אִם מַדְלִיק בְּנֵר שֶל חֶרֶס, כֵּיוָן שֶׁהִדְלִיק בּוֹ לַיְלָה אֶחָד, נַעֲשָׂה יָשָׁן, וְאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ בַּלַּיְלָה הַשֵׁנִי, מִשּׁוּם דְּמָאִיס. וְעַל כֵּן תִּהְיֶה לוֹ מְנוֹרָה נָאָה שֶׁל מִינֵי מַתֶּכֶת. וּמִי שֶׁיָדוֹ מַשֶּׂגֶת, יִקְנֶה מְנוֹרָה שֶׁל כֶּסֶף לְהִדּוּר מִצְוָה (תרע"ג).
נר של חרס – בולע שמן, ומתלכלך בצורה שכבר אי אפשר לנקותו.
דמאיס – שהוא מאוס ודוחה, והמדליק בו מבזה את המצווה.
תהיה לו – למצוה מן המובחר, אבל מן הדין אפשר להדליק בכוסיות זכוכית, ואפילו בכוסיות של חרס אם החרס מצופה בזיגוג זכוכית. ואם מדליק בנרות שעוה וכדומה, יכול להדליק אפילו על השולחן, ואינו חייב להדליק בתוך כלי דוקא.
מנורה – חנוכיה. ומן הדין לא חייבים בכלל להדליק בתוך חנוכיה, ומותר להדליק נרות שאינם מחוברים זה לזה בשום צורה.
מתכת – לאו דוקא, ויכולה להיות גם מזכוכית, או מעץ, אלא שכלי הקיבול של השמן לא כדאי שיהיה מחומר דליק.
מנורה של כסף – ובתנאי שמדליק במקום שאין לחשוש לגניבה, אבל אם היה רוצה להדליק ברחוב בפתח הכניסה לבית, כמבואר בסעיף ז, ויש חשש שהמנורה תיגנב, יותר טוב להדליק בחנוכיה פשוטה בחוץ, מאשר להדליק בפנים - במקום שאין הנס מתפרסם - במנורת כסף.
מִנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינָתֵנוּ כִּמְהַדְּרִין מִן הַמְהַדְּרִין, שֶׁמַּדְלִיקִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן נֵר אֶחָד, וּבַשֵּׁנִי, שְׁנֵי נֵרוֹת, וְכֵן מוֹסִיפִין, עַד שֶׁבְּלֵיל שְׁמִינִי מַדְלִיק שְׁמוֹנָה. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר, שֶיִתֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד נֵרוֹתָיו בְּמָקוֹם מְיֻחָד, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הֶיכֵּר כַּמָּה נֵרוֹת מַדְלִיקִין, וְלֹא יַדְלִיקוּ בַּמָּקוֹם שֶׁמַּדְלִיקִין נֵרוֹת כָּל הַשָּׁנָה, כְּדֵי שֶׁיִהְיֶה הֶכֵּר שֶׁהֵם נֵרוֹת חֲנֻכָּה[1] (תרע"א).
במדינתנו – ארצות אירופה האשכנזית.
כמהדרין מן המהדרין – מצוות נר חנוכה מן הדין היא להדליק בכל אחת מהלילות נר אחד למשפחה בלבד. והמהדרים במצוות מדליקים נר לכל אחד מבני הבית, ונהגו האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו נר[ות]. והמהדרים ביותר מוסיפים בכל לילה נר אחד יותר ממספר הנרות שהדליקו אתמול, ובני אשכנז נהגו לעשות זאת בנוסף להידור הראשון, וכל אחד מבני הבית מדליק כל לילה נר אחד יותר מבלילה הקודם, בעוד שבני ספרד מוסיפים נר נוסף כל לילה, אבל אינם מדליקים אלא פעם אחת בכל בית, ובני הבית יוצאים ידי חובתם בהדלקת ראש המשפחה.
מבני הבית – בנים ובנות, ובדורנו נהגו במשפחות רבות שהבנות מסתמכות על הדלקת האב, ואינן מהדרות להדליק בעצמן.
במקום מיוחד – שלא יהיה סתם ים של נרות, אלא יהיו סדרות של נרות לפי מספר היום, כאשר כל סדרה נפרדת משאר הסדרות. ואם מדליקים בחנוכיה, ולכל אחד יש את החנוכיה שלו, אין צריך להרחיק ביניהם.
מקום שמדליקין נרות כל השנה – על השולחן, או בתוך מנורה שמשמשת לתאורה כל השנה. אלא במקום אחר, או בכלי אחר, כגון בתוך חנוכיה. ובזמננו שבמשך כל השנה מאירים את הבית באור חשמל ולא באור נרות, גם חשש זה אינו קיים.
מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה, לְהַדְלִיק בַּפֶּתַח הַסָּמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מִשּׁוּם פִּרְסוּמֵי נִסָּא, וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂין בִּזְמַן הַמִּשְׁנָה וְהַגְּמָרָא. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ דָרִים בֵּין הָאֻמּוֹת, מַדְלִיקִין בַּבַּיִת שֶׁהוּא דָר בּוֹ. וְאִם יֶשׁ לוֹ חַלּוֹן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, יַדְלִיקֵם שָׁם. וְאִם לָאו, מַדְלִיקָן אֵצֶל הַפָּתַח. וּמִצְוָה שֶׁיַנִּיחֵם בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח מִשְּׂמֹאל, שֶׁתְּהֵא מְזוּזָה מִיָמִין, וְנֵר חֲנֻכָּה מִשְּׂמֹאל, וְנִמְצָא שֶהוּא מְסֻבָּב בְּמִצְוֹת. וְיוֹתֵר טוֹב לְהַנִּיחָם בַּחֲלַל הַפָּתַח (תרע"א תרע"ו).
בפתח הסמוך לרשות הרבים – ליד הפתח הפתוח לכיון רחוב ראשי, בין אם זה פתח הבית ובין אם זה פתח החצר.
משום פרסומי ניסא – כדי לפרסם את הנס.
בזמן הזה – בזמנו של הקיצור שולחן ערוך, וכן הוא עד היום בחלק מהקהילות בחו"ל.
דרים בין האומות – והדלקת הנרות בחוץ נתפסת כפרובוקציה המעוררת אנטישמיות. ובארץ ישראל חזרו רבים מגדולי החכמים לקיים את המצוה כמו שתוקנה, ומדליקים בחוץ, וכן ראוי לעשות.
בבית – מבפנים, והנרות מהווים פרסום הנס לבני הבית בלבד.
אצל הפתח – בצידו הפנימי.
ומצוה... – בין אם מדליק מבפנים ובין אם מדליק מבחוץ.
טפח הסמוך לפתח – בקיר במקום הצמוד לפתח, ואינו רחוק ממנו יותר מטפח [כ7.5 ס"מ, עיין בכללים שבסוף הספר, חומר לימוד ליום טו אלול].
מזוזה מימין – כמבואר בסימן יא סעיף ג.
הוא מסובב במצוות – כאשר נכנס לבית או יוצא ממנו.
יותר טוב – אם יש מקום ואין הדבר מסכן את הנכנסים והיוצאים.
הערות:
- המדליק מבפנים, מן הדין כל הבית כשר להדלקה, ובלבד שלא יהיה במקום שרגיל להדליק בו נרות כל השנה, כמו שלמדנו בסעיף ו, ומה שמדליקים ליד הפתח אינו אלא בשביל העניין להיות מסובב במצוות, ולכן, אם אינו מדקדק כל כך שהנר יהיה דוקא בטפח הסמוך לפתח, אין זה קריטי כל כך. אבל המדליק בחוץ, אם ירחיק את הנרות מן הפתח אינו יוצא ידי חובתו כלל, ולכן צריך מאד להיזהר שהנרות הדולקים יהיו בטפח הסמוך לפתח, ולא רק שבית החנוכיה, או אפילו החנוכיה עצמה, יעמדו שם.
מִצְוָה לְהַנִּיחָם לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים מִן הַקַּרְקַע[2], וּלְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. וְאִם הִנִּיחָם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, יָצָא. אֲבָל אִם הִנִּיחָם לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, לֹא יָצָא[3], מִשׁוּם דִּלְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה לָא שָׁלְטָא עֵינָא. וּמִי שֶׁהוּא דָר בַּעֲלִיָה, יָכוֹל לְהַנִּיחָם בַּחַלּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָבוֹהַּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. אֲבָל אִם הַחַלּוֹן לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה מִקַּרְקַּע רְשׁוּת הָרַבִּים, דְּלָא שָׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא מֵהַהוֹלְכִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲזַי טוֹב יוֹתֵר לְהַנִּיחָם אֵצֶל הַפָּתַח[4].
מצוה – לכתחילה. כך הוא לדעת הרבה פוסקים, אבל הקיצור שולחן ערוך עצמו סובר שאפילו בדיעבד, אם הדליקו למטה משלושה טפחים, פסול, כמו שיתבאר בסעיף יג.
להניחם – את הנרות בצורה שהלהבות של הנרות תהיינה...
שלשה טפחים – בין 22.5 ל30 ס"מ, לפי הדעות השונות, עיין בכללים שבסוף הספר [לימוד ליום טו אלול].
למטה מעשרה טפחים – שהלהבות תהיינה לא יותר מ75 ס"מ מעל הקרקע.
עשרים אמה – 9 מטר.
לא שלטא עינא – אין העין שולטת. ואין פרסום הנס ניכר.
בעליה – בקומה עליונה, ואין לו פתח שפתוח לרחוב. וכן הדין אם מסיבה אחרת אי אפשר לראות את פתח הבית או החצר מהרחוב, כגון שהוא גר במפלס שמתחת לרחוב.
בחלון – מצוותו להדליק בחלון, כדי שיראוהו האנשים העוברים ברחוב.
שהוא גבוה – גם ממפלס הרחוב, וגם מרצפת הבית.
דלא שלטא בהו עינא – שאין העין שולטת בהם.
אצל הפתח – מבפנים, כיון שבכל מקרה אין הפרסום אלא עבור בני הבית.
הַנֵּרוֹת, יִהְיוּ בְּשׁוּרָה אַחַת בְּשָׁוֶה, לֹא אֶחָד גָּבוֹהַּ וְאֶחָד נָמוּךְ. וְיִהְיֶה הֶפְסֵק בֵּין נֵר לְנֵר, שֶׁלֹּא יִתְקָרֵב הַלַהַב שֶׁל זֶה לָזֶה וְיִהְיֶה כְּמוֹ מְדוּרָה. וּבְנֵרוֹת שֶׁל שַעֲוָה, יִהְיֶה הֶפְסֵק שֶׁלֹּא יִתְחַמֵּם זֶה מִזֶּה וְתִטֹּף הַשַּׁעֲוָה וְיִתְקַלְקָלו. מִלֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְהִקִּיפָּהּ פְּתִילוֹת, אִם כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי, כָּל פְּתִילָה עוֹלָה בִּשְׁבִיל נֵר אֶחָד. לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי, אֲפִלוּ לְנֵר אֶחָד, אֵינָהּ עוֹלָה, לְפִי שֶׁהִיא כִּמְדוּרָה. נֵר שֶׁיֶשׁ לוֹ שְׁנֵי פִּיוֹת אוֹ יוֹתֵר, לֹא יַדְלִיקוּ בוֹ שְנַיִם אֲפִלוּ בַּלַיְלָה הָרִאשׁוֹן, מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא הֶכֵּר כַּמָּה נֵרוֹת מַדְלִיקִין (תרע"א).
יהיו – כך הוא הידור מצוה, שיהיו אחידים, כדי שמניינם יהיה ניכר במבט ראשון.
בשורה אחת – הוא יותר מהודר מאשר בעיגול.
הפסק – רווח.
בין נר לנר – של שמן.
יהיה הפסק – יותר גדול.
כפה עליה כלי – הניח על הקערה מכסה, או סתם כלי הפוך, כאשר רק ראשי הפתילות מציצים מבין הכלים.
אינה עולה – כל הקערה עם כל הנרות שמסביבה פסולה.
נר – כלי המיועד לנר שמן.
שני פיות – שתי מקומות המיועדים לפתילה.
לא ידליקו בו שנים – אף שנר זה נחשב לכמה נרות כפי מניין הפיות שיש לו, לא ידליקו בו שני בני אדם, אלא ידליק בו אדם אחד כמה נרות לפי מניין ימי החנוכה.
בלילה הראשון – שכל אחד צריך להדליק נר אחד בלבד.
דליכא הכר – שאין ניכר. והתבאר בסעיף ו שכל אחד צריך להדליק במקום מיוחד כדי שיהיה ברור כמה נרות כל אחד מדליק.
הערות:
- בחנוכיה יכולים שני בני אדם להדליק בלילות הראשונים, כל אחד בקצה אחר, שניכר הדבר ששני בני אדם הדליקו, שהרי אם היה אדם אחד מדליק, היה מדליק נרות סמוכים זו לזו.
זְמַן הַדְלָקָתָן, מִיָד בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים, וְלֹא יְאֻחָר. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר קֹדֶּם הַהַדְלָקָה, אֲפִלּוּ לִלְמֹד. רַק אִם לֹא הִתְפַּלֵּל מַעֲרִיב, יִתְפַּלֵּל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַדְלִיק. וְקֹדֶם שֶׁיַדְלִיק, יְקַבֵּץ כָּל בְּנֵי בֵיתוֹ לְפִרְסוּמֵי מִלְּתָא. וְצָרִיךְ לָתֵת שֶמֶן, שֶׁיִדְלְקוּ לְכָל הַפָּחוֹת חֲצִּי שָׁעָה. וּבְדִיעֲבַד אִם לֹא הִדְלִיק מִיָד, יָכוֹל לְהַדְלִיק בִּבְרָכָה כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי בֵיתוֹ נֵעוֹרִים[5]. אֲבָל לְאַחַר שֶׁבְּנֵי בֵיתוֹ יְשֵׁנִים, תוּ לֵיכָּא פִּרְסוּמֵי נִסָּא, וְיַדְלִיק בְּלֹא בְרָכָה. אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְהַדְלִיק בַּלַּיְלָה, יָכוֹל לְהַקְדִּים אֶת עַצְמוֹ וּלְהַדְלִיק מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה[6], דְּהַיְנוּ שָׁעָה וּרְבִיעִית קֹדֶם צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְהַיְנוּ שָׁעָה זְמַנִּית, לְפִי עֵרֶךְ הַיוֹם, (עַיֵן לְעֵיל סִימָן סט סָעִיף ב). וּבִימֵי חֲנֻכָּה שֶׁהַיָמִים קְצָרִים, אִם הַיּוֹם אָרֹךְ רַק עֶשֶׂר שָׁעוֹת עַל הָאוּהר (עַל הַשָּׁעוֹן), אֲזַי פְּלַג הַמִּנְחָה, הֲוֵי שָׁעָה אַחַת וּשְׁתֵּי מִינוּטִין (דַקוֹת) וָחֵצִי, וּבִלְבַד שֶׁיִתֵּן שֶׁמֶן כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ דּוֹלְקִים עַד חֲצִי שָׁעָה לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְאִם אֵינָם דּוֹלְקִים כָּךְ, לֹא קִיֵם הַמִּצְוָה (תרע"ב ובחיי"א).
בצאת הכוכבים – שלושה כוכבים בינוניים, שאינם נראים ביום [כמו כוכבי הלכת נוגה וצדק שניתן לצפות בהם לעיתים לפני שקיעת החמה], ונראים גם לפני שמחשיכה כל כיפת הרקיע לגמרי.
ולא יאוחר – לכתחילה.
שום דבר – שנמשך זמן מה. אבל מותר להדליק אור וכדומה.
אם לא התפלל מעריב – שהתבאר בסימן ע סעיף א שהמנהג הוא להתפלל ערבית מיד אחרי מנחה, עוד לפני צאת הכוכבים.
לפרסומי מילתא – לפרסם את הדבר.
לתת שמן – בכמות מספקת...
כל זמן שבני ביתו ניעורים – אם הוא מדליק בתוך הבית, ואם הוא מדליק ליד הפתח מבחוץ, יכול להדליק כל זמן שיש אנשים שעוברים ברחוב.
תו ליכא פרסומי ניסא – שוב אין פרסום הנס.
לא יהיה לו פנאי – כגון שלא ישהה בביתו, או שיחזור לביתו בשעה שכבר אי אפשר להדליק.
פלג המנחה – מחצית של זמן 'מנחה קטנה' התבאר בסימן סט סעיף ב [ובסימן עב סעיף ט].
שעה זמנית – שאורכה משתנה לפי הזמן שיש ביום, בניגוד ל'שעה שוה', שהיא תמיד בת 60 דקות.
שהימים קצרים – בחצי כדור הארץ הצפוני.
עשר שעות על האוהר – כלומר עשר שעות בנות 60 דקות, שבהלכה מתחלקים ל12 שעות, ואורך כל שעה זמנית היא 50 דקות.
אינם דולקים כך – אפילו אם שם מספיק שמן, אם נכבו הנרות לפני שהגיע זמן ההדלקה, צריך לחזור ולהדליק, בניגוד למבואר בסעיף יג.
הערות:
- כבר התבאר בסימן עה סעיף א, שבזמן הקיצור שולחן ערוך המנהג היה באירופה כדעת רבנו תם, שהיום נמשך עד קרוב לצאת הכוכבים, ועד צאת הכוכבים אינו ודאי לילה. אבל בזמננו המנהג הוא לפרוש ממלאכה בערב שבת כבר לפני שקיעת החמה הנראית לעינינו, כדעת הפוסקים שבשקיעת החמה מתחיל בין השמשות, וכרבע שעה אחר כך הוא ודאי לילה. אף שאין הדבר ניכר במבט שטחי, אבל בלימוד מעמיק של המקורות מתברר שמחלוקת זו שייכת גם לכאן, שהפסיקה להדליק נרות חנוכה עם צאת הכוכבים היא כדעת רבנו תם, ואילו לדעת הגר"א ובעל התניא ועוד פוסקים יש להדליק נרות חנוכה מיד עם שקיעת החמה. ולכן, רוב החסידים ורבים מבני עדות המזרח שחוששים לשתי הדעות, ונזהרים במוצאי שבת שלא לעשות מלאכה בשום אופן עד שיגיע זמן מוצאי שבת לרבנו תם, יכולים להחזיק במנהגם להדליק בצאת הכוכבים, אבל המקילים בזה, ומסתמכים לגמרי על דברי החולקים על רבנו תם, צריכים להדליק נרות חנוכה לכתחילה עם שקיעת החמה. ולכל הפחות ידליקו תוך חצי שעה אחרי שקיעת החמה, ויתפללו ערבית יותר מאוחר.
- גם חשבון השעות הזמניות, שהקיצור שולחן ערוך מחלק לשתים עשרה את הזמן שמעלות השחר עד צאת הכוכבים, לדעות שבין השמשות מתחיל בשקיעת החמה, גם השעות מתחשבים מהנץ החמה ועד שקיעתה, ואפילו לדעת הפוסקים שבין השמשות מתחיל זמן רב לאחר שקיעת החמה, יש דעות שחשבון השעות הוא מהנץ החמה ועד שקיעתה, וכך הוא המנהג הרווח היום, מלבד בקריאת שמע, כמו שהתבאר בהערה לסימן יז סעיף א.
סֵדֶר הַדְלָקָתָן כְּפִי מִנְהָגֵנוּ, בַּלַיְלָה הָרִאשׁוֹן מַדְלִיק הַנֵּר שֶׁכְּנֶגֶד יְמִינוֹ, וּבַלַּיְלָה הַשֵּׁנִי מוֹסִיף עָלָיו נֵר כְּנֶגֶד שְׂמֹאלוֹ, וְכֵן בְּכָל לַיְלָה מוֹסִיף כְּנֶגֶד שְׂמֹאלוֹ, וְזֶה שֶׁהוּא מוֹסִיף, מַדְלִיק בָּרִאשׁוֹנָה וּפוֹנֶה וְהוֹלֵךְ לִימִינוֹ (תרע"ו).
כפי מנהגנו – יש בזה מנהגים רבים, וכל אחד יעשה כפי מנהגו. אבל אשכנזי שאין לו מנהג יעשה כמבואר כאן שהוא מנהג רוב האשכנזים.
שכנגד ימינו – את הנר הכי ימני בחנוכיה.
כנגד שמאלו – משמאל לנר הראשון.
ופונה והולך לימינו – תוך כדי הדלקה.
[1] והספרדים נהגו להדליק נר אחד לכל הבית, ואפילו אם בני הבית מרובים לא ידליקו יותר, וכך פסק השולחן ערוך וכך העיד הרמב"ם. (חזון עובדיה חנוכה, יט).
[2] כתב החזון עובדיה (חנוכה, לד) דמלשון השולחן ערוך והפוסקים נראה שאם הניחה למטה מג' טפחים(24 ס"מ) פסולה אף בדיעבד, ויכבה ויגביה וידליק בלי ברכה. ומכל מקום אם השלהבת נמצאת למעלה מג' טפחים יצא, למרות שהנרות נמוכים מג' טפחים.
יש ליתן את הנרות למעלה מג' טפחים, ואם יש בבית ילדים קטנים, ויש חשש שיגעו בנרות ויכבו אותם, יש להדליקם מעל י' טפחים. (אור לציון ד מב ג בהע')
[3] החזון עובדיה כתב שאם הדליק החנוכיה למעלה מעשרים אמה, צריך לכבות הנרות ולהדליקם פחות מעשרים אמה, אך לא יחזור ויברך.
[4] הדר בעליה, מצוה שיניח החנוכיה בחלון או במרפסת הסמוכה לרשות הרבים, לקיים פירסומי ניסא. וטוב להניח הנרות בתוך זכוכית ולהעמידם במרפסת כדי שיראו העוברים והשבים. ואם הוא גר במקום שהמרפסת גבוהה מרשות הרבים עשרים אמה, יניח הנרות בפתח הדירה מבפנים, הואיל ואין בזה היכר כ"כ לרשות הרבים.(חזון עובדיה חנוכה לג) ובבית הגבוה כמה קומות והוא גר בקומה חמישית או שישית, יכול להדליק בבית, שהוא פרסומי ניסא לבני הבית. ואם ירצה יכול להדליקה בחלון שאף לעוברים ושבים יש פרסומי ניסא (לדעת רבנו יואל, כוון שבבית הקירות מגיעות עד התקרה). וכל שכן אם יש עוד בנין גבוה מול ביתו.(חזון עובדיה חנוכה לו)
[5] ואם הגיע לביתו מאוחר, וכל בני ביתו ישנים, טוב שיעיר אחד או שניים מבני הבית כדי שישמעו הברכה, ואם אי אפשר, יברך לעצמו וידליק נר חנוכה. (חזון עובדיה חנוכה, סד).
[6] וידליק בברכה. (חזון עובדיה חנוכה, סט).
התשובות הנכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך