הלימוד היומי ט"ו כסלו

סימן כח - הלכות ספר תורה ושאר ספרי קדש ובו יג סעיפים:

סעיף א

מִצְוַת עֲשֵׂה, עַל כָּל אִישׁ מִיִשְֹרָאֵל לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה[1], שֶׁנֶּאֱמַר, וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֵת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְקִבְּלוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פֵּרוּשׁוֹ לִכְתֹּב אֵת כָּל הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַשִּׁירָה[2], וַאֲפִלּוּ יָרַשׁ סֵפֶר תּוֹרָה מֵאָבִיו, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלוֹ. שָׂכַר לוֹ סוֹפֵר לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, אוֹ שֶׁקְּנָאוֹ, וְהָיָה בּוֹ טָעוּת וְהִגִּיהוֹ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ. וְאָסוּר לִמְכֹּר סֵפֶר תּוֹרָה. אַךְ בִּשְׁעַת דְּחַק גָּדוֹל, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (יו"ד סִימָן ע"ר ובאוֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ג).

 

שנאמר – דברים לא יט.

את כל התורה – שהרי אסור לכתוב רק חלקים מן התורה, כי התורה ניתנה לנו כיחידה אחת, שנאמר (דברים לא כו) 'לקוח את ספר התורה הזה'.

שיש בה השירה – שירת האזינו (דברים לב).

קנאו והיה בו טעות... – כי אם קנאו ולא היה בו טעות, אינו נחשב כאילו כתבו, ונחלקו הפוסקים אם קיים לפחות את המצוה הבסיסית, או שלא קיים את המצווה בכלל.

והגיהו – תיקן את הטעות.

בשעת דחק גדול – שאין לו מה לאכול [אפילו אם היה יכול להתפרנס אבל הוא רוצה ללמוד תורה], או שאין לו כסף להוצאות נישואין שלו או של ילדיו.

שאלת חכם – האם המקרה שלו מצדיק למכור ספר תורה, כי יש שיקולים רבים שצריך לקחת בחשבון.

הערות:

-       הפוסקים מתלבטים האם מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה בשותפות, או שכל איש ישראל צריך לכתוב ספר תורה שלם לעצמו, ובעבר היה המנהג לכתוב בשותפות, ואם כי בוודאי מי שיש לו את היכולת הכלכלית לכך נכון הדבר שיכתוב ספר תורה לעצמו, מי שאין לו יכולת זו, נכון שלכל הפחות יקח חלק בכתיבת ספר תורה משותף.

-       גם במקרים שבהם מותר למכור ספר תורה, אם מכרו, שוב אינו מקיים את המצוה, וצריך לכתוב ספר תורה חדש כאשר הדבר מתאפשר לו.

-       כמו כן יש ספק אם אדם כתב ספר תורה ואחר כך הקדישו לבית כנסת כדי שיוכלו לקרוא בו בציבור, אם מקיים בכך את המצווה, שהרי ספר התורה כבר לא שלו, והדרך הטובה ביותר הוא להשאיל את ספר התורה לציבור, ולא לתרום, אלא אם יש לו ספר תורה נוסף שהוא שלו.

 

סעיף ב

וְכֵן מִצְוָה עַל כָּל אִישׁ, לִקְנֹת שְׁאָר סִפְרֵי קֹדֶשׁ שֶׁלּוֹמְדִים מִתּוֹכָן, כְּגוֹן מִקְרָא מִשְׁנָה, גְּמָרָא וּפוֹסְקִים, שֶׁיִּלְמֹד מִתּוֹכָן[3], וְגַם יַשְׁאִילֵן לַאֲחֵרִים. וּמִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, לִקְנֹת לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וְגַם שְׁאָר סִפְרֵי לִמּוּד, אֲזַי הַסְּפָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ לִמּוּד, הֵן קוֹדְמִין. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, זֶה הַכּוֹתֵב (וְהוּא הַדִּין הַקוֹנֶה) סְפָרִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים (יו"ד ע"ר כתובות דף נ').

 

וכן מצוה על כל איש... – שהרי עיקר מצוות כתיבת ספר תורה היא להגדיל את האפשרויות ללמוד תורה, שכך כתוב (דברים לא יט) 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל', אלא שבזמן שניתנה תורה היה אסור לכתוב את שאר חלקי התורה שניתנו לנו בעל פה, ורק את חמישה חומשי תורה היה מותר לכתוב, אבל לאחר שהתירו לכתוב גם את התורה שבעל פה [כדי שלא תישכח התורה מישראל], מתרחבת מצוות כתיבת ספר תורה על כל חלקי התורה.

שאין ידו משגת – אין לו אפשרות כלכלית.

הן קודמין – כי בזמננו כבר לא משתמשים בספרי תורה כדי ללמוד מתוכם, ומשתמשים לצורך זה בחומשים.

וצדקתו עומדת לעד – תהלים קיב ג, ותחילת הפסוק הוא 'הון ועושר בביתו', כלומר שיש לו רכוש, ואינו תורם אותו לצדקה, אלא הוא נשאר בבעלותו, ובכל זאת הדבר נחשב לו כצדקה, שהרי עליו נאמר 'וצדקתו עומדת לעד', ובהכרח הכוונה לאדם שרוכש ספרים ומאפשר לאחרים ללמוד מהם.

הערות:

-       גם אדם שרוצה להנציח את זכרם של קרוביו, ולתרום ספר תורה לעילוי נשמתם, אף שבוודאי יש בכך עניין גדול, יותר זכות ועילוי נשמה יהיה אם במקום ספר תורה [או בנוסף] יתרום ספרי לימוד לבתי מדרש שיושבים בהם אנשים שהוגים בתורה, ובכך תיזקף כל מילה הנלמדת מתוך ספרים אלו לעילוי נשמת יקיריו. וטוב הדבר שיתאם עם הגבאי אילו ספרים חסרים ויש בהם צורך.

 

סעיף ג

חַיָּב אָדָם לִנְהֹג כָּבוֹד גָּדוֹל בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וּמִצְוָה לְיַחֵד לוֹ מָקוֹם, וּלְכַבֵּד אֵת הַמָּקוֹם הַהוּא וּלְהַדְּרוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יָרֹק כְּנֶגֶד סֵּפֶר תּוֹרָה, וְלֹא יֶאֱחֹז סֵפֶר תּוֹרָה בְּלֹא מִטְפַּחַת[4]. הָרוֹאֶה אֵת הַנּוֹשֵׂא סֵפֶר תּוֹרָה, צָרִיךְ לַעֲמֹד לְפָנָיו, עַד שֶׁיַּכְנִיס אֵת סֵּפֶר הַתּוֹרָה לִמְקוֹמוֹ, אוֹ עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֵהוּ עוֹד. וּבְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁמּוֹצִיאִין וּמַכְנִיסִין אֵת הַסֵּפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לְכָל מִי שֶׁעוֹבֶרֶת לְפָנָיו, לְלַוּוֹתָהּ עַד מְקוֹמָהּ[5], וְכֵן הַמַּגְבִּיהַּ וְהַגּוֹלֵל, יֵלְכוּ לְלַוֹּוֹתָהּ[6] (יו"ד רפ"ב אוֹרַח חַיִּים [קמ"ז] קמ"ט).

 

ליחד לו מקום – כגון ארון הקודש.

בלא מטפחת – כמו שכבר התבאר בסימן כג סעיף ד.

צריך לעמוד – כמו שצריך לעמוד בפני תלמיד חכם.

למקומו – שהניחו על התיבה או בתוך ארון הקודש, אבל מותר לשבת כאשר הספר תורה בתוך ארון הקודש, אפילו בשעה שהוא פתוח וספרי התורה נראים, אבל אם כל הציבור עומד אסור לשבת, כי בזה הוא מפגין זלזול בכבוד התורה.

וכן המגביה והגולל... – התבאר בסימן כג סעיף כח.

הערות:

-       בשמחת תורה, בזמן שמחזיקים בספרי תורה ורוקדים איתם, אסור לשבת בבית הכנסת, והפוסקים לימדו זכות על הנוהגים להקל בזה.

 

סעיף ד

אֲפִלּוּ שְׁאָר סִפְרֵי קֹדֶשׁ אִם מֻנָּחִים עַל סַפְסָל, אָסוּר לֵישֵׁב עַל סַפְסָל זֶה[7], אֶלָּא אִם הַסְּפָרִים מֻנָּחִים עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁגָּבוֹהַּ לְכָל הַפָּחוֹת טֶפַח, וּמִכָּל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְהַנִּיחַ סְפָרִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע. לֹא יַנִּיחַ אָדָם סֵפֶר עַל בִּרְכָּיו, וּשְׁנֵי אַצִילֵי יָדָיו עָלָיו. בִּשְׁעַת הַדְּחַק מֻתָּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי תֵבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁאָר סִפְרֵי קֹדֶשׁ. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר. מַנִּיחִים חֻמָּשִׁים עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וכְתוּבִים, וְכֵן כְּתוּבִים עַל גַּבֵּי נְבִיאִים, וּנְבִיאִים עַל גַּבֵּי כְּתוּבִים. אֲבָל אֵין מַנִּיחִין נְבִיאִים וּכְתוּבִים, עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁים [יו"ד רפ"ב].

 

טפח – כ10 ס"מ.

אצילי ידיו – המרפקים שלו.

תיבה – ארגז. היו בתי כנסיות שהספסלים שהיו יושבים עליהם שימשו כארגזים לאחסון ספרים וטליתות, והפוסקים דנו בהרחבה אם זה בסדר שיושבים על ספסלים אלו.

מניחים חומשים... – כשמניחים כתבי הקודש אחד על השני, אסור להניח דבר שקדושתו פחותה על דבר שקדושתו גדולה יותר, אבל מותר להניח שתי ספרי תורה אחד על השני, כיון שקדושתם זהה. כמו כן קדושת ספרי הנביאים והכתובים זהה.

הערות:

-       יש פוסקים שכתבו שכל דרגות הקדושה אינם שייכים אלא בספרים שנכתבו על קלף כדין ספר תורה, אבל לא בספרים המודפסים שלנו, שאין לחומש מודפס קדושה יותר מלשאר ספרי הקודש. ודעת הקיצור שולחן ערוך אינה כן. והמנהג להקפיד שלא להניח ספרי משנה, תלמוד ופוסקים וכל ספרי תורה שבעל פה על חומשים או נביאים וכתובים. אבל בין הספרים של תורה שבעל פה לבין עצמם אין דרגות קדושה, ומותר להניח את כולם זה על גבי זה, ובלבד שיכילו דברי תורה.

 

סעיף ה

סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה, גּוֹנְזִין אוֹתוֹ[8]. וְכֵן שְׁאָר סְפָרִים וְכִתְבֵי קֹדֶשׁ וְתַשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה. וְאָסוּר לְשָׂרְפָן (עַיֵּן שו"ע אוֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ד [יו"ד רפ"ב]).

 

בלה – יצא מכלל שימוש מפני שנקרע, או מפני שהאותיות נמחקות או קופצות ואין אפשרות לתקנו.

גונזין אותו – קוברים אותם בתוך כלי ששומר עליו מפני רקבון, ואם אפשר, קוברים אותם בתוך קבר של תלמיד חכם.

כתבי קודש – מגילות, מזוזות.

תשמישי קדושה – רצועות ובתים של תפילין שבלו, וכן כריכות של ספרים.

הערות:

-       עיתונים שיש בתוכם פה ושם משפט שלקוח מן התורה, אבל אין מטרתם ללמד תורה, מותר לזורקם ואין בהם שום קדושה, בתנאי שאין מופיעים שם שמות הקדושים. ועיתונים שיש בהם דברי תורה ומאמרי מוסר והשקפה, אסור לזרקם לפח, ונוהגים לגנוז אותם, ובשעת הדחק כאשר אין שום אפשרות לגנוז את הכל, והם נזרקים ובאים לידי בזיון, יש מקום להתיר לשורפם על פי הוראת רב.

 

סעיף ו

אֵין זוֹרְקִין כִּתְבֵי קֹדֶשׁ, וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְאָסוּר לַהֲפֹךְ אוֹתָן עַל פְּנֵיהֶם. וְאִם מְצָאָן הֲפוּכִין צָרִיךְ לְהַנִּיחָן כָּרָאוּי (יו"ד סִימָן רפ"ב).

 

אין זורקין – לא מיד ליד, ולא על השולחן, ואין צריך לומר שאין זורקים אותם למקום של בזיון.

ואפילו הלכות ואגדות – שאין בהם קדושה כל כך, שהרי במקור היה אסור לכתוב אותם כמו שביארתי בסעיף ב, בכל זאת אחרי שהם כתובים יש בהם קדושה ואסור לזרוק אותם.

על פניהם – עם האותיות כלפי השולחן. שזה אמנם יותר טוב מלהניחו פתוח לגמרי, אבל גם הוא בזיון לספרים, ומותר רק כשאין אפשרות אחרת, ועיין במה שלמדנו בסימן כז סעיף ד..

להניחן כראוי - לסגור את הספר, או לכסות אותו במפה או בבגד כלשהו.

 

סעיף ז

אֵין לְהַשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי סְפָרִים, וּלְעֵת הַצֹּרֶךְ, עַל כָּל פָּנִים יִהְיוּ מֻנָּחִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים (חיי אדם כלל ל"א).

 

לעת הצורך – שהרי אסור להתאפק כמבואר בסימן ד סעיף א, ואין לו מקום אחר מלבד מול הספרים.

גבוהים עשרה טפחים – מרצפת הבית, ואז מותר גם בספר תורה בשעת הצורך.

הערות:

-       דיני תשמיש המיטה בבית שיש בו ספר תורה או שאר ספרים מתבארים בסימן קנ סעיף ו.

 

סעיף ח

אֵין לַעֲשׂוֹת מַפּוֹת וּמְעִילִים לְדָבָר שֶׁבַּקְדֻשָּׁה, מִדָּבָר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט[9]. וּבְדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר נַעֲשׂוּ מֻתָּר. אֲבָל מִדָּבָר שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אָסוּר (אוֹרַח חַיִּים סִימָן קמ"ז קנ"ג קנ"ד).

 

מפות – כעין מטפחת ארוכה שהיו כורכים אותה מסביב לספר תורה כמה פעמים [בימינו רגילים להשתמש למטרה זו בחגורת קטיפה עם פטנט לסגירה]. ובאשכנז יש מנהג עתיק לעשות מפות אלו דוקא מהחיתולים שהניחו מתחת לתינוק בשעת הברית, כיון שנעשה בהם מצוה אחת טוב לעשות בהם מצוה נוספת, כמו שלמדנו בסימן ט סעיף יט.

לדבר שבקדושה – וכן נרתיק לתפילין או למזוזות.

הדיוט – אדם, והמושג התבאר בהרחבה בסימן רב סעיף יד.

מותר – וכן מותר לכתחילה לשנות את צורת הבגד ששימש להדיוט, ולתפור אותו מחדש, ולהשתמש בו לדבר שבקדושה.

אסור – כמו שהתבאר בסימן קסז סעיף ג.

 

סעיף ט

אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּסֵפֶר לַהֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן לְהַעֲמִידוֹ לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה. אֲבָל אִם הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת עַל הַסֵּפֶר שֶׁהוּא לוֹמֵד בּוֹ, מֻתָּר לְהָגֵן בְּסֵפֶר אַחֵר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לַהֲנָאָתוֹ. וְכֵן לְהַנִּיחַ סֵפֶר תַּחַת סֵפֶר שֶׁהָיָה לוֹמֵד בּוֹ, כְּדֵי לְהַגְבִּיהוֹ לְצֹרֶךְ הַלִּמּוּד, יֵשׁ לְהַתִּיר[10]. אֲבָל אֵין לְהַנִּיחַ סֵפֶר בְּתוֹךְ סֵפֶר אַחֵר, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְחַפֵּשׂ אַחַר כָּךְ מְקוֹם לִמּוּדוֹ. לֹא יְשַׂרְטֵט אֵיזֶה קֻנְטְרֵס עַל הַסֵּפֶר, לְפִי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה בְּקֻנְטְרֵס, עַד שֶׁיִּכְתְּבוּ בּוֹ. וְכֵן לֹא יַנִּיחַ נְיָר וְכַדּוֹמֶה בַּסֵּפֶר, לְמִשְׁמֶרֶת (מ"א סִימָן קנ"ד פת"ש ביו"ד ס"ס רפ"ב).

 

להנאתו – של המשתמש.

כיון שאינו עושה להנאתו – אלא כדי שיוכל ללמוד בספר אחר.

להניח ספר בתוך ספר – כסמניה, שאין להשתמש בספר לצורך שימוש עתידי בספר אחר.

ישרטט – יכין לכתיבה.

קונטרס – מחברת.

עד שיכתבו בו – ולכתוב בו דברי תורה מותר גם מעל ספר אחר.

למשמרת – שיהיה שמור במקום כלשהו, ואין צריך לומר שאין לשמור בתוך ספר שערות של זקן. אבל אם שומר ניירות בתוך הספר, כדי שאם ייצטרך לכתוב דברי תורה תוך כדי לימודו ימצא נייר מוכן, נראה שמותר.

 

סעיף י

הַמְאַבֵּד כִּתְבֵי קֹדֶשׁ, עוֹבֵר בְּלָאו דְּלֹא תַּעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם[11]. וּצְרִיכִין לִמְחֹת בְּכוֹרְכֵי סְפָרִים, שֶׁמְדַבְּקִין בְּתוֹךְ הַלּוּחוֹת כִּתְבֵי קֹדֶשׁ. גַּם צְרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד, כְּשֶׁנּוֹתְנִים סְפָרִים קְדוֹשִׁים יְשָׁנִים, לְאֻמָּן אֵינוֹ יְהוּדִי לְכָרְכָם מֵחָדָשׁ, שֶׁיִּקְחוּ מֵהֶם אֶת הַלּוּחוֹת הַיְשָׁנוֹת לְהַצְנִיעָם, שֶׁלֹּא יִתְּנֵם הָאֻמָּן לְסֵפֶר חֹל.

 

מאבד – משמיד, מקלקל, הורס.

לאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם – בפסוק (דברים יב ב-ג) נאמר 'אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים... ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא' ובפסוק שלאחריו נאמר 'לא תעשון כן לה' אלהיכם', זאת אומרת שכל מה שחייבים לעשות לעבודה זרה אסור לעשות לה'.

בתוך הלוחות – היו כורכים את הספרים בכריכות קשיחות, ובתוך הכריכות, מסביב לדפי הספר במקום שהם דבוקים זה לזה, היו מדביקים נייר ישן לחיזוק הכריכה. והיה מצוי שישתמשו לצורך זה בספרי הקודש בלויים.

אומן – מקצוען. בקי בכריכת ספרים.

לכרכם מחדש – והוא מסיר את הכריכה הישנה.

להצניעם – לגונזם, כדין כל תשמישי קדושה, כמו שהתבאר בסעיף ה.

יתנם – יעשה בהם שימוש חוזר.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

 

[1] אך מי שיש לו אפשרות לקנות ספר תורה לבדו עדיף. כי לדעת הרבה 'פוסקים' אין יוצאים ידי חובה בקנית ספר תורה בשותפות. (יביע אומר י, יו"ד כט).

[2] הקונה ספר תורה ומכניסו לבית הכנסת, אין מקיים מצות כתיבת ספר תורה (ברכ"י, ע"ר). ומי שכתב הוא או שלוחו ספר תורה, ורוצה להכניסו לבית הכנסת, לא יקדישו עולמית, אלא יתנה שיהיה הספר תורה רק פקדון, וכל זמן שירצה יוכל לקחתו. (יביע אומר ז, יו"ד כט).

[3] מצוה לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ולא ימכור אותם אלא לצורך ללמוד תורה או לישא אשה. (שולחן ערוך ער, ב).

[4] השולחן ערוך (רפב, א) כתב, לא יחזור לספר התורה אחוריו כנגדו, אלא אם כן גבוה ממנו עשרה טפחים. וישב לפניו בכובד ראש וכו'.

[5] או עד שיתכסה מעיניו. (שולחן ערוך יו"ד רפב, ב).

[6] ומאחר והקהל נשאר לתפילה אין צריך שכל הקהל ילווה את ספר התורה, ודי שהסמוכים להיכל ילווהו. (ילקוט יוסף קמט, ג).

[7] אך השולחן ערוך כתב "אסור לישב במטה שספר תורה עליה" משמע שבשאר ספרי קודש מותר. (יביע אומר ט יו"ד כב). ומכל מקום טוב להחמיר שלא לישב במקום שיש ספרי קודש. (ב"י בשם רבנו מנוח).

[8] ונוהגים שספר תורה שבלה נותנים אותו בכלי חרס, וקוברין אותו בקבר תלמיד חכם. ואם אי אפשר קוברים אותו בבית קברות לבד. (הלכה ברורה קנד, יח, יט).

[9] אבל אם לקחו מבית כנסת מעילים והשתמשו בהם שימוש חול ושוב החזירום, מותר להחזירן לתשמיש של קדושה. (ילקוט יוסף קנג, א). ומותר לעשות פרוכת מבגד שהשתמש בו הדיוט, כוון  שהוא 'תשמיש דתשמיש'.(ילקוט יוסף קנג,יג)

[10] ונכון לא לעשות כך, אלא אם כן הספר כבר מונח לפניו ולא שיביאו רק על מנת להגביה ספר אחר. (ילקוט יוסף קנד, כט).

[11] אמבם מותר למחוק הקלטה מקלטת וכדו' אף שיש בה אמירת פסוקים, אם רוצה להקליט שם דברי קודש אחרים.(יביע אומר ד, כ)

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה

  1. האם חייב אדם לכתוב ספר תורה לעצמו?
    • א. כן
    • ב. לא, אפשר בשותפות
    • ג. רק אם ירש ספר תורה מאביו
  2. האם מותר למכור ספר תורה?
    • א. אסור בכל אופן
    • ב. מותר במקרה דחק גדול
    • ג. מותר אם קנה ספר תורה אחר
  3. האם מותר לשבת על ספסל שיש עליו ספרי קודש?
    • א. מותר
    • ב. אסור
    • ג. מותר אם הספרים גבוהים טפח מהספסל
  4. מדוע אסור להשאיר ספר פתוח כשיוצאים מהחדר?
    • א. כדי שלא ישכחו את הלימוד
    • ב. מפני בזיון התורה
    • ג. מפני בזיון הספר
  5. האם מותר לעשות מפה לספר תורה מטלית ששימשה לחול?
    • א. מותר
    • ב. אסור
    • ג. מותר בדיעבד

 

התשובות הנכונות: ב, ב, ב, ג, ג