מַגְבִּיהַּ רַגְלוֹ הָאַחַת וְיַנִּיחַ הַשְּׁנִיָּה עַל הָאָרֶץ וְיִשָּׁעֵן עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּחֲזוֹר וְיַנִּיחַ רַגְלוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ, שֶׁנִּמְצָא לְעוֹלָם הוּא נִשְׁעָן עַל רַגְלוֹ הָאֶחָת. אֲבָל כְּשֶׁהִיא גּוֹרֶרֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו הֲרֵי זֶה כְּנוֹשְֹאָתוֹ וְאָסוּר אֲפִלּוּ בְּכַרְמְלִית. וְלָשֵּׂאת אוֹתוֹ מַמָּשׁ אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּדוֹל כָּל כָּךְ שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ בְּרַגְלָיו לְבַדּוֹ, אָסוּר אֲפִלּוּ בְּכַרְמְלִית, שֶׁלֹּא אָמְרוּ הַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ אֶלָּא לִפְטוֹר מֵחַטָּאת. אֲבָל עַל כָּל פָּנִים שְׁבוּת אִכָּא, וּבְכַרְמְלִית הִיא שְׁבוּת דּשְׁבוּת, וּצְרִיכִין לְהַזְהִיר לָרַבִּים, שֶׁטּוֹעִין בָּזֶה (שו"ע של התניא סי' ש"ח סעיף פ"א ועיין תשו' רעק"א סי' כח).
מדדה – מחזיקה אותו בידיים וגורמת לו ללכת.
ויניח – ישאיר.
ולשאת אותו ממש – כלומר, והרי לשאת אותו ממש, והוא הסבר למה שאמר שאסור לגוררו אפילו בכרמלית מפני שהוא נחשב כנושאת אותו.
אם הוא גדול כך כך שיכול לילך ברגליו לבדו – שאז הנושאו אינו חייב חטאת. אבל אם אינו יכול ללכת ברגליו אפילו על ידי דידוי, נשיאתו חמורה יותר, וחייבים עליה חטאת.
החי נושא את עצמו – מי שיש בו את היכולת לשאת את עצמו [ילד שיודע ללכת או אדם גדול, אם אינו חולה ולא קשור], הרי האדם הנושא אותו אינו עושה מלאכה חשובה כל כך, ואין בזה איסור דאורייתא.
שבות איכא – איסור מדרבנן יש, ולשון שבות הוא על פי לשון הפסוק "שבתון שבת קודש לה' מחר" (שמות טז כג(, שלמדו מזה החכמים שמלבד המלאכות המוגדרות שאסורות בשבת יש גם לשבות שביתה כללית, והסמיכו על זה חלק גדול מאיסורי דרבנן.
שבות דשבות – דבר שאסור בגלל שילוב של שני איסורים מדרבנן, בנדוננו, שלא לטלטל את החי שיכול ללכת ברגליו, ושלא לטלטל בכרמלית. גם שבות דשבות אסור בשבת בדרך כלל, וגם כאן רוב הפוסקים אוסרים.
שטועין בזה – וחושבים שמותר לטלטל תינוק או ילד ברחובות שלנו בשבת, שאין לנו רשות הרבים. וצריך להודיע להם שתינוק שאינו יכול ללכת ברגליו הוא בוודאי איסור גמור לכל הדעות, וגם תינוק שיודע ללכת ברגליו אין להקל, ויש להעיר על כך למי שיתכן שישמע לנו.
אַמַּת הַמַּיִם הָעוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ הֶחָצֵר, אָסוּר לְמַלֹּאת מַיִם מִמֶּנָּהּ. (וּבְֹשֻלְחָן עָרוּךְ סִימָן שנ"ו מְבֹאָר אֵיךְ יְתַקְּנָהּ[1]).
אמת המים – שעמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים, אבל אם היא רחבה או עמוקה פחות מזה מותר למלאות ממנו מים בשבת.
בתוך החצר – אפילו אם מחיצות החצר עוברות מעל המים בכניסה וביציאה, או צורת הפתח, או פירצה פחות מעשר אמות לפי הכללים שהתבארו בסעיפים ד-ו, בכל זאת אסור למלאות מים ממנה.
הערות:
- הלכה זו מעשית מאד בזמננו למי שעושה שבת בטבע ליד נחל, ורוצה להקיף שטח שיהיה מותר לטלטל בו. ויש להתייעץ מבעוד מועד עם תלמיד חכם שבקי בנושא, ולא בערב שבת שלוש שעות לפני כניסת השבת.
לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַשְׁתִּין אוֹ יָרֹק לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית, וְכֵן מֵרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכֵן מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְכַרְמְלִית, אוֹ מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן לֹא יֵלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּכַרְמְלִית אוֹ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְרֻקּוֹ בְּפִיו, אִם כְּבָר תְּלָשׁוֹ בְּפִיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם (ש"נ).
אם כבר תלשו בפיו ממקום למקום – שהזיז את הרוק בתוך פיו כדי לאספו ולירוק, שאז כבר אינו בטל לגופו ונחשב משא.
מֻתָּר לִשְׁפּוֹךְ שׁוֹפְכִין בֶּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבַּע אַמוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצְאִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים (שנ"ז).
שופכין – מי ביוב.
שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות – כי אז יכולים להיבלע שם מי הביוב שאדם רגיל לשפוך ביום אחד, ואין לו עניין בכך שהמים יזרמו דוקא מחוץ לחצר, ולכן גם אם יצאו החוצה, אין לחשוש שמא בפעם אחרת ישפכם ישירות אל מחוץ לחצר.
הערות:
- הלכה זו, נאמרה דוקא במציאות שבו החצר עשוי בצורה שהמים יכולים להיבלע בו, אבל אם הוא מרוצף בקרמיקה, או שיש שם יציקת בטון, אסור לשפוך בו מים בשבת, כיון שהדבר ברור שהמים יצאו מחוץ לחצר, ואינו רוצה שיישארו שם, שהרי יטנפו את החצר.
- גם לשפוך לתעלת ביוב שעשויה מחומר שאינו סופג, אסרו חז"ל במקרה שהביוב נשפך לרשות הרבים, אבל אם הביוב נשפך לכרמלית לא אסרו, והיא המציאות בזמננו.
הֶקֵּף מְחִצּוֹת לְטַלְטֵל בְּתוֹכָן, לֹא מַהֲנֵי אֶלָּא כְּשֶׁהֻקַּף לְדִירָה. וּמַהוּ נִקְרָא מֻקָּף לְדִירָה, זֶה שֶׁבָּנָה לוֹ בֵּית דִּירָה, אוֹ שֶׁפָּתַח פֶּתַח מִבֵּיתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הִקִּיף שָׁם בִּמְחִצּוֹת, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הַחֲצֵרוֹת לַבָּתִים, אָז אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּדוֹל הַרְבֵּה מְאֹד, הֲוֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה. אֲבָל כָּל שֶׁהֻקַּף שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה, כְּגוֹן גַּנּוֹת וּפַרְדְּסִים, שֶׁאֵין הַמְּחִצּוֹת עֲשׂוּיוֹת אֶלָּא לִשְׁמוֹר מַה שֶׁבְּתוֹכָן, בְּאֵלּוּ יֵשׁ חִלּוּק בְּגָדְלָן, אִם אֵינוֹ גָּדוֹל מִבֵּית סָאתַיִם (שֶיְבֻאַר בְּסָעִיף שֶלְאַחַר זֶה), מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בְּתוֹכוֹ (וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ג) אֲבָל אִם הוּא גָדוֹל מִבֵּית סָאתַיִם דִּינוֹ כְּכַרְמְלִית.
לא מהני – אינו מועיל, והכוונה שאינו מועיל באופן מוחלט, אלא הדבר תלוי בגודל ההיקף.
לדירה – לצרכי מגורים.
שפתח פתח מביתו – שהבית היה קיים אבל לא היה פתח לשטח זה, ועכשיו פתח שם פתח.
ואחר כך הקיף שם מחיצות – שהשטח לא היה מוקף בזמן שפתח את הפתח או בנה את הבית.
כגון גנות ופרדסים – שאין בית פתוח לתוכם. וכן הדין אם לאחר שהוקף השטח בנה בו בית, או שפתח לתוך השטח פתח אחרי שהשטח היה מוקף כבר, שאז ההיקף לא נעשה לדירה.
אלא לשמור מה שבתוכן – ולא למגורים.
דינו ככרמלית – לעניין איסור טלטול, אבל מן התורה הוא רשות היחיד, והזורק ממנו לרשות הרבים חייב חטאת.
כַּמָּה הוּא שִׁעוּר סָאתַיִם. כְּמוֹ שֶׁהָיָה חֲצַר הַמִּשְׁכָּן, מֵאָה אַמָּה אֹרֶךְ וַחֲמִשִּׁים אַמָּה רֹחַב[2]. וְאִם הוּא מְרֻבָּע, עוֹלֶה בַּחֶשְׁבּוֹן שִׁבְעִים אַמָּה וְאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְאַרְבָּעָה טְפָחִים (וּבְאַמּוֹת שֶׁלָּנוּ חֲמִשִּׁים וְשָׁלֹשׁ עַל חֲמִשִּׁים וְשָׁלֹשׁ וּמְעַט יוֹתֵר). וְאִם הַמָּקוֹם עָגֹל אוֹ בִּשְׁאָר צִיּוּר צְרִיכִין גַּם כֵּן לַחְשׁוֹב כֵּן שֶׁיַּעֲלֶה בְּתִשְׁבֹּרֶת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה. (וּבָאַמּוֹת שֶׁלָּנוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים). אַךְ אִם אָרְכּוֹ יוֹתֵר עַל פִּי שְׁנַיִם בְּרָחְבּוֹ אֲפִלּוּ רַק אַמָּה אַחַת, אָז נֶחְשָׁב כְּיוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לַחֲצַר הַמִּשְׁכָּן[3].
חצר המשכן – עיין שמות כז יח.
מרובע – ריבוע.
שבעים אמה וארבעה טפחים – ומעט יותר מזה, והוא השורש של 5000.
באמות שלנו – בזמן הקיצור שולחן ערוך היו מודדים עדיין באמות, אבל כל מדינה היה לה את האמה שלה, והיו מדינות שלכל עיר ועיר היה לה אמה משלה. ובמקומו של הקיצור שולחן ערוך היתה נהוגה "אמה ווינער" שהיתה בת 79 ס"מ, ונמצא שלדעתו אמה אחת היא קרוב ל60 ס"מ, ובית סאתיים כ1754 מ"ר. וכבר ביארנו בהקדמה לסימן פא שתרגום שיעורים אלו למידות של ימינו שנוי במחלוקת.
בתשבורת – בריבוע. המושג 'תשבורת' ככל הנראה הוטבע על ידי הרמב"ם, ואולי שרשו בשפה הערבית שבהם כתבו ספרי מתמטיקה במאות שקדמו לרמב"ם, ומשמעו ככל הנראה שאם שוברים את השטח [או את הנפח] לריבועים קטנים [או לקוביות], כמה מהם מחזיק השטח.
יותר על פי שנים ברחבו אפילו אמה אחת – והשטח הכולל הוא 5000 אמה או פחות.
דומה לחצר המשכן – שהיה ארכו פי שניים ברחבו.
הערות:
- כמה פוסקים חשובים כתבו שגם אם אורך השטח יותר מפי שנים ברחבו אין הוא נחשב כיותר מבית סאתיים, אלא אם השטח הוא בית סאתיים בדיוק, לא פחות ולא יותר. אבל דעת הקיצור שולחן ערוך אינו נראית כן, ולכן פירשנו שכוונתו לשטח של בית סאתיים או פחות.
[1] ואם עשו לה מחיצה גבוהה י' בכניסה וביציאה, וטפח ממנה משוקע במים ממלאין ממנה. ואם כל המחיצה בתוך המים, צריך שיהיה טפח יוצא מהמים. (שולחן ערוך שנו, א).
[2] לפי מנהגנו שהוא כשיעור הגר"ח נאה, הוא 1152 מטר מרובע.
[3] ובפחות מבית סאתיים אפי' ארכו פי שניים מרוחבו, מותר. (כף החיים שנח, יז).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך