הלימוד היומי כ"ח אדר

סעיף ז

קֹדֶם שֶׁמַּתְחִיל לִבְדֹּק, יְבָרֵךְ[1] אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל בִּעוּר חָמֵץ[2]. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה עֲדַיִן אֵינוֹ מְבַעֲרוֹ, מִכָּל מָקוֹם מְבָרֵךְ עַל בִּעוּר, לְפִי שֶׁמִּיָּד לְאַחַר הַבְּדִיקָה יְבַטֵּל אֶת הֶחָמֵץ שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לוֹ, וְהוּא הַבִּעוּר לְחָמֵץ שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לוֹ. וְלֹא יַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה לִתְחִלַּת הַבְּדִיקָה[3]. וְטוֹב שֶׁלֹּא יַפְסִיק עַד גְּמָר כָּל הַבְּדִיקָה, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁהוּא מֵעִנְיַן הַבְּדִיקָה. וְיָכוֹל לִבְדֹּוֹק כַּמָּה בָתִים בִּבְרָכָה אֶחָת[4].

 

על ביעור חמץ – ולא 'על בדיקת חמץ', שהבדיקה היא תחילתה של מצוות ביעור חמץ ולא מצוה בפני עצמה, שהרי אין שום מצוה לבדוק חמץ אם אין המטרה לבערו בסוף.

יבטל את החמץ שאינו ידוע לו – שהוא לא מצא בבדיקה, כמבואר בסעיף י.

והוא הביעור – ביטול החמץ הוא נחשב כביעור, שאחרי הביעור נחשב הדבר כאילו שאין לו כבר חמץ בביתו, והבדיקה היא זאת שמאפשרת את הביעור הזה, ונמצא שהבדיקה היא תחילת הביעור.

ולא יפסיק – בדיבור.

כמה בתים – אפילו רחוקים זה מזה, ואפילו אם צריך לנסוע ברכב מבית לחנות וכדומה.

 

סעיף ח

יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁקֹּדֶם הַבְּדִיקָה מַנִּיחִין פְּתִיתֵי לֶחֶם בִּמְקוֹמוֹת שֶׁיִּמְצְאֵם הַבּוֹדֵק[5], כִּי חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא כְּלוּם וּתְהֵא בְּרָכָה לְבַטָּלָה. וּפְשִׁיטָא כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ בּוֹדֵק כָּרָאוּי, אֶלָּא שֶׁהוּא מְקַבֵּץ אֵלּוּ הַפְּתִיתִים, לֹא קִיֵּם מִצְוַת בְּדִיקָה, וּבֵרַךְ בְּרָכָה לְבַטָּלָה[6] (תל"ב).

 

כי חוששין שמא לא ימצא כלום ותהא ברכה לבטלה – חוששים שמא לא ימצא כלום, וגם חוששים שמא אם לא ימצא כלום תהיה הברכה לבטלה, אף על פי שמעיקר הדין אם בודק במקומות שיתכן שיש בהם חמץ אין ברכתו לבטלה גם אם לא ימצא כלום.

 

סעיף ט

הֶחָמֵץ שֶׁהוּא מְשַׁיֵּר לַאֲכִילָה אוֹ לִמְכִירָה, יַנִּיחַ קֹדֶם הַבְּדִיקָה בְּמָקוֹם הַמְשֻׁמָּר הֵיטֵב. וְכֵן הֶחָמֵץ שֶׁהוּא מוֹצֵא בִּבְדִיקָתוֹ, וְצָרִיךְ לְשָׂרְפוֹ לְמָחָר, יַנִּיחַ בְּמָקוֹם מְשֻׁמָּר וּמְקֻשָּׁר[7], שֶׁלֹּא יֹאבַד מִמֶּנּוּ, וְיַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיִּרְאֵהוּ לְמָחָר וְלֹא יִשְׁכַּח לְשָׂרְפוֹ.

 

משייר לאכילה – ויודע על קיומו.

וצריך לשרפו – אם אינו רוצה לאכלו.

ומקושר – כגון בתוך שקית סגורה.

שלא יאבד ממנו – שאם מצא עשרה פתיתים ולמחרת לא נותרו אלא תשעה, יצטרך לבדוק שוב את כל הבית.

 

סעיף י

אַחַר הַבְּדִיקָה מִיָּד יְבַטְּלֶנּוּ, וְעִקַּר הַבִּטּוּל הוּא בַּלֵּב, שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אֵינוֹ, וְאֵינוֹ חָשׁוּב כְּלוּם, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ עָפָר, וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל. וְתִקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיּוֹצִיא דְּבָרִים אֵלּוּ גַּם בְּפִיו, וְיֹאמַר: כָּל חֲמִירָא וְכוּ'. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ פֵּרוּשׁוֹ, יֹאמַר בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מֵבִין[8] (אללער זויערטייג אוד אללעס געזייערטע וועלכעס זיך אין מיינעם רשות בעפינדעט, דאס איך ניכט געזעהן אוד ניכט וועגגעשאפט האבע, זאל פערניכטעט אונד דעם שטויבע דער ערדע גלייך געהאלטען זיין).

 

יבטלנו – את החמץ שלא מצא.

שיגמור בלבו – שיקבל החלטה גמורה.

כאילו אינו – ובכך מקיים את המצוה מן התורה (שמות יב טו) 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', שאין הכוונה במילה 'תשביתו' לביעור פיזי דוקא. אלא שהחכמים חששו שמא לא יבטל בלב שלם, ויהיה חבל לו על כמויות של חמץ שיש לו, ואף שיאמר שהוא מבטלו הוא עדיין מחשיבו בליבו, ובכך יעבור על 'לא יראה לך חמץ' (שמות יג ז), וגם חששו שמא בפסח יאכלנו בטעות, ולכן לא הסכימו להסתפק בביטול, אלא דרשו שמלבד הביטול גם יבדוק ויבעור את כל החמץ שידוע לו.

כל חמירא – מודפס במחזורים ובהרבה סידורים, והיא 'הצהרת ביטול'.

בלשון שהוא מבין – ואינו יוצא ידי חובתו אם לא הבין על מה הוא מצהיר, ועוד יותר גרוע אם בכלל אינו יודע שמדובר כאן על הצהרה.

אללער זויערטייג... – זהו הנוסח באידיש, ובתרגום לעברית: 'כל שאור (=מחמצת) וכל חמץ שקיים ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יתבטל ולא יהא נחשב אלא כעפר הארץ'.

 

סעיף יא

אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל אֶת הֶחָמֵץ בַּלַּיְלָה לְאַחַר הַבְּדִיקָה, מִכָּל מָקוֹם גַּם בַּיּוֹם לְאַחַר שֶׁשָּׂרַף אוֹתוֹ יַחֲזוֹר וִיבַטְּלֶנּוּ[9], וְיִכְלוֹל כָּל הֶחָמֵץ וְיֹאמַר: כָּל חֲמִירָא וְכוּ'. אוֹ בְּלָּשׁוֹן שֶׁהוּא מֵבִין (אללער זויערטייג אוד אללעס געזייערטע וועלכעס זיך אין מיינעם רשות בעפינדעט, דאס איך געזעהן אודר ניכט געזעהן, דאס איך וועגגעשאפט אודר ניכט וועגגעשאפט האבע, זאל פערניכטעט אונד דעם שטויבע דער ערדע גלייך געהאלטען זיין) (תל"ד).

 

לאחר ששרף אותו – למחרת שורפים את החמץ הנשאר, כמבואר בסימן קיג סעיף ב.

יכלול כל החמץ – אפילו את החמץ שמצא, ואת החמץ ששרף, שמא נשאר חמץ שמצא ולא שרפו, או חמץ שלא נשרף כל צרכו.

אללער זויערטייג... – זהו הנוסח באידיש, ובתרגום לעברית: 'כל שאור (=מחמצת) וכל חמץ שקיים ברשותי, שראיתיו או לא ראיתיו שביערתיו או לא ביערתיו, יתבטל ולא יהא נחשב אלא כעפר הארץ'.

 

סעיף יב

חֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ בְּדִיקַת חָמֵץ, וְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹצָר, פֵּרוּשׁ שֶׁרוֹצֶה לֶאֱצוֹר בְּתוֹכוֹ פֵּרוֹת אוֹ עֵצִים אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, שֶׁמֵּחֲמַת זֶה לֹא יוּכַל לְבָדְּקוֹ כְּשֶׁיַּגִּיעַ לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר, צָרִיךְ לִבְדּוֹק תְּחִלָּה אֶת הֶחָמֵץ שָׁם בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁבּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ עוֹד זְמַן רַב עַד הַפֶּסַח, וַאֲפִלּוּ מִיָּד לְאַחַר פֶּסַח שֶׁעָבַר. וּבְדִעֲבַד אִם לֹא בְּדָקוֹ קֹדֶם שֶׁעֲשָׂאוֹ אוֹצָר, אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן בְּדִיקַת חָמֵץ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִטְרוֹחַ עַתָּה לְפַנּוֹתוֹ וּלְבָדְקוֹ. אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ בְּתוֹךְ יְמֵי פֶּסַח, צָרִיךְ לְפַנּוֹתוֹ עַתָּה וּלְבָדְקוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ טֹרַח רַב וְחֶסְרוֹן כִּיס.

 

שצריך בדיקת חמץ – שהיו מכניסים לשם חמץ במהלך השנה, ויתכן שיש עדיין חמץ בחורים כלשהם, וכן מקומות שיתכן שהכניסו בהם חמץ, כמבואר בסעיף ג.

לאצור – לאגור.

לא יוכל לבדקו – כי לא תהיה גישה לחורים וסדקים.

כשיגיע ליל ארבעה עשר – אם לא יפנה את האוצר עד אז, אף שהתכנון הוא לפנות את האוצר לפני ליל ארבעה עשר בניסן.

תחילה – לפני שמעמיס את החדר. ודוקא במקרה שמתכנן לפנות את החדר לפני פסח, או תוך הפסח, אבל אם אין בדעתו לפנותו עד לאחר הפסח, מתבאר בסעיף יג.

כמו שבודקין את החמץ – אבל בלי ברכה.

יש עוד זמן רב – והוא עומד לפנותו בכל מקרה לפני ערב פסח, כי חוששים שמא יתחיל לפנותו, ולבסוף תיתקע העבודה ולא יסיים לפני ערב פסח, והאוצר יהיה כמעט מפונה, והוא יסמוך על כך שמאחר והתחרט ואינו מתכוון לסיים את הפינוי אינו צריך לבדוק שם חמץ, כמבואר בסעיף הבא, ולא ישים לב ששכבה דקה של פירות או עצים אינה מצדיקה שלא לבדוק מתחתיה.

מיד לאחר פסח שעבר – אם כבר הספיק להשתמש שם בחמץ.

לטרוח עתה – מיד כשנזכר, אלא יכול להמתין עד שיפנה, ויבדוק בבדיקת חמץ בליל ארבעה עשר. אבל אם ניתן לפנותו ללא טירחה מרובה עליו לעשות כן.

לפנותו עתה – מיד כשנזכר, ואסור לו להמתין עד זמן בדיקת חמץ, כיון שפינוי האוצר כרוך בטירחא מרובה.

חסרון כיס – הפסד כספי.

 

סעיף יג

וְאִם עוֹשֶׂה אֶת הָאוֹצָר עַל דַּעַת שֶׁלֹּא לְפַנּוֹתוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, אֲזַי יֵשׁ חִלּוּק בַּזְּמָן. אִם הוּא קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁלִּפְנֵי הַפֶּסַח, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקוֹ (אֶלָּא שֶׁאִם יֵשׁ שָׁם חָמֵץ יָדוּעַ, יְבַעֲרֶנּוּ תְּחִלָּה) וְיוֹעִיל לוֹ הַבִּטּוּל שֶׁיְבַטֵּל כָּל חָמֵץ בִּזְמַנּוֹ. אֲבָל אִם הוּא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁלִּפְנֵי הַפֶּסַח, חַל עָלָיו חִיּוּב בְּדִיקָה, (כֵּיוָן שֶׁשּׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח קֹדֶם לַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם) וְצָרִיךְ לְבָדְקוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אִם שָׁכַח וְלֹא בְדָקוֹ, צָרִיךְ לְפַנּוֹת אֶת הָאוֹצָר וּלְבָדְקוֹ בַלַּיְלָה תֵּכֶף לְאַחַר שֶׁנִּזְכָּר.

 

ואם עושה... – סעיף זה הוא המשך הסעיף הקודם, והכוונה היא שמי שלא בדק את החדר לפני שהפכו לאוצר, יש שלושה חילוקי דינים: א. עתיד לפנותו לפני הפסח, ב. עתיד לפנותו בפסח [שנים אלו בסעיף יב], ג. עתיד לפנותו לאחר הפסח [בסעיף זה].

בזמן – שבו הוא הופך את החדר לאוצר.

אינו צריך לבדקו – אפילו לכתחילה, לפני שהופך אותו לאוצר.

יבערנו תחילה – ואם לא עשה זאת, אלא הניח את האוצר מעל החמץ, אינו חייב לפנותו.

שיבטל כל חמץ בזמנו – בזמן שצריך לבטל חמץ, את החמץ שאינו ידוע בליל ארבעה עשר, ואת החמץ הידוע אחרי שריפת חמץ, כמבואר בסעיפים י-יא.

כיון ששואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום – כך תיקנו חז"ל, שבשלושים יום שלפני הפסח [=מפורים ואילך] אמורים לעסוק בהלכות הפסח, ולכן מפורים והלאה אדם אמור לדאוג לכך שלא יעשה שום פעולה שתמנע ממנו לבער את כל החמץ כראוי, אבל לפני כן עדיין לא חל עליו החיוב לתכנן את הפעולות שלו עם מודעות לפסח.

תכף לאחר שנזכר – ולא ימתין לליל בדיקת חמץ, כיון שהוא כרוך בטירחה מרובה.