אִם נִמְצָא בְּסֵפֶר תּוֹרָה פְּסוּל מֵחֲמַת טָעוּת, אִם הוּא טָעוּת גָּמוּר, אֵין קוֹרִין בּוֹ, וּצְרִיכִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ט סָעִיף י'). אֵיזֶהוּ טָעוּת גָּמוּר, כְּגוֹן יָתֵר אוֹ חָסֵר אוֹ נִתְחַלֵּף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת, וְעַל יְדֵי זֶה מִשְׁתַּנָּה הַקְּרִיאָה, כְּמוֹ תּוֹמִים תְּאוֹמִים, מִגְרְשֵׁיהֶן מִגְרְשֵׁיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפֵּרוּשׁ הוּא שָׁוֶה, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהַקְּרִיאָה אֵינָהּ שָׁוָה, הֲוֵי טָעוּת גָּמוּר. וְכֵן אִם הַטָּעוּת הוּא בְּעִנְיָן, שֶׁיְכוֹלִין לִקְרֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכָּתֵב, אֶלָּא שֶׁכָּתַב בְּעִנְיָן שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה הַפֵּרוּשׁ עַל יְדֵי זֶה, כְּגוֹן בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה, אַמָה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, אִם בִּמְקוֹם רָחְבּוֹ נִמְצָא כָּתוּב רָחְבָּה בְּהֵ"א אַף עַל פִּי שֶׁיְכוֹלִין לִקְרֹת אֵת הַבֵּי"ת בְּחוֹלָם, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא כָּתוּב, הֲוֵי טָעוּת שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה הַפֵּרוּשׁ, הֲוֵי גַּם כֵּן טָעוּת גָּמוּר. אֲבָל אִם הַטָּעוּת הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה, לֹא הַקְּרִיאָה וְלֹא הַפֵּרוּשׁ, כְּגוֹן, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת אֲבוֹתָם בְּוא"ו אַחַר הַבֵּי"ת, נִמְצָא בְּלֹא וא"ו, אוֹ בְּהִפּוּךְ, וְכֵן אִם בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא יו"ד שִׁמּוּשִׁית כְּגוֹן אֲבוֹתֵיכֶם, נִמְצָא חָסֵר יו"ד אוֹ בְּהֵפֶךְ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר[1] (לְפִי שֶׁאֵין סִפְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ מְדֻיָּקִים כָּל כָּךְ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהָאַחֵר יִהְיֶה יוֹתֵר כָּשֵׁר), אֲבָל אִם חֲסֵרָה יו"ד שָׁרָשִׁית כְּגוֹן, מַה לָךָ הָגָר אַל תִּירְאִי, כְּתִיב תִּרְאִי בְּלֹא יוּ"ד אַחַר הַתָּי"ו, אוֹ אַל תִּירָא אַבְרָם, כְּתִיב תִּרָא, צְרִיכִין לְהוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר (עַיֵּן שערי אפרים שער ו' סָעִיף יו"ד ובפתחי שערים שָׁם) (קמ"ג).
פסול מחמת טעות – בניגוד לפסולים שנוצרים אחרי שהאותיות נכתבו כהלכה, כמו בסעיפים ג-ד שאז יש כמה חילוקי דינים שיתבארו שם.
צריכין ספר תורה אחר – ובסעיף ט יתבאר מה עושים כאשר אין ספר תורה אחר.
עיין לקמן – אם מעלים מפטיר ואם מברכים ברכות הפטרה כאשר התברר לקראת סוף הקריאה שבספר תורה היתה טעות.
ועל ידי זה משתנה הקריאה – מתייחס לחסר ויתר ונתחלף.
תומים תאומים – בבראשית כה כד נאמר 'והנה תומים בבטנה', ושם לח כז נאמר 'והנה תאומים בבטנה'.
מגרשיהן מגרשיהם – בבמדבר לה ג נאמר 'ומגרשיהם יהיו לבהמתם', ושם בפסוק ז נאמר 'אתהן ואת מגרשיהן'.
שיכולין לקרותו – גם בכתיב הנוכחי.
בעניין שמשתנה הפירוש – כגון שבמקום 'לא' כתוב 'לו' או להיפך.
הוי גם כן טעות גמור – וכן אם כתוב 'ונמצא דמו' [מלשון מציאה] במקום 'ונמצה דמו' [מלשון מיצוי] (ויקרא א טו), או 'מאין יבמי' [מלשון אין]במקום 'מאן יבמי' [מלשון מיאון] (דברים כה ז), וכל הדומה לזה.
בפרשת תרומה – שמות כה י.
יכולין לקרות את הבי"ת בחולם – כמו אהלה (בראשית ט כא, יב ח, יג ג), עלה (בראשית מו ד), ראה (בראשית מח יא), עשה (נ כ), פרעה, כה, פה, איפה, ועוד רבים.
משתנה הפירוש – שהרי הה"א מורה על כינוי לנקבה.
אבותם – בכל התורה הוא כתוב בלי וי"ו, חוץ משני מקומות (במדבר א טז, יז יח).
שימושית – שאינה שורשית, וגם אינה נחוצה להבנת המבנה הדקדוקי של המילה.
אבותיכם – כתוב תמיד עם יו"ד ובלי וי"ו, חוץ מפעם אחת (דברים א יא) שהוא עם וי"ו ובלי יו"ד, ופעם אחת (שמות ג יג) שהוא עם וי"ו ועם יו"ד.
שורשית - שאם היא חסרה משמעות המילה משתנה.
אין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך – בספר תורה יש יותר משלוש מאות אלף אותיות, שאם חסר אחת או יש אות אחת מיותרת הוא פסול. דרך כתיבת ספר התורה היא העתקה מספר תורה אחר, או מתוך 'תיקון סופרים' מודפס, והסופר כותב כל אות בצורה ידנית. המציאות היא, שגם סופר דייקן ביותר, אינו מצליח לכתוב ספר תורה שהוא מאה אחוז מושלם, ובהגהה הראשונה מוצאים בו למעלה ממאה טעויות. אמנם ספרי התורה עוברים כמה הגהות, אבל גם אחר כך, קשה מאד להיות בטוחים שאכן הצליחו להגיע לתוצאה מושלמת, ואין זה נדיר, שספר תורה שקראו בו כבר שנים רבות, מגלים בו פתאום טעות שברור שהיתה שם מהתחלה. בזמננו שיש אפשרות לבדוק ספרי תורה במחשב, דיוק ספרי התורה השתפר מאד, ואם יש בבית הכנסת ספר תורה שעבר בדיקת מחשב [מלבד הבדיקות הידניות המקובלות], יש להוציאו אם נמצא בספר תורה אחר [שלא עבר בדיקת מחשב] טעות, אפילו מאלו שמבואר כאן שאין מוציאים עליהם ספר תורה אחר.
מה לך הגר אל תיראי – בראשית כא יז, משורש 'ירא', כלומר 'אל תפחדי'.
תראי בלא יו"ד – משורש 'ראה', כלומר 'אל תסתכלי'.
אל תירא אברם – בראשית טו א. וכן 'וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף' (בראשית מג יח), או 'וייראו העם את ה' ' (שמות יד לא) שכתוב 'ויראו' עם יו"ד אחת, או לחילופין 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם' (בראשית נ טו), או 'ויראו כל העדה כי גוע אהרון' (במדבר כ כט) שכתוב 'וייראו' עם שני יו"דים.
נִמְצָא תֵּבָה אַחַת חֲלוּקָה, עַד שֶׁנִּרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, אוֹ שֶׁנִּתְקָרְבוּ שְׁתֵּי תֵּבוֹת, וְנִרְאוֹת כְּאַחַת, אוֹ שֶׁנִּמְצָא תֵּבָה יְתֵרָה, בֵּין שֶׁהִיא תֵּבָה זָרָה, שֶׁאֵין כָּאן מְקוֹמָהּ כְּלָל, בֵּין שֶׁנִּכְתְּבָה תֵּבָה אַחַת כְּפוּלָה (עַיֵּן בספר קסת הסופר מהדורה תנינא לשכת הסופר סִימָן ד' סָעִיף קטן ז), וְכֵן אִם נִמְצָא שִׁנּוּי בְּצורוֹת הַפָּרָשִׁיּוֹת, כְּגוֹן פְּתוּחָה בִּמְקוֹם סְתוּמָה אוֹ סְתוּמָה בִּמְקוֹם פְּתוּחָה, אוֹ הֶפְסֵק פָּרָשָׁה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הֶפְסֵק פָּרָשָׁה וְאֵינוֹ כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִים גְּמוּרִים, וּצְרִיכִין לְהוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר.
חלוקה – עם מרווח גדול מדאי בין שתים מאותיותיה.
צורות הפרשיות... – התבאר בסימן כג סעיף כ.
הפסק פרשה במקום שאינו צריך – אפילו אם יש רק מרווח של תשע יו"דים בגודל הכתב של אותו ספר תורה בין שתי מילים, אף שלכתחילה במקום שצריך פרשה משאירים רווח של תשע אותיות גדולות.
ואינו – יש פחות ממרווח של תשע יו"דים.
הקדמה לסעיף ג:
האותיות בספר התורה צריכים להיות כתובים בצורה שכל אות מוקפת גְוִיל [=קלף חלק], ואסור שאפילו אות אחת תגיע לסוף הקלף, או לנקב שבתוך הקלף, או תיגע באות אחרת. ולדעת הקיצור שולחן ערוך אין דין זה נאמר אלא בשעת כתיבת האותיות, אבל אחר שהאותיות נכתבו כדין, גם אם נוצר מצב שניקב הקלף בצמוד לאחת האותיות או נמרח הדיו, לא נפסל הספר תורה בכך.
כמו כן, האותיות צריכות להיווצר על ידי כתיבה, ולא על ידי מחיקה, ואם לא היתה צורת האות כראוי, והסופר גירד את הדיו המיותר עד שנוצרה צורת האות, הרי היא פסולה. אבל אם האות היתה כתובה כראוי, אלא שנדבקה לאות אחרת, באופן שצורת האות עדיין ניכרת, והסיבה שהאות פסולה כרגע אינה אלא מפני שאינה מוקפת גויל, ניתן לגרד את הדיו המיותר, ואז האות כשרה.
יש מחלוקת, במקרים שניתן לגרד את הדיו כדי להכשיר את האות, אם היא כשרה כבר עכשיו, אפילו אם כרגע האות נוגעת באות אחרת, ועדיין לא גירד את מקום ההדבקה. כמו כן יש מחלוקת האם אות שנגעה באות אחרת תוך כדי הכתיבה, עוד לפני שהסתיימה כתיבתה, פסולה מפני שאינה מוקפת גויל, וניתן לתקנה על ידי גירוד, או שהיא פסולה מפני שחיבורה לאות אחרת פוגם בצורת האות עצמה, ודרך התיקון הוא למחוק את האות כולה ולכתוב אותה מחדש. שתי מחלוקות אלו תלוים זה בזה, ולכן במקרה שאות נדבקה לאות אחרת לפני שהסתיימה כתיבתה, לכל הדעות היא פסולה כל עוד שלא גירדו את מקום ההדבקה.
דעת חלק מהפוסקים, שמותר לקרוא בציבור עם הברכות גם בספר תורה שהוא פסול. ואף שאין אנחנו נוהגים להקל בזה כאשר ברור שספר התורה פסול, אבל כאשר נמצא פסול בשעת קריאת התורה, ועצם הפסול שנוי במחלוקת, אין מוציאים ספר תורה אחר, אלא מסיימים את הקריאה באותו הספר תורה.
נִמְצָא שֶׁנִּדְבַּק אוֹת לְאוֹת, אִם נִרְאֶה שֶׁנִּדְבַּק לְאַחַר הַכְּתִיבָה, כָּשֵׁר[2], כֹּל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ צוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת. אֲבָל אִם נִרְאֶה שֶׁנִּדְבַּק כֵּן בִּשְׁעַת כְּתִיבָה, אֲזַי יֵשׁ חִלּוּק, שֶׁאִם נִדְבַּק כֵּן קוֹדֶם שֶׁנִּגְמַר הָאוֹת, כְּגוֹן, נוּ"ן פְּשׁוּטָה שֶׁנִּדְבְּקָה בְּאֶמְצְעִיתָה בְּרֶגֶל תָּי"ו וְכַדּוֹמֶה פָּסוּל, אֶלָּא שֶׁבְּחֹל יְכוֹלִין לִגְרוֹד שָׁם לְהַפְרִידָם. אֲבָל אִם הַדִּבּוּק נַעֲשָׂה בִּגְמָר הָאוֹת, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר, וְאֵין צְרִיכִין לְהוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר.
נדבק אות לאות – ונמצא שאין האות מוקפת גויל מכל צדדיה, שזה פסול כמו שביארתי בהקדמה לסעיף זה.
כשר – מאחר ובשעת הכתיבה האות נכתבה כראוי, והיתה מוקפת גויל, ואין צריך להוציא ספר תורה אחר בגלל זה, וגם לכתחילה מותר להוציאו ולקרוא בו, ובהזדמנות נכון לגרד את הדיו המיותר שבמקום ההדבקה, כדי שהספר תורה יהיה כשר לכל הדעות.
נשתנו צורת האותיות – למשל אם נדבקו 'כ' ו'ו' בחלקם העליון, והם נראים ביחד כמו 'מ', שאז הספר תורה פסול, בלי קשר להלכה של 'מוקף גוויל', ואפילו אם יגרדו את מקום החיבור האותיות תישארנה פסולות, וחייבים למחוק אותם ולכתוב אותם מחדש.
נו"ן פשוטה – נו"ן סופית, שדרך כתיבתה היא מלמעלה למטה.
ברגל תי"ו – השמאלית, שאז התי"ו כשרה, כי כשהיא נכתבה היא היתה מוקפת גוויל, אבל הנו"ן פסולה, כי היא נדבקה לפני שהסתיימה כתיבתה, ואז עדיין לא היה לה צורה של נו"ן סופית אלא צורה של וי"ו.
פסול – לכל הדעות, כמו שביארתי בהקדמה.
בחול – בשבת אסור לתקן ולהכשיר ספר תורה פסול בכל צורה שהיא, משום מלאכת 'מכה בפטיש', שהיא אחת מהמלאכות האסורות בשבת. ועיין בסוף ההקדמה לסימן פ, ששם הפניתי לדוגמאות של מלאכה זו.
יכולין לגרוד שם להפרידם – כאשר אות נוצרת על ידי מחיקה וגרוד של דיו היא פסולה, כי האותיות צריכות להיכתב, כלומר להיווצר על ידי כתיבה, כמו שביארתי בהקדמה. אבל אם האות כשלעצמה ניכרת וכשרה, ורק פסולה בגלל שנדבקה בשעת הכתיבה לאות אחרת, אפשר לגרד את הדיו כדי להכשירה. במקרה זה, שהאות התחברה לאות שלידה באמצע הכתיבה, יש מחלוקת אם זה נקרא בעיה בצורת האות עצמה או רק בהיקף הגויל, וניתן לסמוך על הדעה המקילה ולגרד את מקום ההדבקה, ולהמשיך לקרוא בספר תורה. ולכתחילה נכון שבהזדמנות ימחוק הסופר את האות השניה ויכתוב אותה מחדש, כדי שיהיה כשר לכל הדעות.
בגמר האות – למשל שאות וי"ו נדבקה לרגל של תי"ו, שכבר לפני שהיא נדבקה תוך כדי תהליך הכתיבה היא היתה כשרה.
יש להכשיר – אפילו בשבת, בלי לגרד.
אין צריכין להוציא ספר תורה אחר – אבל צריך לתקן ביום חול, ולגרד את הדיו המיותר במקום ההדבקה, ואין צריך למחוק את האות כולה ולכתבה מחדש. וכל עוד שלא תוקן, אין להוציא לכתחילה את הספר תורה הזה כדי לקרוא בו, אלא אם אין ספר תורה אחר.
נִמְצָא אוֹת שֶׁהִפְסִיד צוּרָתוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה כֵּן מִתְּחִלַּת הַכְּתִיבָה, בֵּין שֶׁנַּעֲשָׂה אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי נֶקֶב פָּסוּל. אֲבָל אִם נִמְצָא נֶקֶב תּוֹךְ אוֹת אוֹ מִחוּץ לָאוֹת וְהָאוֹת בְּצוּרָתוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מֻקָּף גְּוִיל, וְנִכָּר שֶׁהַנֶּקֶב נַעֲשָׂה לְאַחַר הַכְּתִיבָה כָּשֵׁר[3], כֵּיוָן דְּבִשְׁעַת הַכְּתִיבָה הָיָה מֻקָּף גְּוִיל. אִם קָפְצָה הַדְּיוֹ מֵאֵיזֶה אוֹת וְאֵינוֹ שָׁחוֹר כָּרָאוּי פָּסוּל.
הפסיד צורתו – שאי אפשר לזהותה, או שהיא דומה לאות אחרת, ולא ניתן להבין [ללא ההקשר של האותיות שמסביב] באיזו אות מדובר.
על ידי נקב – וכן אם קפץ חלק מן הדיו, ולכן התקצר רגל של אחת האותיות עד שאין צורת האות ניכרת.
תוך אות – למשל בתוך מ"ם, או בתוך סמ"ך.
והאות בצורתו – הנקב לא פגע באות עצמו, אלא נצמד לאות.
כשר – ובהזדמנות נכון לגרד מעט את הדיו שמסביב לנקב, כדי שיהיה גויל שמקיף את האות מכל צדדיו.
ואינו שחור כראוי – נותר רושם של הדיו אחרי שהדיו קפץ.
אִם יֵשׁ סָפֵק בְּאֵיזֶה אוֹת, שֶׁמָּא אֵין צוּרָתָהּ עָלֶיהָ, מַרְאִין לְתִינוֹק[4], שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ (הַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ מֵבִין אֵת הָעִנְיָן, אֲבָל יוֹדֵעַ וּמֵבִין אֶת הָאוֹתִיּוֹת) אִם קוֹרֵא כָּרָאוּי, כְֹּשֵרָה. וְאִם לָאו פְּסוּלָה. וְאִם הַתִּינוֹקוֹת מְחֻלָּקִין, הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב (לדוד אמת). וְדַוְקָא כְּשֶׁאָנוּ מְסֻפָּקִין מוֹעִיל הַתִּינוֹק, מִשּׁוּם דְּאָז לֹא הֲוֵי רַק גִּלּוּי מִלְתָא בְּעָלְמָא. אֲבָל אִם אָנוּ רוֹאִים שֶׁאֵין הָאוֹת כְּהִלְכָתָהּ, וְכֵן אִם נִפְסְקוּ יוּדֵ"י הָאָלֶ"ף, אוֹ יוּדֵ"י הָעַיִ"ן וְהַשִּי"ן וְרַגְלֵי הַתָּיו וְכַדּוֹמֶה, פָּסוּל אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק קוֹרֵא אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת שֶׁאֵין הָאוֹת כְּתִקּוּנָהּ.
שמא אין צורתה עליה – כגון שלא ברור האם הקו של הוי"ו ארוך דיו, או שהיא יו"ד.
תינוק – ילד.
התינוקות מחולקים – יש ילדים שקוראים נכון ויש ילדים שאינם קוראים נכון.
גילוי מילתא בעלמא – בירור הדבר בלבד.
רואים שאין האות כהלכתה – למשל אם פינות האות כ"ף מרובעות במקום להיות עגולות.
יוד"י האל"ף – האות אל"ף מורכבת מפס אלכסוני דמוי וי"ו, ושני יו"דים שמחוברים אליה.
פסול – כי האות נחלקה לשתים.
כְּשֶׁמַּרְאִין לְתִינוֹק, אֵין צְרִיכִין לְכַסּוֹת לוֹ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלְּאַחֲרָיו. אֲבָל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלְּפָנָיו נוֹהֲגִין לְכַסּוֹת[5]. וְאִם נִפְסַק אֵיזֶה אוֹת בַּנֶקֶב, וְנִשְׁאַר מִקְּצָתוֹ גַּם מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה, וְאָנוּ מְסֻפָּקִים אִם יֵשׁ בָּאוֹת עַד הַנֶּקֶב כַּשִׁעוּר, צְרִיכִין לְכַסּוֹת הַחֵלֶק שֶׁלְּמַטָּה מִן הַנֶּקֶב, כִּי הַתִּינוֹק יְצָרְפוֹ וּבֶאֱמֶת אֵין לוֹ צֵרוּף (ט"ז אוֹרַח חַיִּים סִימָן ל"ב סָעִיף קָטָן י'). וְכֵן אִם קָפְצָה הַדְּיוֹ מִמִּקְצָת אוֹת, וְנִשְׁאַר שָׁם אֵיזֶה רֹשֶׁם צְרִיכִין לְכַסּוֹתוֹ, שֶׁלֹּא יְצָרְפוֹ הַתִּינוֹק (פרי מגדים) (סִימָן ל"ב).
נוהגים לכסות – מן הדין אין צורך בכך, שהרי מדובר בילד שאינו מבין את העניין.
נשאר מקצתו גם מן הנקב ולמטה – למשל שנפסק רגל הוי"ו, שאז האות כשרה אם גם עד המקום שהוי"ו נפסקה היא ארוכה מספיק.
התינוק יצרפו – הילד יזהה אותה כוי"ו לא בגלל אורך חלקה העליון, אלא בגלל שהוא רואה שהיא ממשיכה אחרי ההפסקה.
קפצה הדיו ממקצת אות – ונשאר רושם אדמדם או חום, שהוא פסול כמו שלמדנו בסעיף הקודם, והאות כשרה רק אם גם בלי החלק הזה יש לה את צורת האות הנכונה.
[1] ולהלכה, מנהגנו פשוט להוציא ספר תורה אחר, בכל החסירות והיתירות. (הלכה ברורה קמג, כב).
מותר לספרדים לעלות לספר תורה אשכנזי, וכן לאשכנזים מותר לעלות לספר תורה ספרדי, וכן בספרי תורה של תימנים, אפשר לעלות לתורה. (הלכה ברורה קמג, ג).
[2] מנהגינו בכל דיבוק להוציא ספר תורה אחר, ורק בספק דיבוק אין מוציאין אחר. (הלכה ברורה קמג, כב).
[3] ואם אפשר לגרור הדיו כדי שישאר ממנה צורת אות ותהיה מוקפת גויל עדיף. ואם א"א או שנמצא באמצע קריאת ספר תורה יש להכשיר הספר תורה. (ילקוט יוסף לב, כא).
[4] ואם יש ספק שאינו שקול והדעת נוטה לומר שהשתנתה האות, יש אומרים שלא מראים לקטן ויש פוסקים שמקילים בזה. וצריך שהתינוק יראה את צורת האותיות באותו הכתב. וכן צריך שהתינוק יהיה בערך בגיל חמש עד שבע, ושיהיה יודע את האותיות היטב אך לא מבין את הענין שקורא. (ילקוט יוסף לב, נז-נח).
[5] השולחן ערוך (לב, טז) כתב, שא"צ לכסות שאר האותיות.
וכתב בהלכה ברורה (לב, ס) שאין צריך לכסות תיבות ואותיות שאחר אותה תיבה, אבל התיבות שלפני אותה תיבה, אם זה מילים שהקטן יודע, כגון שרגיל לקרוא בפרשת שבוע ומכיר הפרשה, נכון להחמיר לא להראות לקטן. ואם לא מכיר הקטן את הפרשה, אין צריך לכסות את התיבות שלפני אותה תיבה שנמצא בה טעות. ואם קרא הקטן כהוגן לא צריך להראות לעוד קטן. ואם קטן אחד מכשיר האות וקטן אחר פוסל, יש להראות האות לקטן שלישי. ואם גם הקטן הזה מסתפק, יש פוסלין ואומרים שאין להראות לעוד קטן. ואם קראה הקטן לא כהוגן וחזר ותיקן את עצמו, אפשר לסמוך עליו, אך אם קרא כהוגן וחזר בו, שואלים ילד נוסף.
שאלה 1 מה הדין בספר תורה שנמצאה בו תיבה יתרה?
א. כשר אם אינה משנה את המשמעות
ב. פסול גמור וצריך להוציא ספר אחר
ג. כשר אם זו טעות ישנה
ד. תלוי אם התיבה מיותרת לגמרי
שאלה 2 כיצד מתייחסים לאות שנדבקה לאות אחרת אחרי הכתיבה?
א. פסולה תמיד
ב. כשרה כל עוד צורת האותיות ניכרת
ג. תלוי באיזה אותיות מדובר
ד. צריך תמיד לגרד ולתקן מיד
שאלה 3 מה עושים כשיש ספק לגבי צורת אות?
א. פוסלים מספק
ב. מראים לסופר סת"ם
ג. מראים לתינוק שאינו חכם ואינו טיפש
ד. מכשירים מספק
שאלה 4 האם צריך לכסות אותיות כשמראים לתינוק?
א. צריך לכסות את כל האותיות
ב. לא צריך לכסות כלל
ג. צריך לכסות רק אותיות שלפניו
ד. צריך לכסות רק אותיות שאחריו
שאלה 5 מה הדין כשנמצא נקב באות אחרי הכתיבה?
א. פסול תמיד
ב. כשר אם צורת האות נשארה
ג. תלוי בגודל הנקב
ד. צריך לשאול תינוק
תשובות נכונות:
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך