צָרִיךְ שֶׁיְהֵא הַתַּבְשִׁיל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְאָכְלוֹ עִם פַּת, כְּגוֹן בְּשָֹר דָּגִים, וּבֵיצִים[1]. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְאָכְלוֹ עִם פַּת, לֹא מַהֲנֵי[2]. שִׁעוּר הַתַּבְשִׁיל, כַּזַּיִת[3]. וְהַפַּת, כַּבֵּיצָה. וְיֵשׁ לְהַדֵּר אַחַר מָנָה יָפָה לִכְבוֹד הַמִּצְוָה. וְגַם הַפַּת תְּהֵא שְׁלֵמָה, וְיַנִּיחָהּ בַּשַׁבָּת לְלֶחֶם מִשְׁנֶה, וּבִסְעוּדָּה שְׁלִישִׁית יִבְצַע עָלֶיהָ[4], שֶכֵּיוָן דְּאֶתְעֲבִיד בֵּהּ מִצְוָה חֲדָּא זִימְנָא, יִתְעַבֵיד בֵּה נַמִּי מִצְוָה אַחֲרִיתָא.
לא מהני – אינו מועיל.
כזית – גודל של זית.
מנה יפה – כמות מכובדת של תבשיל מכובד שמיועד לשבת.
ללחם משנה – שיצרף אותו כלחם שני ללחם שבוצע עליו [כמבואר בסימן עז סעיף יז] גם בליל שבת וגם בסעודה שניה.
שכיון דאתעביד בה מצוה חדא זימנא יתעבד בה נמי מצוה אחריתא – מכיון שנעשתה איתו [עם הפת] מצוה אחת [=מצוות עירוב] – ייעשה בה גם מצוה אחרת [=לחם משנה].
הערות:
- הרעיון לעשות מצוות נוספות עם חפצים שכבר נעשתה בהם מצוה מקורו בגמרא, ובא לידי ביטוי בעוד מצוות, כמו שריפת הלולב כחומר בעירה לשריפת החמץ. לא מדובר בהלכה, אלא בהתייחסות מכובדת למצוות. לכן מציעים כאן הפוסקים שמאחר ובכל מקרה צריך לברך על לחם משנה, למה לא לעשות זאת על הלחם של העירוב, שלוש פעמים, ולבצוע עליו בסעודה שלישית, כדי למקסם את מספר המצוות שעושים עם לחם זה. אך ברור שאם כתוצאה משמירת הלחם מסעודה לסעודה יחסר לו לחם בסעודה הראשונה, או שהלחם לא יישמר טרי [והוא נוהג לשמור את הלחמים קפואים עד סמוך לסעודה], אין שום חובה לצרף את הלחם של העירוב דוקא שלוש פעמים ללחם משנה.
- מותר לשמור את התבשיל ואת הלחם בקירור או בהקפאה כפי הצורך.
אֵין עֵרוּב תַּבְשִׁילִין מוֹעִיל אֶלָּא לְהַתִּיר לַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵי שַׁבָּת בְּיוֹם טוֹב בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם, שֶׁאִם הָיוּ מִזְדַּמְּנִים לוֹ אוֹרְחִים שֶׁלֹּא אָכְלוּ הַיּוֹם, הָיוּ אוֹכְלִים וְנֶהֱנִים בּוֹ בַּיּוֹם קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מִמְּלַאכְתּוֹ שֶׁעָשָׂה בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל אִם אֵין שָׁהוּת בַּיּוֹם לֵהָנוֹת מִמְּלַאכְתּוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל עֵרוּב הַתַּבְשִׁילִין[5]. וְלָכֵן נוֹהֲגִין כְּשֶׁחָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מַקְדִּימִין לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁיִּהְיוּ זְרִיזִין לְמַהֵר לִגְמוֹר הַכֹּל קֹדֶם שֶׁאוֹמְרִים מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת. וְהַתַּבְשִׁילִין שֶׁמַּטְמִינִים לְשַׁבָּת, צְרִיכִין לְהַטְמִינָם בְּעוֹד הַיוֹם גָּדוֹל, שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ קוֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְכָל הַפָּחוֹת שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָן.
אין עירוב תבשילין מועיל... – היתר הבישול על ידי עירוב מבוסס על כך, שמן התורה אמנם אסור לבשל מיום טוב לשבת, אבל מותר מן התורה לבשל ביום טוב אפילו אם הוא אינו מבשל לצרכי יום טוב אלא לצרכי יום חול, אם התבשיל ראוי לאכילה ביום טוב, ואפילו אם הוא ובני משפחתו שבעים לחלוטין, שהרי יתכן שיזדמנו לו פתאום אורחים רבים, ורק החכמים אסרו זאת. אבל אם מבשל בשעה שכבר לא יוכל להיות שום תועלת לתבשיל ביום טוב עצמו, אסור לבשלו ביום טוב מן התורה, אפילו אם מבשלו לצורך שבת, והעירוב לא יכול להתיר זאת.
שהות – זמן.
בין השמשות – זמן שיש בו ספק הלכתי אם הוא משתייך ליום או ללילה, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים.
מבעוד יום – כמבואר בסימן עו סעיף א.
שיהיו זריזים – שיצטרכו להיות זריזים.
קודם שאומרים מזמור שיר ליום השבת – כי אחרי שאמרו הציבור מזמור שיר ליום השבת נאסרים כל בני העיר במלאכה, כמבואר בסימן עה סעיף א.
שמטמינים לשבת – בתוך תנורים סגורים כדי שיתבשלו במהלך הלילה, ובסימן עב מסעיף יח ואילך נתבאר באלו תנאים מותר לעשות כן.
צריכין – במקרה של יום טוב שחל להיות בערב שבת.
לֹא הֻתַּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל עַל יְדֵי עֵרוּב תַּבְשִׁילִין אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אֲבָל אִם חָל יוֹם טוֹב בְּיוֹם ה' וּבְיוֹם ו', אָסוּר לְבַשֵּׁל אוֹ לֶאֱפוֹת בְּיוֹם ה' בִּשְׁבִיל שַׁבָּת[6].
צָרִיךְ שֶׁיְהֵא הָעֵרוּב קַיָּם עַד שֶׁהֵכִין כָּל צָרְכֵי שַׁבָּת. אִם נֶאֱבְדָה אוֹ נֶאֱכְלָה הַפַּת, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, וּמֻתָּר אֲפִלּוּ לֶאֱפוֹת. וְאִם נֶאֱבַד אוֹ נֶאֱכַל הַתַּבְשִׁיל, אִם נִשְׁאַר כַּזַּיִת, גַּם כֵּן לֹא הִפְסִיד. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כַּזַּיִת, אָסוּר לוֹ לְבַשֵּׁל, כְּאִלּוּ לֹא עֵרַב כְּלָל[7]. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה מִי שֶׁלֹּא עֵרֵב. אִם לֹא נִזְכַּר עַד אַחַר סְעוּדַּת שַׁחֲרִית, וְאֵין שָׁם בַּמָּקוֹם הַהוּא יִשְֹרָאֵל אַחַר שֶׁעֵרַב, אֵינוֹ מֻתָּר לוֹ אֶלָּא לְבַשֵּׁל קְדֵרָה אַחַת, וְלֶאֱפוֹת פַּת אַחַת, וּלְהַדְלִיק נֵר אֶחָד לַשַׁבָּת. וְאִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶמְבַשֵּׁל לִסְעוּדַּת שַׁחֲרִית, יָכוֹל לְבַשֵׁל מִכָּל מִין בִּקְדֵרָה גְּדוֹלָה וּלְהוֹתִיר לַשַׁבָּת. וְאִם יֵשׁ שָׁם מִי שֶׁעֵרַב, יִתֵּן לָזֶה בְּמַתָּנָה קִמְחוֹ וּבְשָׂרוֹ וְכָל הַשַּׁיָּךְ לָזֶה. וְהוּא יִזְכֶּה בִּדְבָרִים אֵלּוּ בְּהַגְבָּהָה, וִיבַשֵּׁל וְיֹאפֶה עֲבוּרוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא עֵרַב.
מותר אפילו לאפות – שעיקר העירוב הוא התבשיל, והוא מתיר לבשל וגם לאפות.
לא הפסיד – את העירוב ואת ההיתר לבשל ולאפות.
לבשל – להתחיל לבשל, אבל מותר לסיים לבשל את התבשילים שהתחיל בהכנתם.
אחר סעודת שחרית – אחר שסיים לבשל לצורך סעודת שחרית.
פת אחת – גדול, שיספיק לו לכל סעודות השבת, ולא יעשה לחם משנה.
לבשל קדרה [=סיר] אחת וכו' – אם לא נשאר לו מסעודות יום טוב, כדי שיהיה לו אוכל מינימלי בשבת.
נר אחד – אם אין תאורה במקום אכילתו.
מכל מין – מכל סוגי התבשילין שמכין לסעודת שחרית, לפי התנאים שהתבארו בסימן קא סעיף א.
יתן לזה – זה שלא עירב יתן לזה שעירב.
קמחו ובשרו וכל השייך לזה – כל המוצרים הנצרכים כדי להכין תבשילים.
יזכה – יעשה פעולה שמקנה לו את הבעלות על המוצרים.
הגבהה – אחד מדרכי העברת הבעלות המוכרים בהלכה, והיחידה שהיא מעשית בכאן, שיקח את המוצרים בידו ויגביהם לגובה של שלושה טפחים [כ24 ס"מ].
הערות:
- מה שכתב אם לא נזכר עד אחר סעודת שחרית, מתייחס לפת וקדירה, אבל בנר, אם יש לו שימוש כלשהו (אמיתי) בנרות מבעוד יום, למשל לחפש משהו בחדר חשוך, יכול להדליק לצורך זה נרות גדולים לפי הצורך שיש לו בתאורה, ולהשאירם דלוקים לשבת.
- אם יש מישהו שרוצה לבשל משל עצמו עבור זה שלא עירב, גם זה מותר, ורק שיבשלו עבורו דברים ששייכים לו אסור.
כָּל בַּעַל הַבַּיִת צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עֵרוּב תַּבְשִׁילִין בְּעַצְמוֹ. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ בַּעַל, אִם יוֹדַעַת, מְחֻיֶּבֶת לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָהּ, וְאָסוּר לִסְמֹךְ עַל הָעֵרוּב שֶׁל גְּדוֹל הָעִיר. וּמִי שֶׁשָּׁכַח מֵחֲמַת אֹנֶס וְלֹא עָשָׂה עֵרוּב תַבְשִׁילִין, אוֹ שֶׁעָשָׂה וְנֶאֱבַד, אִם יֵשׁ בָּעִיר מִי שֶׁמְעָרֵב בִּשְׁבִיל כָּל בְּנֵי הָעִיר (דְּהַיְנוּ שֶׁמְזַכֶּה לָהֶם אֶת הַתַּבְשִׁיל וְאֶת הַפַּת, כַּמְבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ) יָכוֹל זֶה לִסְמוֹךְ עַל עֵרוּב זֶה. אֲבָל מִי שֶׁשָּׁכַח מֵחֲמַת עַצְלוּת[8] אוֹ שֶׁסָּמַךְ עַצְמוֹ לְכַתְּחִלָּה עַל עֵרוּב זֶה, לֹא מַהֲנִי לֵהּ וְדִינוֹ כְּדִלְעֵיל סָעִיף ה'.
בעל הבית – ראש בית אב.
גדול העיר – מותר לערב עירוב תבשילין גם עבור אחרים, ולכן רבני העיר היו דואגים לכך שהעירוב שלהם יועיל לכל בני העיר.
אונס – נסיבות שאינן תלויות בו.
ונאבד – לפני שהספיק להכין את צרכי השבת.
שמזכה להם – שמעביר את הבעלות על העירוב לכל בני העיר [=ויודע כיצד עושים זאת].
זה – ששכח, או שאינו יודע כיצד לעשות, או שנאבד העירוב.
שסמך עצמו לכתחילה – בלי תיאום מראש.
לא מהני לה – אינו מועיל לו.
אִם חָל יוֹם טוֹב בְּיוֹם ה' וּבְיוֹם ו', וְנִזְכַּר בַּיוֹם ה' שֶׁלֹּא עָשָׂה עֵרוּב תַּבְשִׁילִין, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם, וִיבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה[9], וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר, אִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ, אֵינִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עֵרוּב, וְאִם הַיּוֹם חֹל, בַּהֲדֵין עֵרוּבָא וְכוּ'[10], אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן (עַיֵן לְעֵיל סִימָן צט סָעִיף ב).
אם חל יום טוב ביום ה' וביום ו' – הלכה זו אינה נוהגת אלא בחוץ לארץ, שהחגים נחגגים שם במשך יומיים.
היום – ביום חמישי שהוא יום טוב ראשון.
אם היום קודש – מה שנוהגים בחו"ל לחגוג את החגים במשך יומים, הוא מפני שהיו זמנים שהיו קובעים את ראש חודש על פי עדים שראו את הירח החדש, והמידע מתי קבעו ראש חודש לא הספיק להגיע לחו"ל לפני החג, ולכן נהגו חג במשך יומיים מחמת הספק. ואמנם קבעו חז"ל שלא יתייחסו ליומיים אלו כאל ספק חגים, אלא יחגגו אותם עם כל ההלכות והתפילות והברכות במשך יומיים, כדי שלא יזלזלו ביום השני, אבל במקרה שלנו התירו להתנות, שאם היום הראשון הוא החג האמיתי, הרי היום השני אינו חג, ומותר לבשל בו לשבת ללא עירוב תבשילין, ואם היום השני הוא החג האמיתי, אז ביום הראשון עדיין חול, ומותר להניח בו עירוב תבשילין לצורך מחר.
בהדין עירובא וכו' – הנוסח הרגיל שאומרים כאשר מניחים עירוב, כמו שכתב בסעיף א'.
כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְכַבֵּד אֶת הַשַׁבָּת וּלְעַנְּגוֹ, כָּךְ מִצְוָה לְכַבֵּד כָּל יָמִים טוֹבִים וּלְעַנְּגָן, שֶׁנֶּאֱמַר לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד. וְכָל יָמִים טוֹבִים, נֶאֱמַר בָּהֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ[11].
מצוה לכבד את השבת ולענגו – פרטי המצוה מבוארים בסימן עב סעיפים ה-י, יב, ותקציר מהם בסעיף הבא.
נאמר בהם מקרא קודש – ולכן הם בכלל מה שכתוב בישעיה (נח יג) "לקדוש ה' מכובד".
אֵיזֶהוּ כִּבּוּד. זֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁמִּצְוָה עַל הָאָדָם לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָרֶגֶל כְּשֶׁהוּא מְנֻוָּל. וְכֵן מִצְוָה לִרְחוֹץ בְּחַמִּין וְלָחֹף רֹאשׁוֹ וְלִטּוֹל צִפָּרְנָיו בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְכֵן מִצְוָה לָלוּשׁ פַּת בְּבֵיתוֹ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב לִכְבוֹד יוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְכֵן אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה כְּמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת[12], כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל סְעוּדַּת יוֹם טוֹב לְתֵאָבוֹן. וְאִם חָל עֶרֶב יוֹם טוֹב בַּשַׁבָּת, יֹאכַל סְעוּדָּה שְׁלִישִׁית קֹדֶם מִנְחָה קְטַנָּה[13]. וְכֵן הַדִּין בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב שֵׁנִי.
לגלח – להסתפר.
בערב יום טוב – לאו דוקא, אלא הכוונה לקראת יום טוב.
כמו בערב שבת – בסימן עב סעיפים יב ויד.
מנוול – מוזנח.
מן המנחה ולמעלה – לאו דוקא, אלא מחצי שעה לפני זמן מנחה קטנה, זאת אומרת ברבע האחרון של היום, כמבואר בסימן עב סעיף י.
בשבת – שאז חייב לאכול סעודה שלישית אחר הצהריים.
קודם מנחה קטנה – הכוונה קודם 'סמוך למנחה קטנה', לפני הרבע האחרון של היום. המושג מנחה קטנה התבאר בסימן סט סעיף ב ובסימן עב סעיף ט.
וכן הדין – שאסור לאכול סעודה ברבע האחרון של היום.
ערב יום טוב שני – מצוי בארץ ישראל בראש השנה.
הערות:
- יש קהילות שבהם מאריכים מאד בתפילות של ראש השנה, ומסיימים רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ואם אי אפשר לאכול את הסעודה עד סמוך למנחה קטנה, הרי הוא נגד ההלכה.
[1] והתבשיל יוכל להיות מבושל או צלי או שלוק או כבוש או מבושל. ואפילו תפוח מבושל מהני (שולחן ערוך תקכז, ה). אבל לא יערב בדג מלוח (הערינג). (חזון עובדיה יום טוב, רפא).
[2] ולכן אין לערב בדייסא או במיני קטניות שאין דרכן ללפת את הפת. (חזון עובדיה יום טוב רפא)
[3] ובדיעבד מספיק 18 גרם. ואפילו אם בני המשפחה מרובים, די בכזית אחד לכולם. (חזון עובדיה יום טוב, רעו).
[4] מעיקר הדין, משהכין צרכי שבת מותר לאכלו. (שולחן ערוך תקכז טז).
[5] מכל מקום אם נתעכב מחמת איזה אונס, רשאי להמשיך לבשל ביום טוב עד סמוך לשקיעת החמה. (חזון עובדיה יום טוב, רעח).
לכתחילה צריך להניח את העירוב בערב יום טוב דווקא, ואם הניחו קודם ערב יום טוב, יחזור ויטלנו קודם עירוב יום טוב ויאמר שהוא סומך עליו לשם מצות עירוב לאפות ולבשל לו. ומיהו בדיעבד אם לא עשה כן, בדיעבד מותר לו לאפות ולבשל על סמך עירוב זה.(חזון עובדיה יום טוב רפב)
[6] ומכל מקום אם עבר ובישל ביום חמישי (שהוא יום טוב ראשון) לשבת, מותר לאכלו בשבת. (חזון עובדיה יום טוב, רצה).
[7] אך עדיין יכול לבשל ולסמוך על העירוב של גדול העיר. אבל אם עירב בדברים שאסור לערב בהם (כגון בדג מלוח), גילה דעתו שלא חפץ בעירוב של גדול העיר ואסור לו לבשל. ומכל מקום אשתו ובני ביתו כן יכולים לסמוך על גדול העיר, ומותר להם לבשל גם בשבילו. (חזון עובדיה יום טוב, רצב).
[8] ואם שכח שני רגלים רצופים יש אומרים שדינו כשכח, ויש אומרים שדינו כפושע ואינו יכול לסמוך על גדול העיר ולבשל. ומכל מקום בזמן הזה יכול לסמוך גם בזה על גדול העיר, כיון שגדול העיר מכוון גם למי שקרוב לפשיעה. (חזון עובדיה יום טוב רצא).
ורב העיר שבא אליו אדם ששכח לערב, אינו צריך לשואלו אם זו לו הפעם הראשונה ששכח.
[9] וב'חזון עובדיה' כתב שלא יברך. (חזון עובדיה יום טוב, רצה).
[10] וזה יותר טוב משיסמוך על העירוב של גדול העיר. (חזון עובדיה יום טוב, רצה).
[11] האר"י היה נזהר מלדבר דבורי חול גם ביום טוב. (כף החיים תק"י, ו).
וצריך לטבול במקוה מערב יום טוב לטהר את עצמו לפני הרגל, וזה ממידת חסידות למי שיכול. (חזון עובדיה יום טוב, קב).
[12] והכף החיים (רמט, יט) כותב, שאנשי מעשה נהגו שלא לעשות בערב שבת ובערב יום טוב סעודה שרגיל בה בחול גם קודם המנחה, ויש הנמנעין מחצות ואילך.
[13] החזון עובדיה (יום טוב, צא) כתב, שמותר לעשות סעודה שלישית אפילו אחרי מנחה קטנה, רק שלא יאכל בה פת יותר מכביצה.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך