לִפְעָמִים נִמְצָא בְּפֵרוֹת מְרֻקָּחִים בִּדְבַשׁ וְסֻכָּר, שַׁיִשׁ לְמַעְלָה סְבִיב הַכְּלִי תּוֹלָעִים קְטַנִּים. יְנַקּוּ אוֹתוֹ הֵיטֵב, וְיִקְחוּ קְצָת גַּם מִן הַמַּאֲכָל עַד שֶׁיְהֵא בָּרוּר שֶׁלֹּא נִשְׁאָר בְּתוֹךְ הַמַּאֲכָל.
סביב הכלי – מבפנים.
שלא נשאר בתוך המאכל – דרך תולעים אלו להיות על פני המאכל ולא לחדור לתוכו, ולכן צריך רק להוריד את שכבת המאכל העליונה, ולשים לב שלא יפלו בחזרה לתוך המאכל תוך כדי ההסרה.
חָתַךְ פְּרִי אוֹ צְנוֹן בְּסַכִּין וְחָתַךְ גַּם הַתּוֹלַעַת שֶׁהָיָה בָּהֶם, יְקַנַּח אֶת הַסַּכִּין הֵיטֵב, וְגַם מִן הַצְּנוֹן אוֹ מִן הַפְּרִי יִקְלֹף קְצָת בִּמְקוֹם הַחֲתָךְ (ט"ז צ"ו וחכ"א).
יקלוף קצת – שלא יישאר ממשות של התולעת. אבל אין צריך לחשוש שמא נבלע טעם התולעת בתוך הצנון, על אף שצנון הוא דבר חריף, כי טעם התולעת פגום הוא, ואינו אוסר את הצנון.
בְּתוֹךְ הַדָּגִים נִמְצְאוּ לִפְעָמִים תּוֹלָעִים בַּמֹּחַ אוֹ בַּכָּבֵד אוֹ בַּמֵּעַיִם אוֹ בַּפֶּה אוֹ בָּאָזְנַיִם וּבִפְרָט בְּדָג נִקְרָא זְאֵב הַמַּיִם (העכט) יֵשׁ בּוֹ תּוֹלָעִים דַּקִּים וַאֲרֻכִּים, וּבְמָּקוֹם הַשָּׁכִיחַ צְרִיכִין בְּדִיקָה, וְכֵן בְּדָג מָלוּחַ (הערינג) שָׁכִיחַ בְּתוֹךְ הֶחָלָב תּוֹלָעִים דַּקִּים וּצְרִיכִין בְּדִיקָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ עַל הַדָּגִים מִבַּחוּץ אֵצֶל הַסְּנַפִּירִין וְגַם עַל הַסְּנַפִּירִין וּבְתוֹךְ הַפֶּה וְאֲחוֹרֵי הָאָזְנַיִם, שְׁרָצִים קְטַנִּים מְאֹד, וְהֵם עֲגֻלִּים כַּעֲדָשָׁה, וּצְרִיכִין לִבְדֹּק שָׁם וּלְגָרְרָן הֵיטֵב[1].
במוח או בכבד... – בכל המקומות הללו התולעים מגיעים מבחוץ, אבל תולעים שנמצאים בתוך בשר הדג עצמו, או בין העור לבשר, מותר לאכלם עם הדג, כמו תולעים הנמצאים בגבינה בסעיף מד.
צריכין בדיקה – במקומות אלו אם רוצה לאכול את ראש הדג או את החלקים הפנימיים.
במקום השכיח – במקומות שבהם תולעים אלו מצויים.
בתוך החלב – המציאות לא ברורה לי.
עגולים כעדשה – ויש מהם שהם כמעט שקופים לגמרי, ורק יש להם שתי נקודות קטנות שהם העיניים, וקוטרם 1-2 מ"מ, ומאד קשה להבחין בהם.
הערות:
- בדורינו נמצאים הרבה תולעים בתוך בשר הדג, והמציאות לפי חכמי הטבע היא שהם באים מבחוץ ואינם נוצרים מן הדג עצמו. ונחלקו חכמי הדור בדין תולעים אלו, והנדון הוא הן במישור המציאותי, עד כמה דבריהם מבוססים על מציאות אוביקטיבית, ובפרט כאשר הם טוענים שכלל לא קיימת מציאות של תולעים שנוצרים בבשר הדג ואינם באים מבחוץ, ובכך הם סותרים חזיתית את דברי חז"ל, וכמו כן יש טוענים שאכן תולעים אלו בעקרון אינם נמצאים בבשר הדג אלא במעי הדג ורק לאחר שהדג מת, חודרים התולעים לתוך בשר הדג. והן במישור ההלכתי, כיון שתולעים אלו גם לפי דבריהם בעודם במי הים הפתוח הם כל כך קטנים שלא ניתן לראותם, ולכן יתכן שגם אם האמת כדברי חכמי הטבע עדיין מבחינה הלכתית נחשבים התולעים כנוצרים בבשר הדג. ונכתבו על נידון זה אין ספור מאמרים הלכתיים, ועדיין אין הכרעה ברורה. ומאחר והספק הוא באיסור תורה, לכן מי שרבותיו אינם מתירים בפירוש, צריך להחמיר ולא לאכול דגים שהם בחזקת נגועים אלא עם פיקוח, או שיבדוק היטב בבשר הדג אם יש שם תולעים ארוכים ודקים מאד.
תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בַּגְּבִינָה אִם אֵינָן נִמְאָסִין עָלָיו, מֻתָּרִין כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פָּרְשׁוּ לְגַמְרֵי[2].
תולעים הנמצאים בגבינה – יש גבינות קשות שמיוצרות במכוון בצורה שיהיה בהם תולעים. אלו מסוגלים גם לקפוץ באויר ולחזור לגבינת הבית שלהם. בזמנינו גבינה כזאת מיוצרת בסרדיניה, ומכונה 'קסו מרצו'.
שלא פרשו לגמרי – כל עוד שהתולעים לא עזבו סופית את הגבינה. אבל מותר לאוכלה תוך כדי שהתולעים קופצים.
הַרְבֵּה אַזְהָרוֹת הִזְהִירָה הַתּוֹרָה בִּשְׁרָצִים, וְעוֹבְרִין עֲלֵיהֶן בְּכַמָּה לָאוִין, וּמְטַמְּאִין אֶת הַנֶּפֶשׁ כְּדִכְתִיב וְנִטְמֵתֶם בָּם. וְלָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר בִּמְאֹד מְאֹד שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהֶם.
הרבה אזהרות הזהירה התורה – בפרשת שמיני (ויקרא פרק יא כולו).
שרצים – תולעים וחרקים.
בכמה לאוין – לכל סוג חרק יש לאוים ייחודיים [שרץ העוף, שרץ המים, שרץ השורץ על הארץ] ויש גם לאוים כלליים.
ונטמתם בם – ויקרא יא מג, 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תיטמאו בהם ונטמאתם בם'.
ולכן – כיון שכל חרק קטן עשוי להיות אסור משש סיבות שונות, בניגוד לבשר נבלות וטרפות, ואפילו חזיר, שהאוכל מהם אינו עובר אלא על לאו אחד.
הַשּׁוֹאֵל לְמוֹרֵה הוֹרָאָה אֵיזֶה שְׁאֵלָה וַאֲסָרוֹ, אָסוּר לוֹ לִשְׁאוֹל עוֹד לְמוֹרֵה הוֹרָאָה אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ שֶׁכְּבָר הוֹרָה הָרִאשׁוֹן לְאִסּוּר (ס' רמ"ב).
שאלה – מעשית, לא במסגרת הלימוד.
אסור לו לשאול – שאין יכולת לשני להתיר את מה שהראשון אסר, אם לא שהראשון טעה ונעלמו ממנו דברים מפורשים בפוסקים.
אלא אם כן הודיעו... – שאז הוא יידע אם הנסיבות מאפשרות לו להורות היתר או לא, ואם לא מדובר בטעות בדברים מפורשים יכול להתווכח עם המורה הוראה הראשון ולנסות לשכנע אותו לחזור בו.
הערות:
- דין זה לא נאמר אלא באותה שאלה עצמה על אותו סיפור. אבל אם התעוררה שאלה על מאכל מסויים, וחכם אחד אסרו, ולמחרת התעוררה אותה שאלה בהקשר למאכל אחר, והשואל שאל חכם אחר, מותר לחכם להורות להיתר. אבל מצד השואל אין זה נכון לשאול פעם רב זה ופעם רב אחר, ובפרט אם הוא יודע שיש ביניהם מחלוקות, אלא יש לבחור רב אחד ששואלים אותו את כל השאלות, ורק אם אין אפשרות לשאול את הרב הקבוע ישאל רב אחר, ואז מן הראוי שיספר לרב השני שבדרך כלל הוא שואל רב אחר, ואיזו תשובה הוא קיבל ממנו במקרים דומים, כי לפעמים תהיה לידיעה זאת השלכה על הפסיקה העכשווית.
יין שהתנסך לעבודה זרה אסור בהנאה מן התורה. וגוים שהיו רגילים בעבודה זרה היו מנסכים יין לא רק בתוך טקסי עבודה זרה רשמיים, אלא גם כשהזדמן לידם יין שאינו שלהם, היו מנסכים אותו, או משכשכים בו עם היד, וראו בזה פעולה של ניסוך. בעקבות זה אסרו חכמים בהנאה כל יין שלנו שנגע בו הגוי בכוונה, גם אם נגע בו מסיבה אחרת כגון כדי לשתותו.
מלבד זאת, כמו שלמדנו בסימן לח שאסרו החכמים לחם של גוים ובישוליהם כדי שלא תיווצר קירבה יתירה בין היהודים לגוים שעלולה להביא לידי נישואי תערובת, כך אסרו לשתות יין של גוים, כי היין שובר מחיצות ומלבה את היצר יותר מלחם ושאר תבשילים, ויין זה נקרא 'סתם יינם', כלומר יין של גוים שאין להניח שהתנסך לעבודה זרה. וכדי שלא יטעו ויתבלבלו בין דין יין נסך לדין סתם יינם, הוסיפו חכמים לאסור יין של גוים גם בהנאה, ולא רק בשתיה כפי שהיה מתבקש.
גוים שאינם עובדי עבודה זרה, כגון הישמעאלים וחלק מהנוצרים, לא אסרו את יינם אלא בשתיה, אבל מותר להנות מיין שלהם.
סְתָם יֵינָם בַּזְּמַן הַזֶּה, וְכֵן מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאֵינוֹ אָסוּר רַק בִּשְׁתִיָּה וְלֹא בַהֲנָאָה[3]. וְלָכֵן מֻתָּר לְיִשְֹרָאֵל לִגְבּוֹת בְּחוֹבוֹ סְתָם יֵינָם, מִפְּנֵי דַּהֲוֵי כְּמַצִּיל מִידֵיהֶם. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר הֶפְסֵד, כְּגוֹן אִם עָבַר וְקָנָה. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לִקְנֹת כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר בּוֹ. וְיֵשׁ מְקִלִּין גַּם בָּזֶה וְטוֹב לְהַחְמִיר [קכ"ג].
בזמן הזה – שהגוים [הנוצרים הקתולים] אמנם עובדי עבודה זרה, אבל פעולת ניסוך היין אינה מקובלת אצלם ואין חשש מעשי שינסכו יין לעבודה זרה.
עובד כוכבים – בזמן הזה.
בחובו – אם הגוי חייב לו כסף, והוא רוצה לשלם לו ביין.
כמציל מידיהם – חכמים באו לקראת יהודים שיש להם הזדמנות להשיג כסף מן הגוים שלא בטוח שהיא תחזור, כדי שרכוש יהודי לא יישאר אצל הגוים.
שאר הפסד – שעלול להיגרם לו אם לא יאפשרו לו להנות מיינם.
עבר וקנה – עבר עבירה בכך שקנה, כמבואר בהמשך, ואפילו עשה זאת במזיד, ואם לא יתירו לו עכשיו למכור יהיה לו הפסד.
אסור לקנות – כי היתר זה להנות מיין של גוים בזמן הזה אינו היתר ברור, ורק במקום הפסד התירו לסמוך על הפוסקים המתירים.
הערות:
- בני עדות המזרח מחמירים אפילו בדיעבד, שסתם יינם של עובדי עבודה זרה, וכן מגע שלהם ביין שלנו, אסור בהנאה אפילו בזמן הזה. רק גוים שאינם עובדי עבודה זרה, כמו הערבים בזמננו, יינם ומגעם אינו אסור אלא בשתייה, אך מותר בהנאה.
מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מֶרְחָץ מִסְּתָם יֵינָם אֲפִלּוּ לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה[4] (קנ"ה).
סתם יינם – בזמן הזה, שהוא מותר בהנאה לדעת פוסקים רבים, כמו שלמדנו בסעיף א.
לחולה שאין בו סכנה – אבל לא לבריא.
יַיִן כָּשֵׁר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל, דְּהַיְנוּ שֶׁהִרְתִּיחַ וְנִתְמַעֵט מִמִּדָּתוֹ עַל יְדֵי הָרְתִיחָה[5], אִם נָגַע בּוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. אֲבָל יַיִן שֶׁנּוֹתְנִין לְתוֹכוֹ לַעֲנָה (ווערמוטה), כֹּל שֶׁשֵּׁם יַיִן עָלָיו וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל נֶאֱסָר.
הרתיח – התחיל לרתוח ולהעלות בועות של רתיחה.
נתמעט ממידתו – שהתחיל להתאדות.
ווערמוטה – ורמוט, סוג יין מחוזק ומתובל בלענה.
כל ששם יין עליו – כל עוד שהוא נקרא 'יין ורמוט'. ובזמננו הוא נקרא 'ורמוט' סתם, ואינו נאסר במגע הגוי, וכן הדין בקוניאק. ואין משקאות אלו מותרים אלא אם הגוי נגע בהם אחרי שהם נוצרו בכשרות אצל יהודי, אבל אם הם של גוי, נאסרו כבר בשלב הראשוני, ונשארים אסורים, כמו שיתבאר בסעיף יא.
הערות:
- נחלקו הפוסקים כיצד להתייחס ליין מפוסטר, שמרתיחים אותו במיכלים סגורים עד כ70 מעלות, ואינו מתמעט ממידתו על ידי הפיסטור, אם נחשב כיין מבושל או לא. ויש מקפידים לדרוש מהיקבים שירתיחו את היין ליותר מ80 מעלות. אין אפשרות להרתיח את היין ממש, כי מ85 מעלות ומעלה היין מתחיל להתקלקל. ולמעשה יש להיזהר לכתחילה שלא לאפשר לגוי לגעת ביין מפוסטר שלא הורתח באמת, ובשעת הדחק ובדיעבד יש מקום להקל, ויש לשאול שאלת רב.
תַּבְשִׁיל שֶׁיַּיִן מְעֹרָב בּוֹ וְאֵינוֹ נִכָּר, אֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא הִרְתִיחַ, אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים.
אינו ניכר – בפני עצמו, אלא התערב בתבשיל.
יַיִן מָזוּג אִם יֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה חֲלָקִים מַיִם, בָּטֵל הַיַּיִן. וְאֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים. אֲבָל יֵין צִמּוּקִים, דְּהַיְנוּ שֶׁנָּתַן מַיִם עַל הַצִּמּוּקִים, הֲרֵי זֶה כְּיַיִן גָּמוּר (עיין לקמן סוף סימן נ"ג).
מזוג – מדולל במים.
ששה חלקים – פי ששה מים מיין.
שנתן מים על הצימוקים – והמים סופגים את טעם הצימוקים והופכים ליין.
הרי זה כיין גמור – אף שאין שם בכלל יין אלא רק טעם יין, ויש פי כמה יותר מים מצימוקים.
עיין לקמן – שם מתבארים דיניהם של יינות שונים המופקים מצימוקים, לעניין ברכת בורא פרי הגפן.
הַתְּמָד, דְּהַיְנוּ מַיִם שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַחַרְצַנִּים אוֹ עַל הַשְּׁמָרִים, כָּל שֶׁהוּא מְשֻׁבָּח לִשְׁתִיָּה, אֵין לְהַתִּירוֹ אִם נָגַע בּוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים.
משובח לשתיה – שהצליחו ליצור משקה שיש בו טעם יין שהוא טעים לשתיה.
אין להתירו – ואין לסמוך על כמויות של מים לעומת יין שכתבו חלק מהפוסקים.
עֲנָבִים דְּרוּכוֹת בְּגִיגִית, כֵּיוָן שֶׁנִּמְשַׁךְ מִמֶּנּוּ יַיִן אֲפִלּוּ מְעַט, אוֹ שֶׁשָּׁאַב מִמֶּנּוּ יַיִן בִּכְלִי, נִקְרָא הַכֹּל יַיִן וְנֶאֱסָר בְּמַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ לֹא נָגַע אֶלָּא בַּחַרְצַנִּים וּבַזָּגִים. וְלָכֵן גִּיגִיוֹת עֲנָבִים דְּרוּכוֹת עוֹמְדוֹת בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים יֵשׁ לֶאֱסוֹר, שֶׁמָּא הִמְשִׁיךְ מִמֶּנָּה. וְאָסוּר לִדְרֹךְ עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ בְּגִיגִית פְּקוּקָה.
גיגית – מכולה גדולה, שיש לה ברז שניתן להוציא דרכו יין מהגיגית.
נמשך ממנו יין – הוציאו ממנו יין בלי פסולת, או שהזיזו את כל הפסולת לצד אחד ונשאר מקום בגיגית שאין פסולת מתחת ליין.
הכל – כל מה שבגיגית, גם החלקים שמעורבים עדיין עם הפסולת.
עומדות בבית עובד כוכבים – ללא פיקוח רצוף.
על ידי – עם.
בגיגית פקוקה – שסתמו את הברז, בצורה שאי אפשר כרגע להוציא ממנה יין, שמא ידרוך עם גוי גם בגיגית שניתן למשוך ממנה, ואולי הגוי ימשוך ממנה מעט יין.
[1] השולחן ערוך (פד, טז) כתב, תולעים הנמצאים בדגים במעיהם אסורים, ובין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין.
דגי קרפיון שנדבקים עליהם תולעים מבחוץ, ודאי שהם אסורים. משום שרץ המים. אבל תולעים הנמצאים בדגים בין העור לבשר, או בתוך הבשר, מותרים. ואם נמצאו במעי הדגים, אסורים. (הליכות עולם ו, ער).
[2] הבן איש חי (ש"ב נשא, כא) החמיר בזה כדעת הרשב"א. אולם בהליכות עולם (ז, רעד) התיר זאת.
[3] השולחן ערוך (קכג, א) פסק, סתם יינם של גויים אסור בהנאה, והוא הדין מגעם. ולמרות שלדעת השולחן ערוך סתם יין של גוי אסור בהנאה, אם חייב לו הגוי כסף, מותר לישראל לגבות ממנו סתם יינו בחובו (כמ"ש המחבר), כשאי אפשר לו לגבות ממקום אחר. (ילקוט יוסף קכג, ג).
ודווקא יין של נוצרים אסור בהנאה, או אם נגעו ביין, אסור בהנאה. ואסור למכרו לגוי או לתת לו את היין במתנה. אבל יין של ערבים שאינם עובדים ע"ז, מותר בהנאה ואסור בשתיה, וכן אם נגעו ביין, אסור היין בשתיה ומותר בהנאה. (ילקוט יוסף יו"ד קכג, א).
כתב ביביע אומר (א, יו"ד יא) יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיא אם מחלל שבת בגלל אונס, אפשר להקל ביין שנגע בו. וזה דווקא כשאינו מחלל שבת בשאר עניניו הפרטיים, והוא עושה קידוש ומתפלל. אבל אם הוא מחלל שבת מרצון, אין להקל ביין שנגע בו והוא אסור גם בדיעבד.
[4] ולדעת השולחן ערוך (קכג, ב) אסור.
[5] ולכן יין מפוסטר אינו נאסר במגע גוי. וצריך שיהיה מפוסטר עד 80 מעלות. ויש מחמירים בזה גם ביין מבושל, כיון שהיום דרך העולם לבשל את היין, והעיקר להלכה להקל בדבר. (ילקוט יוסף קכג, ו).
1. מהו דין סתם יינם בזמן הזה להרבה פוסקים?
א. אסור בהנאה
ב. אסור רק בשתייה
ג. מותר לגמרי
ד. אסור מדרבנן
2. האם מותר לרחוץ בסתם יינם של גוי?
א. מותר רק לחולה שיש בו סכנה
ב. מותר גם לחולה שאין בו סכנה
ג. אסור בכל אופן
ד. מותר רק לבריא
3. מתי יין שנגע בו גוי מותר בשתייה?
א. אם התבשל
ב. אם התמעט ברתיחה
ג. אם נתערב בתבשיל
ד. אם דללו אותו במים
4. מה דין יין שעשוי ממים על גבי צימוקים שנגע בהם גוי?
א. מותר בשתייה
ב. אסור בשתייה
ג. מותר בהנאה
ד. אסור בהנאה
5. מתי אסור לדרוך ענבים עם גוי?
א. רק בגיגית פתוחה
ב. גם בגיגית סגורה
ג. רק אם כבר יצא מהם יין
ד. רק אם נגע הגוי ביין
התשובות הנכונות:
ב
ב
ב
ב
ב
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך