אֵיזוֹהִי רְשׁוּת הָרַבִּים. רְחוֹבוֹת וּשְׁוָקִים שֶׁהֵן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, שֶׁכֵּן הָיָה רֹחַב הַדֶּרֶךְ בְּמַחֲנֶה לְוִיָּה שֶׁבַּמִּדְבָּר. וְכֵן דְּרָכִים שֶׁעוֹבְרִין בָּהֶם מֵעִיר לְעִיר וּרְחָבִים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, הֲרֵי הֵן רְשׁוּת הָרַבִּים. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם אֵינוֹ גָּבוֹהַּ שְׁלשָׁה טְפָחִים מִן הַקַּרְקַע, אֲפִלּוּ הוּא קוֹצִים אוֹ צוֹאָה שֶׁאֵין רַבִּים דּוֹרְסִים עֲלֵיהֶם, מִכָּל מָקוֹם בָּטֵל הוּא לְגַבֵּי הַקַּרְקַע וַהֲרֵי הוּא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן גוּמָּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם אֵינָהּ עֲמֻקָּה שְׁלשָׁה טְפָחִים, הֲרֵי הוּא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַחוֹרִים שֶׁבַּכְּתָלִים כְּלַפֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵינָם מְפֻלָּשִׁים לְפָנִים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִם הֵם נְמוּכִים מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים לַקַּרְקַע, בְּטֵלֵי לְגַבֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, וַהֲרֵי הֵן כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם הֵן לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים נִדּוֹנִין לְפִי מִדּוֹתֵיהֶן, אִם יֵשׁ בָּהֶם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְהֵם לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי הוּא כַּרְמְלִית, וּלְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲוֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד, וְאִם אֵין בָּהֶם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הֲרֵי הֵם מְקוֹם פְּטוּר, בֵּין שֶׁהֵם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה בֵּין שֶׁהֵם לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. הַמְּבוֹאוֹת שֶׁנִּכְנָסִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לִפְעָמִים הֵן רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִפְעָמִים הֵן כַּרְמְלִית, וְיֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִּינִים. יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁכָּל שֶׁאֵין שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֲנָשִׁים עוֹבְרִים בּוֹ בְּכָל יוֹם כְּדִגְלֵי מִדְבָּר, אֵינוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא כַּרְמְלִית. וְלָכֵן בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵין לָנוּ רְשׁוּת הָרַבִּים. וְכָל יְרֵא שָׁמַיִם יַחְמִיר לְעַצְמוֹ[1].
רחובות ושווקים – מקומות שמיועדים לאסיפת אנשי העיר.
במחנה לויה שבמדבר – שהיה דרך לעגלות שעליהם נשאו הלויים את קרשי המשכן בנסעם ממקום למקום, ורוחב עגלה היה חמש אמות, והיה צריך מקום לשתי עגלות זו לצד זו, וחמש אמות רווח ביניהם, ועוד אמה כדי שתהיה גישה לעגלות מן הצד.
וכל דבר שהוא ברשות הרבים... – אף שהגדרת רשות הרבים היא מקום שהרבים משתמשים בה.
גומא – חור, סדק, בור.
ואינם מפולשים לפנים – כי אם הם מפולשים, התבאר בסעיף הקודם שדינם כרשות היחיד.
נמוכים משלושה טפחים לקרקע – שהם בתוך שלושת הטפחים התחתונים.
נידונין לפי מידותיהן – אינם בטלים לרשות הרבים, ומתייחסים אליהם כרשות בפני עצמו.
ארבעה על ארבעה – אורך ורוחב החור.
הרי הוא כרמלית – לפי הגדרים שמבוארים בסעיף ד.
הוי רשות היחיד – לפי הגדרים שמבוארים בסעיף ב.
הרי הם מקום פטור – לפי הגדרים שמבורים בסעיף ה.
המבואות – הרחובות.
ויש בזה הרבה חילוקי דינים – אם הם רחבים שש עשרה אמה לכל אורכם הם בוודאי רשות הרבים, ואם לא, זה תלוי בכיוון הרחוב ייחסית לרשות הרבים הראשית, וברוחב שלו בכל נקודה, אם כולו פחות משש עשרה, או רק חלקו, ואם פחות משלוש עשרה אמה ושליש, או פחות מעשר אמה, ואם הרבים משתמשים ברחוב הזה.
ששים ריבוא – שש מאות אלף.
כדגלי מדבר – עם ישראל שחנו במדבר מחולקים לי"ב שבטים, איש על דגלו, כמבואר בבמדבר ב. חז"ל למדו מתוך פסוקי התורה שכאשר עם ישראל חנו במדבר, היה מקום חנייתם מוגדר כרשות הרבים. ולכן נלמדים חלק מהלכות רשות הרבים מהמציאות שהיתה במדבר, כמו שביארנו שאת הרוחב המינימלי של רשות הרבים לומדים מהדרך שבה נסעו העגלות של הלויים במדבר. ולכן יש חלק מהפוסקים שאומרים שמאחר ובמדבר במקום חנייתם היו ששים ריבוא, נלמד מזה שנוכחות של ששים ריבוא אנשים הוא תנאי בסיסי לרשות הרבים.
בזמן הזה אין לנו רשות הרבים – באמצע המאה ה-19 עדיין לא היו מצויות ערים גדולות בעלות אוכלוסיה של יותר מחצי מיליון תושבים.
יחמיר – בסימן פב יתבאר יותר מה ההשלכות המעשיות של החמרה כזאת.
לעצמו – כי אין נכון להעיר לקהל הרחב על העניין הזה, כיון שההשלכות מכבידות מאד, ולא כל אחד יוכל לעמוד בהם, והרי גם לפי מנהגם יש להם על מי לסמוך.
הערות:
- בזמננו בערים הגדולות לכאורה יש רשות הרבים לכל הדעות, אלא שלא ברור כל כך כיצד סופרים את המספר הזה של ששים ריבוא, אם צריך שהכבישים יהיו מיועדים לששים ריבוא בני אדם שונים שמדי פעם עוברים בהם, או שצריך שממש בכל יום יעברו בכביש ששים ריבוא [דבר שאינו ממש מעשי, וככל הנראה גם לא היה מעשי בזמן התלמוד]. מלבד זאת יש דיון כיצד להתייחס לכבישים שמרבית העוברים בו אינם הולכים רגלית אלא במכוניות, שהם עצמם רשות היחיד. ועל כל פנים למעשה יש להחמיר בזמננו יותר מאשר בזמנם, ולאמץ ביתר חום את ההמלצה שבסוף הסעיף, שניתנה אפילו לפי המציאות שלהם.
אֵיזֶהוּ כַּרְמְלִית. מָקוֹם שֶׁאֵין הִלּוּךְ לְרַבִּים, וְגַם אֵינוֹ מֻקָּף בִּמְחִיצּוֹת כָּרָאוּי, כְּגוֹן הַשָּׂדוֹת וְנָהָר שֶׁהוּא עָמֹק לְכָל הַפָּחוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב לְכָל הַפָּחוֹת אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּמְבוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת, וְאִצְטְוָנִית (הוּא מָקוֹם שֶׁלִּפְנֵי הַחֲנֻיּוֹת שֶׁהַסּוֹחֲרִים יוֹשְׁבִים), וְאִיצְטַבָּא (הוּא מָקוֹם שֶׁמַּנִּיחִים עָלָיו פְּרַקְמַטְיָא) שֶׁלִּפְנֵי הָעַמּוּדִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִיא רְחָבָה אַרְבָּעָה וּגְבוֹהָה שְׁלשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְכֵן מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מֻקָּף בִּמְחִצּוֹת שֶׁאֵינָן גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה, וְתֵל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְגָבוֹהַּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד עֲשָׂרָה, וּבוֹר שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְעָמֹק מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד עֲשָׂרָה, וְעוֹד יֵשׁ הַרְבֵּה שֶׁהֵן כַּרְמְלִית. (וּלְשׁוֹן כַּרְמְלִית הוּא לְשׁוֹן רַךְ מָל, פֵּרוּשׁ לֹא לַח וְלֹא יָבֵשׁ, אֶלָּא בֵּינוֹנִי. הָכָא נַמִּי לֹא רְשׁוּת הַיָּחִיד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ מְחִצּוֹת כָּרָאוּי. וְגַם לֹא רְשׁוּת הָרַבִּים, לְפִי שֶׁאֵין רַבִּים הוֹלְכִים שָׁם).
לרבים – לבני העיר לצרכי משא ומתן או התאספות, או למעבר מיישוב ליישוב, שאם היה מקום הילוך לרבים היה רשות הרבים.
אינו מוקף במחיצות כראוי – שאילו היה מוקף כראוי היה רשות היחיד.
שהוא עמוק לכל הפחות עשרה טפחים – כי אם עמקו פחות מעשרה, דינו כדין הרשות שהוא עובר בתוכו, אם רשות היחיד רשות היחיד, ואם רשות הרבים עוברת בו הרי הוא רשות הרבים.
מבואות שיש להן שלש מחיצות – רחובות ללא מוצא, שמוקפים מחיצות [למשל בגדרות של חצרות] משלושת הצדדים, ופתוחים לרחוב הראשי מהצד הרביעי.
שלפני החנויות –בצידי רשות הרבים, במקום שאינו עשוי להילוך הרבים.
שהסוחרים יושבים – על ספסלים שקבועים שם, ואפילו השטח הפנוי ביניהם הוא כרמלית.
פרקמטיא – סחורה.
העמודים ברשות הרבים – באמצע רשות הרבים [מקום שוק], במקום שעשוי להילוך הרבים, היו לפעמים עמודים כדי לתלות עליהם סחורה.
והיא – האיצטבא, אבל השטח הפנוי בין העמודים והאצטבאות הוא רשות הרבים.
עד עשרה טפחים – כי אם גבוהה עשרה טפחים או יותר הרי היא רשות היחיד. וכן כל אלו שכתוב בהם עד עשרה.
ועוד יש הרבה – למשל ים, שדות [שאינן מוקפות מחיצות], יערות, מדבר, ועוד.
רך מל – הוא פירוש למילה "כרמל" שבתורה (ויקרא ב יד).
הכא נמי – כך גם כאן.
הערות:
- נהרות אינם כרמלית אלא אם אינם משמשים למעבר לספינות, שאז הם רשות הרבים, ורק אם אין שפת הנהר תלולה בצורה שהיא מהווה מחיצה בעצמה, שאז הנהרות הם רשות היחיד.
אֵיזֶהוּ מְקוֹם פְּטוֹר. כָּל מָקוֹם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְהוּא גָּבוֹהַּ מִשְּׁלֹשָׁה וּלְמַעְלָה, אוֹ בּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְעָמֹק מִשְּׁלֹשָׁה לְמַטָּה, וְכֵן מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וּמֻקָּף בִּמְחִצּוֹת מִשְּׁלֹשָׁה וּלְמָעְלָה. וְכָל אֵלּוּ דַּוְקָא כְּשֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֵן מְקוֹם פְּטוֹר. אֲבָל אִם הֵן בְּכַרְמְלִית, הֲרֵי הֵן גַּם כֵּן כַּרְמְלִית.
ארבעה על ארבעה – טפחים רוחב.
משלשה ולמעלה – שגבהן שלושה טפחים או יותר.
אבל אם הן בכרמלית... – בתוך עשרה טפחים, כי כרמלית מעל עשרה טפחים שוב אין דינה ככרמלית אלא כמקום פטור, ואם הם ברשות היחיד דינם כרשות היחיד, ואפילו בגובה רב, שהרי רשות היחיד עולה עד הרקיע, כמו שלמדנו בסעיף ב.
הערות:
- אם אנחנו סומכים על הדעות שאין רשות הרבים בזמן הזה, וכל הרחובות שלנו הם כרמלית, אין לנו מקום פטור כלל אלא בגובה שמעל עשרה טפחים. וצריך להיזהר, שלא לנהוג מנהגים סותרים, להקל בדיני מקום פטור, ולהקל שאין רשות הרבים בזמן הזה.
בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְכַרְמְלִית אָסוּר לְטַלְטֵל שׁוּם דָּבָר אַרְבַּע אַמוֹת, בֵּין לָשֵּׂאת אוֹתוֹ בֵּין לִזְרוֹק אוֹתוֹ בֵּין לְהוֹשִׁיט אוֹתוֹ. וּלְטַלְטְלוֹ אֵיזֶה פְּעָמִים פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, גַּם כֵּן אָסוּר.
אסור לטלטל – ברשות הרבים מן התורה ובכרמלית מדרבנן.
ארבע אמות – אבל פחות מזה מותר לכתחילה, ואפילו ברשות הרבים.
איזה פעמים – כמה פעמים בזה אחר זה.
אָסוּר לָשֵּׂאת אוֹ לִזְרוֹק אוֹ לְהוֹשִׁיט שׁוּם דָּבָר מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית, וְכֵן מֵרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכֵן מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְכַרְמְלִית אוֹ מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל מְקוֹם פְּטוֹר מֻתָּר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס מִמֶּנּוּ לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלִרְשׁוּת הָרַבִּים וּלְכַרְמְלִית וּמֵהֶם לְתוֹכוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל אֶת הַחֵפֶץ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּכַרְמְלִית. וּלְפִי שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה חִלּוּקִים מַהִי רְשׁוּת הָרַבִּים וּמַהִי כַּרְמְלִית וּמַהִי רְשׁוּת הַיָּחִיד, (מִלְבַד אֵלּוּ שֶׁכָּתַבְנוּ בַּסִּימָן שֶׁלִּפְנֵי זֶה), לָכֵן בְּעִיר שֶׁאֵינָהּ מְתֻקֶּנֶת בְּעֵרוּבִין, מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְטַלְטֵל שׁוּם חֵפֶץ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא מֻנָּח לְמָּקוֹם הֶחָלוּק מִמֶּנּוּ, כִּי אִם בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהַהֶתֵּר בָּרוּר לוֹ.
לרשות הרבים או לכרמלית – לרשות הרבים מן התורה ולכרמלית מדרבנן. וכך גם בציור ההפוך שבהמשך.
ובלבד שלא יטלטל... – שזה אסור כמו שלמדנו בסעיף הקודם.
שיש הרבה חילוקים – ולא תמיד קל לקבוע במבט ראשון מה הוא מה.
מתוקנת בעירובין – תיקון עירוב הוא בניית מחיצות בהסתמכות על פטנטים הלכתיים שונים, מסביב לכל העיר, כדי שכל העיר כולה תהפוך להיות רשות היחיד. והלשון 'עירובין' יבואר בעזרת השם בסימן צד, ושם גם מבואר כיצד עושים תיקון זה. ואם העיר מתוקנת, מותר לטלטל בכולה, כי כולה רשות היחיד, ואין צריך להיזהר אלא שלא לצאת מגבול העירוב. אבל עיר שאינה מתוקנת בעירובין, או שהיא מתוקנת אבל העירוב נפסל, אסור לטלטל ברחובותיה, אבל צריך לדעת איזה רחוב הוא רשות הרבים שאם יש בתוכו מקום פטור מותר לטלטל ממנו לרשות הרבים ולהיפך, ואיזה כרמלית ששם אין דין מקום פטור, והיכן הגבול ביניהם שהרי גם אסור להעביר חפץ מרשות הרבים לכרמלית, ואיזו חצר דינה כרשות היחיד ומותר לטלטל בה, ואיזו חצר דינה ככרמלית ואין מותר לטלטל בה אלא בתוך ארבע אמות, והיכן הגבול ביניהם, שהרי מרשות היחיד לכרמלית אסור או להיפך אסור לטלטל.
החלוק ממנו – שהוא לא לגמרי באותו מתחם ויתכן שיש ביניהם חילוק בהלכה.
ברור לו – כל אחד לפי חכמתו.
[1] נחלקו האחרונים איך פוסק מרן השולחן ערוך בדין רשות הרבים, בשולחן ערוך (שמה, ז) כתב, רה"ר היא שיש לה 16 אמה, ויש אומרים שצריך שישים רבוא עוברים שם. ונראה שפסק( כסתם), שרה"ר היא אם יש בה רוחב של 16 אמה. אמנם במקום אחר השולחן ערוך כתב (בסימן שג, יח) ללמד זכות על הנשים שיוצאות עם תכשיטין לרה"ר, כוון שאין היום רה"ר. ורואים שפסק כסברא שניה שדווקא אם ס' ריבוא עוברים שם הוי רה"ר. ולהלכה, הנוהגים היתר לטלטל בשבת ברשות הרבים שיש בה 16 אמה(אך לא עוברים בה ס' רבוא) על ידי עירוב של צורת הפתח, יש להם על מה שיסמוכו. ולדעת הרבה אחרונים אף לפי דעת מרן השולחן ערוך אפשר להקל. וכן כתבו גאוני ירושלים, שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה, ולפי זה העירוב של צורת הפתח מועיל לטלטל ברשות הרבים בזמן הזה, אלא שהחרד לדבר ה' ונמנע לגמרי מלטלטל בשבת, תבא עליו ברכה. (יביע אומר ט, לג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך