כָּל חֹדֶשׁ נִיסָן אֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, וְלֹא צִדּוּק הַדִּין, וְאֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךָ בַּשַׁבָּת בְּמִנְחָה. נוֹהֲגִין מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילֵךְ לִקְרוֹת בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת הַנָּשִׂיא שֶׁהִקְרִיב בּוֹ בַּיּוֹם, וּבְיוֹם שְׁלשָׁה עָשָׂר קוֹרִין פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ, עַד כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנוֹרָה, שֶׁהִיא כְּנֶגֶד שֵׁבֶט לֵוִי[1].
תחנון – תחינות הנאמרות בתפילות שחרית ומנחה אחרי חזרת התפילה, כמבואר בסימן כב.
צידוק הדין – פסוקים הנאמרים לפני קבורת המת, שבו קרובי המשפחה מצדיקים עליהם את דינו של הקב"ה, כמבואר בסימן קצד סעיף ה.
צדקתך – שלושה פסוקים הנאמרים בשבת אחרי חזרת תפילת מנחה, כמבואר בסימן עו סעיף טו.
לקרות – אין מנהג האשכנזים לקרוא קריאה זו בציבור, אלא כל יחיד שרוצה בכך קורא לעצמו לאחר התפילה.
הנשיא שהקריב באותו יום – בסוף ספר שמות (מ יז) כתוב שבראש חודש ניסן [שנה לאחר יציאת מצרים] הוקם המשכן. ומאותו היום והלאה במשך שנים עשר יום הקריבו נשיאי כל השבטים קרבנות, כל אחד ביום שלו, כפי שמסופר בספר במדבר (פרק ז).
פרשת בהעלותך – במדבר ח א-ד, שהוא כתוב כהמשך לקרבנות הנשיאים.
כנגד שבט לוי – כי נשיא שבט לוי לא הקריב קרבן [מספר שנים עשר הנשיאים אינו כולל את שבט לוי ואת שבט יוסף, והוא מורכב מעשרה בנים של יעקב אבינו, ושני בנים של יוסף – אפרים ומנשה], ובמקום זה אהרן הכהן קיבל את התפקיד להדליק את המנורה מדי יום.
אֵין מִתְעַנִּין בּוֹ אֲפִלּוּ תַּעֲנִית יַארְצַיְיט[2] (יוֹם זִכָּרוֹן לְהוֹרָיו). אֲבָל תַּעֲנִית חֲלוֹם, מִתְעַנִּין. וְהַבְּכוֹרִים, מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב פֶּסַח, כַּאֲשֶׁר יְבֹאַר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם בְּסִימָן קי"ג. וְחָתָן וְכַלָּה גַּם כֵּן מִתְעַנִּין בּוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן[3] (תכט).
תענית יארצייט – דיניו מתבארים בסימן רכא.
תענית חלום – מי שחלם חלום רע והוא לחוץ מזה, יכול לצום באותו יום, ויש בכח צום זה לבטל חלומות רעים, כפי שיתבאר בסימן קכז סעיף יח.
חתן וכלה – נוהגים לצום ביום החופה, ודיני צום זה מתבארים בסימן קמו.
ואפילו בראש חודש ניסן – אף על פי שבראש חודש אסור לצום כמבואר בסימן צז סעיף ו, וגם חתן וכלה אין צמים בראש חדש, בראש חודש ניסן מותר, כי הוא יום שהיה נכון לצום בו בכל מקרה, כיון שמתו בו נדב ואביהו בני אהרן הכהנים, אלא שלא הטילו את הצום הזה כחובה על הציבור.
בַּשַׁבָּת הַגָּדוֹל לְמִנְחָה, נוֹהֲגִין שֶׁאֵין אוֹמְרִים בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶלָּא עֲבָדִים הָיִינוּ וְכוּ'[4]. לְפִי שֶׁבַּשַׁבָּת הַגָּדוֹל הָיְתָה הַתְחָלַת הַגְּאֻלָּה וְהַנִּסִּים (סי' ת"ל).
שבת הגדול – כך נקראת השבת שלפני פסח, בין היתר מפני הנס הגדול שאירע בו, כמו שיתבאר.
ברכי נפשי – אחרי תפילת מנחה של שבתות החורף, משבת בראשית עד השבת הראשונה של חודש ניסן, נוהגים האשכנזים לומר את חמש עשרה שיר המעלות שבתהילים (קכ-קלד), וכהקדמה את מזמור קד – ברכי נפשי. כהיום מנהג זה הולך ונשכח.
עבדים היינו – החלק שעוסק בסיפור יציאת מצרים מתוך נוסח ההגדה של פסח.
התחלת הגאולה והניסים - שבשנה שיצאו ממצרים חל י' בניסן בשבת, ולקחו כל אחד מישראל שה לקרבן פסח, וקשרו בכרעי המיטה, כמו שנאמר (שמות יב ג-ו) 'בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, ושחטו אותו...', והמצרים שהיו עובדים לכבשים ראו את זה, ושאלו אותם 'למה זה לכם?' והשיבו 'לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו', ועשה הקב"ה נס ששום מצרי לא נגע ביהודי לרעה.
הערות:
- מצווה ללמוד ולשנן את הלכות הפסח מאחרי פורים והלאה, ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל, שרב העיר דורש בשבת הגדול דרשה שעיקרה עוסק בהלכות פסח.
כְּתִיב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, מִכָּאן, שֶׁצְּרִיכִין לִשְׁמוֹר אֶת הַחִטִּין לְשֵׁם מַצּוֹת מִצְוָה, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ עֲלֵיהֶם מַיִם. וּלְדַעַת קְצָת מִגְּדוֹלֵי הַפּוֹסְקִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, צְרִיכִין שְׁמִירָה זוֹ מִיָּד מִשְּׁעַת קְצִירָה וָאֵילָךְ. אֲבָל הַמִּנְהָג הוּא כְּהַפּוֹסְקִים דְּסַגֵּי לְהוּ בִּשְׁמִירָה מִשָּׁעָה שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתָן לִטְחוֹן וָאֵילֶךְ. וְאַךְ הַמְדַקְדְּקִין בַּמִצְווֹת, חוֹשְׁשִׁין לִשְׁמִירָה מִשְּׁעַת קְצִירָה, וְכֵן נָכוֹן לַעֲשׂוֹת. וְרָאוּי לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ הַשִּׁבָּלִים בִּמְחֻבָּר עַד שֶׁיִּתְיַבְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן וְיַלְבִּינוּ, כִּי אָז אִם יֵרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, יַחְמִיצוּ אֲפִלּוּ בִּמְחֻבָּר, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן צְרִיכוֹת עוֹד לַקַּרְקַע. עַל כֵּן רָאוּי וְנָכוֹן לִקְצוֹר בְּעוֹד שֶׁיֶשׁ בָּהֶן עוֹד קְצָת מַרְאֵה יַרְקוּת. וּמִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ בְּחִטִּין שְׁמוּרוֹת מִשְּׁעַת קְצִירָה לְכָל יְמֵי הָחָג, מַה טּוֹב[5]. וְאִם לָאו, רָאוּי לוֹ עַל כָּל פָּנִים לְהַדֵּר בָּזֶה לַמַּצּוֹת שֶׁעַל הַסֵּדֶר בִּשְׁנֵי הַלֵּילוֹת. (עַיֵן חַיֵּי אָדָם כְּלָל קכ"ח סִימָן ל').
כתיב ושמרתם את המצות – שמות יב יז.
לשמור את החיטין לשם מצות מצוה – אף על פי שכדי שיהיה מותר לאכלם בפסח די בכך שאין שום סיבה להניח שהחמיצו, אבל כדי לקיים בהם את המצוה של אכילת מצה בליל הסדר צריך שמירה אקטיבית, לשם מצוות מצה.
שלא יבואו עליהם מים – כי אם יירטבו הם עלולים להחמיץ.
דסגי להו – שדי להם.
וכן נכון לעשות – גם כאשר קונים מצות, נכון מאד להקפיד שלפחות על המצות המיועדות למצוות אכילת מצה בליל הסדר יהיה כתוב במפורש "שמורה משעת קצירה".
יחמיצו – עלולים להחמיץ, ובדיעבד שלא הספיקו לקצור את החטים וירד עליהם גשם אחרי שהיו יבשים לגמרי, צריך לשאול שאלת רב, אבל אין צריך לחשוש לכך כל עוד שאין מידע שכך אירע, כי אין זה מצוי להשאיר את החיטים כל כך הרבה זמן מחוברים, מפני שהגרעינים עלולים ליפול מתוך השיבולים.
מה טוב – כי לפי התנאים שלהם היו הרבה תקלות בהובלת החיטים שיצרו חששות כבדים של החמצה. וגם בזמננו, מסיבות אחרות, ההשגחה על תהליך הייצור של מצות שמורים משעת קצירה היא הרבה יותר קפדנית מאשר במצות רגילות.
שעל הסדר בשני הלילות – בחו"ל נוהג חג הפסח במשך יומיים, ועורכים ליל הסדר פעמיים, בליל ט"ו ניסן ובליל ט"ז ניסן, וטעם הדבר התבאר בסימן קב סעיף ז.
חִטִּים שֶׁנִּמְצְאוּ בָהֶן מְבֻקָּעוֹת אוֹ מְצֻמָּחוֹת, הַשְּׁאָר מֻתָּר. וּבִלְבַד שֶׁיִּבְרְרוּ אוֹתָן, אוֹ צְרִיכִין לְדַקְדֵק הֵיטֵב, אִם יֵשׁ שָׁם עַל כָּל פָּנִים שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הַמְבֻקָּעוֹת וְהַמְצֻמָּחוֹת. וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהַדֵּר לִבְרֹר גַּם מִן הַחִטִּים שֶׁאָכְלוּ מֵהֶן עַכְבָּרִים אוֹ שֶׁיִּהְיֶה שִׁשִּׁים כְּנֶגְדָּן. וְהַחִטִּים שֶׁבָּאוּ בַּסְּפִינָה אוֹ שֶׁהָיוּ מֻנָּחוֹת בַּבּוֹרוֹת, אִם הֵן יְבֵשׁוֹת וְקָשׁוֹת וְלֹא נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵיהֶן, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם הָיוּ מֻנָּחוֹת בַּעֲלִיָּה וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים דֶּרֶךְ הַגַּג בִּקְצָת מְקוֹמוֹת, אֲסוּרוֹת. אֲבָל אִם נָפַל עֲלֵיהֶן קְצָת שֶׁלֶג אוֹ קְצָת מַיִם בְּמָקוֹם אֶחָד, מְסַלֵּק אוֹתָן שֶׁיֵּשׁ לְהִסְתַּפֵּק בָּהֶן. וְהַשְּׁאָר מֻתָּרוֹת (תנ"ג תס"ז).
מבוקעות – גרעיני חיטה שנסדקו, שזה סימן שהיתה בהם לחות, ואולי החמיצו.
מצומחות – חיטים שהתחילו לנבוט, שזה עוד יותר מוכיח על לחות.
שיבררו אותן – שיוציאו את המבוקעות והמצומחות.
שישים – כל המאכלות האסורות מתבטלים כאשר הם מתערבים במאכל מותר ביחס של 1:60. ואמנם חמץ בפסח הוא יוצא מן הכלל, אבל רק בתערובת שנוצרה בפסח, אך כאן שמדובר לפני הפסח הרי החיטים המחומצות בטלות בפי שישים חיטים שאינם מחומצות, כפי שיתבאר כל זה בסימן קיז סעיף א.
לכתחילה – ואין זה דומה לקמח שאכלו ממנו עכברים, שדינו יתבאר בסעיף ד, שגרעיני חיטה הם מאד קשיחים, ואינם מחמיצים באמת בגלל מעט רוק.
אכלו מהן עכברים – גרעינים שעכברים כרסמו אותם, ובאו במגע עם הרוק שבפי העכברים.
כשרות – ואין צריך לחשוש שמא נרטבו.
בעליה – בעליית גג.
בקצת מקומות – בכמה מקומות, וקשה לזהות איזה חטים נרטבו ואיזה לא.
כְּבָר נָהֲגוּ יִשְֹרָאֵל לְדַקְדֵק בְּהֶכְשֵׁר הָרֵיחַיִם, לְנַקֵּר הֵיטֵב וּלְנַקּוֹת בְּכָל הָאֶפְשָׁרִי. וְכִיסִים לוֹקְחִים חֲדָשִׁים וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֵמָּה הוֹלְכִים אֶל הָרֵיחַיִם לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁיְהֵא הַהֶכְשֵׁר כָּרָאוּי, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיֵּלֵךְ בְּעַצְמוֹ לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַהֶכְשֵׁר דְּמִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ. וְנוֹהֲגִין שֶׁהַקֶּמַח הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּטְחַן לְאַחַר הַהֶכְשֵׁר אֵין אוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּפֶסַח. אִם טוֹחֲנִין בָּרֵיחַיִם גַּם תְּבוּאָה לְתוּתָה, צְרִיכִין לְהַפְסִיק בִּמְחִצָּה, שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב בּוֹ מִן הָאָבָק הַהוּא (תנ"ג).
הכשר הריחיים – משאריות קמח של טחינות קודמות, שעלולות להיות קמח חמץ.
כיסים – נפה שהקמח עובר דרכה אחרי הטחינה.
ההכשר – הכשרת הריחיים לטחינת חיטים של פסח.
מצוה בו יותר מבשלוחו – כל מצוה, יותר נכון שהאדם יעסוק בה בעצמו משישלח מישהו מטעמו שיעסוק בה, וכבר נתבאר זה בסימן עב בהקשר של הכנות לשבת.
אין אוכלין אותו בפסח – שמא בכל זאת נשאר מעט קמח חמץ דבוק בריחיים. אבל מותר להשהותו בבית ולאוכלו אחרי פסח.
אם טוחנין בריחיים גם ... – הכוונה שבאותו חדר טוחנים בריחיים אחרות תבואה לתותה, אז יש לחוש שאבק הקמח שבאויר יתערבב עם הקמח של פסח.
תבואה לתותה – לפני הטחינה נהוג לרחוץ את הגרעינים כדי לרכך אותם, וכך הקמח יוצא יותר איכותי. ולפסח אין לותתים, כי חוששים שהגרעינים יחמיצו אם ישהו במים יותר מדאי.
להפסיק במחיצה – מחיצה אטומה לגמרי בין שתי הריחיים, מהרצפה עד התקרה.
[1] יש נוהגין לקרוא פרשת הנשיאים מתוך ספר תורה, אבל מנהגנו לקראה מתוך החומש או הסידור. (חזון עובדיה פסח, ג).
[2] החזון עובדיה (פסח, ז) כתב, שאפשר להתענות בימי ניסן תענית יחיד כגון תענית יארצייט. וכ"כ האור לציון (ג, ה, א).
[3] החזון עובדיה (פסח, ז) כתב, אין לחתן והכלה להתענות ביום חתונתם, (וכן כתב בברכי יוסף תע, ב) משום שהוא יום טוב שלהם. ורק יתחזקו באותו יום ויבקשו סליחה מהוריהם, כמו שיבואר בהערות סימן קמג.
[4] ואין אנו נוהגים לומר 'ברכי נפשי' בכל שבת, וכן לא נהגנו לומר בשבת הגדול 'עבדים היינו'. (חזון עובדיה פסח, יח).
[5] יש נוהגים שבכל שבעת ימי הפסח, אוכלים מצת שמורה משעת קצירה, ואם ירצו לבטל מנהגם מאיזה סיבה יעשו התרה על כך. (חזון עובדיה פסח, ריח). ואדם שנהג כך כל שנה, ואירע לו שנה אחת אונס שלא יכל להשיג מצות שמורות או שהיה חולה, אין צריך לעשות התרה, כי אין בדעתו לבטל המנהג לכל השנים אלא רק לאותה שנה. (חזון עובדיה פסח, קג).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך