לימוד יומי כ"ג אלול

סימן קל - דיני עשרת ימי תשובה ובו ו סעיפים:

סעיף א

עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה, שְׁמָם מוֹרֶה עֲלֵיהֶם, שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לִתְשׁוּבָה[1]. וְכָל אָדָם מְחֻיָב אָז לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לִפְנֵי ה', יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, קֹדֶם בּוֹא הַיוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא יוֹם הַכִּפּוֹרִים, שֶׁנֶאֱמַר לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, וְנֶאֱמַר דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֵלוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם בַּיָּמִים הָאֵלּוּ לְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְלָשׁוּב מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. וּסְפֵק עֲבֵרָה צָרִיךְ יוֹתֵר תְּשׁוּבָה מֵעֲבֵרָה וַדָּאִית, כִּי יוֹתֵר מִתְחָרֵט הָאָדָם כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁעָשָׂה עֲבֵרָה מֵאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְלָכֵן קָרְבַּן אָשָׁם תָּלוּי צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר בְּיֹקֶר מִקָּרְבַּן חַטָּאת. וְיִרְבֶּה בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּבִצְדָקָה, וִימַעֵט בַּעֲסָקָיו. וְכָתַב הרמ"ק, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁיִהְיוּ יָמִים אֵלוּ כְּמוֹ חֹל הַמוֹעֵד, שֶלֹּא יַעֲשֶׂה בָהֶם אֶלָּא מְלָאכָה הֶכְרֵחִית. וּבְיוֹתֵר צָרִיךְ הָאָדָם לְתַקֵּן דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, אֲשֶׁר עַלֵיהֶם אֵין כַּפָּרָה עַד שֶׁיַחֲזִיר אֶת הַגָזֵל וְאֶת הָעשֶׁק, וִיפַיְּסוֹ שֶׁיִמְחוֹל לוֹ.

 

עשרת ימי תשובה – כך נקראים עשרת הימים מראש השנה עד יום הכיפורים.

מחויב אז לשוב – בעצם חייב אדם לחזור בתשובה על כל חטא מיד אחרי שהרגיש שחטא, וכך נוהגים תלמידי חכמים, אבל גם מי שלא נהג כן, אם מפני שלא הרגיש בצורך לחזור, ואם מפני שלא היה מודע לחטא, בימים אלו צריך להתאמץ ולהתבונן במעשיו, ולא להשאיר שום חטא ללא תשובה.

תשובה שלמה – תשובה שכוללת החלטה סופית שלא לחזור לחטא.

לפני ה' תטהרו – ויקרא טז ל, ובעל הקיצור שולחן ערוך מפרש את המילה 'לפני' שצריך להיטהר לפני שבאים לה' ביום הכיפורים.

דרשו ה' בהמצאו – ישעיה נה ו, חפשו את ה' בזמן שהוא נמצא.

ספק עבירה – כאשר הוא לא בטוח אם עשה עבירה או לא.

יותר תשובה – יותר מאמץ כדי לחזור בתשובה, כי באופן טבעי האדם נוטה להתחרט יותר...

אשם תלוי – מקריב אותו אדם שמסופק אם הוא חטא בחטא שחייבים עליו חטאת.

יותר ביוקר – מחיר האשם קבוע בתורה (ויקרא ה טו), איל [=כבש זכר בן יותר משלוש עשרה חודש] בשווי שני שקלי קודש, ואילו החטאת לא נקבע מחירו בתורה, ומעיקר הדין יוצא ידי חובתו בכבשה קטנה ששוה מעה כסף אחת, שהוא 1/48 משני שקלים.

חטאת – מקריבים על חטאים שנעשו בשוגג, שאם היו נעשים במזיד היו חייבים עליהם כרת.

ימעט בעסקיו – וישקיע את הזמן בפשפוש במעשיו ותיקונם ובהתבודדות, ובתפילה ואמירת תהילים.

הרמ"ק – רבי משה קורדובירו, מגדולי המקובלים בדור שלפני האר"י.

אין כפרה – אפילו יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו עד שירצה את חברו, כמו שיתבאר בסימן קלא סעיף ד.

עושק – כסף שהיה אמור להגיע לחברו כתשלום עבור עבודה, שכירות, או מכל סיבה אחרת, ועיכב אותו אצלו.

הערות:

-       כתב החיי אדם: "ואל יאמר אדם הלא בכל יום אני מניח תפילין וציצית ומברך ומתפלל, ואם כן ודאי שכף של זכיות יכריע. מי שאין לו לב אומר כן, כי צריך לחשוב גם כן כמה חבילות עבירות עשה בכל יום בדברים בטלים ולשון הרע וכל דבורים אסורים. וכן בכל האברים.... ובאמת בטעות הזו טעו הרבה בני אדם שחושבים שאין צריך לשוב רק מעבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וחילול שבת וכיוצא בו, וזה שקר מוחלט, כי יש עוונות שאדם דש בעקביו שהם חמורים מג' עבירות הנ"ל. הנך רואה מה שאמרו זכרונם לברכה בחומר לשון הרע שהוא קשה מעבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, ודרשו זה מן הפסוק. וזהו עבירה השכיח ומצוי מאוד בבני אדם... וכן יש חבילות עבירות שבני אדם רגילין בהם אשר רבו מלספר, שבועות שקר ושוא, וזהו רגיל אפילו כשמספר איזה שקר לחבירו או שמוכר חפץ לחבירו נשבע כה יעזרני ה', והרי נשבע בה'..., מקלל עצמו או חבירו בשם [שאומר יענשני, או יענישך העליון]..., מברך או מזכיר השם לבטלה, וכל שכן כל התפלות וברכות אם יעיין בנפשו בעונותינו הרבים הכל הוא בלא כוונה, רק נעשה טבע שכבר רגיל פיו ולשונו להתפלל ולברך. מלבין פני חבירו. מתכבד בקלון חבירו. מצער אחד מישראל בין בדברים בין במעשה.... ואם מצער אלמנה או יתום, חייב מיתה בידי שמים..., מלוה בריבית בלא היתר עסקא ..., שנאת איש לרעהו. כעס. הסתכלות בנשים. חניפות. ליצנות. דברים בטלים. דברי משא ומתן בשבת ויום טוב. ובכל אלו רגילים העולם מאוד. ואפילו הלומדים ומופלגים כשישימו על לבם, ימצאו שרובם נכשלים ברוב אלו דברים, ועוד יש הרבה עד אין מספר. וביטול תלמוד תורה כנגד כולם, כי הרחוק מן התורה, רחוק מעבודת הבורא, ולכן תקנו 'השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך'. וכפי הריבוי בעסק התורה, כן יתרבה ויתקרב לעבודה".

-       אין הכוונה שיתמלא בייאוש על כל העבירות שבידו, שהרי יצר לב האדם רע מנעוריו, וה' יודע יצרנו, אלא אדרבה, צריך האדם לשמוח שה' אוהב אותנו ורוצה אותנו קרובים אליו על אף כל זה, ואין רצונו אלא שנתחרט על מעשינו ועכשיו נקבל על עצמנו לתקן את מעשינו ולא לשוב לחטא, והוא מצפה לכל אחד ואחד מישראל כאב המצפה לבנו האהוב שישוב אליו, ולא משנה כמה חטא נגדו, ובלבד שמעכשיו יעשה את רצונו.

 

סעיף ב

רָאוּי לְאָדָם שֶׁיִתְנַהֵג בַּיָמִים הָאֵלּוּ גַּם בְּחֻמְרוֹת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶם כָּל הַשָּׁנָה, כִּי גַם אָנוּ מְבַקְשִׁים מֵאֵת ה', יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶיִתְנַהֵג עִמָּנוּ בַּחֲסִדוּת. וְהָאוֹכֵל כָּל הַשָּׁנָה פַּת פַּלְטֵר, לֹא יֹאכַל בַּיָמִים הָאֵלּו כִּי אִם פַּת יִשְֹרָאֵל, וְכַדּוֹמֶה לָזֶה (סִימָן תר"ג ובחיי"א).

 

חומרות שאינו נוהג בהם כל השנה – ישנם הלכות רבות, שיש בהם מחלוקת בין הפוסקים, ונהגו להקל, ורק יחידים מחמירים בהם וחוששים לדעות הפוסקים האוסרים. דוגמאות מצוייות הם ההסתמכות על העירוב העירוני, שלרוב מסתמך על קולות גדולות, הסתמכות על מערכות כשרות שאינם מהודרות, הלוואות בהיתרי עיסקא מפוקפקים, שמיעת מוסיקה, ועוד. כמו כן ישנם דברים שלכל הדעות אין חיוב לנהוג בהם, אבל לכל הדעות יש בכך מצוה מן המובחר, כמו תפילת שחרית עם הנץ החמה כוותיקין, ועוד, ובכלל זה ויתור ונכונות לפשרות בעניינים שבין אדם לחברו, גם כאשר הוא יודע שהאמת והצדק איתו. וכן ישנם דברים שכולם יודעים שצריך לעשותם, אבל בגלל ההרגל מזלזלים בהם, כמו לבוא בזמן לתפילה, לא לדבר באמצע הלימוד, ועוד.

בחסידות – לפנים משורת הדין, שיעשה עמנו גם דברים שאינו חייב לעשותם, ויכתוב אותנו לשנה טובה גם אם לא ממש מגיע לנו.

פת פלטר – לחם של מאפייה – מתבאר בסימן לח סעיף א שיש מקומות שנהגו בהם לאכול לחם שנאפה על ידי גוי [בחומרים כשרים] לצורך מכירה, ויש מקומות שנהגו בכך איסור.

 

סעיף ג

בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, יֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר הָרַחֲמָן הוּא יְחַדֵּשׁ וְכוּ', כְּמוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.

 

כמו בראש השנה – שמודפס בסידורים ובברכונים שיש לומר לפני 'הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח' 'הרחמן הוא יחדש עלינו את השנה הזאת לטובה ולברכה'.

 

סעיף ד

נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נִשׂוּאִין בַּיָמִים הָאֵלּו (מטה אפרים).

 

שלא לעשות נישואין – כי נישואין, ובפרט נישואין של בחור ובתולה, נוהגים להרבות בהם מאד בשמחה וריקודים ומחולות, ודבר זה אינו מתאים כל כך לתקופה זו.

הערות:

-       למעשה, רוב הנושאים נשים בזמננו כבר הגיעו לגיל עשרים שנה, ואסור להם להמתין יותר אלא צריכים לישא אשה בהקדם האפשרי כמו שהתבאר בסימן קמה, ובפרט שמצד המציאות אם אינו מתחתן בעשרת ימי תשובה יידחה הדבר לאחרי סוכות, ואז היא תקופה עמוסה בחתונות, וקשה למצוא אולם פנוי, ונמצא שדוחה את החתונה למשך זמן רב, וקשה להינצל מהרהורי עבירה, ויצא שכרו בהפסדו. וכמה גדולים כתבו שאדרבה, מצוה זו של פריה ורביה יכולה להטות את הכף של הזכויות, כיון שהיא מצוה גדולה מאד. אלא שיש להיזהר במשנה תוקף שהכל יתנהל על פי דרך התורה, ולפי דרכי הצניעות, ושלא יהיה חס ושלום תערובת של אנשים ונשים, שהרי למדנו בסעיף ב שיש להחמיר בעשרת ימי תשובה יותר מהמקובל בשאר ימות השנה, ועל אחת כמה וכמה שלא יקלו בדברים שהם קרובים לגילוי עריות. וגם יש להזהירם שתהיה שמחה גדולה ועצומה אבל לא של הוללות ושל קלות ראש, ואף שכן נכון גם בשאר ימות השנה, כמו שכתבתי בהערה לסימן קכו סעיף ג, בימים אלו יש להקפיד יותר.

 

סעיף ה

בְּשַׁבָּת שׁוּבָה, יֵשׁ לִקְרוֹת לַמַּפְטִיר אָדָם חָשׁוּב (תר"ב).

 

למפטיר – שיקרא את ההפטרה המיוחדת "שובה ישראל עד ה' אלהיך" (הושע יד ב).

אדם חשוב – ועל כל פנים לא ילד מתחת לגיל בר מצוה, אף שבשאר שבתות השנה מותר לו לעלות למפטיר ולקרוא הפטרה, כמבואר בסימן עט סעיף ט.

 

סעיף ו

יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַלְּבָנָה עַד מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים[2], שֶׁאָז שְׂמֵחִים, וּמִקֹּדֶם הָיוּ בִּדְאָגָה. וְיֵש אוֹמְרִים, דְּאַדְרַבָּה, טוֹב לְקַדְּשָׁהּ קֹדֶם, כְּדֵי לְהוֹסִיף בִּזְכֻיוֹת. וְהַכֹּל לְפִי הַזְמָן (תכ"ו תר"ב). בִּמְקוֹם שֶׁמָּצוּי לִקְנוֹת אֶתְרוֹגִים, לוּלָבִין וַהֲדַסִּים, נוֹהֲגִין אַנְֹשֵי מַעֲשֶֹה לִהְיוֹת זְרִיזִין מַקְדִּימים לִקְנוֹת בַּיָמִים הָאֵלּוּ, כְּדֵי שֶׁתִּצְטָרֵף גַּם הַמִּצְוָה הַיְקָרָה הַזֹּאת לִזְכֻיּוֹתֵינוּ (מטה אפרים).

 

מקדשין את הלבנה – דיני קידוש לבנה התבארו בסימן צז מסעיף ז והלאה.

שאז שמחים ומקודם היו בדאגה – ומאחר וקידוש לבנה הוא כמו קבלת פני השכינה, צריך לאומרו בשמחה.

להוסיף בזכויות – שזו מצוה שאפשר לעשותה רק פעם אחת בחודש, ולכן היא נדירה וחביבה.

לפי הזמן – באירופה היה מצוי שאם ימתינו עד מוצאי יום הכיפורים, שוב לא יוכלו לקדשה מפני מזג האוויר, ובפרט אם היה עוד שבת בין יום הכיפורים לסוכות ואין מקדשים את הלבנה בשבת. ובארץ ישראל אין הדבר מצוי כלל וניתן להמתין עד מוצאי יום הכיפורים. ועם זאת, הנוהגים לקדשה קודם לכן יחזיקו במנהגם.

במקום שמצוי לקנות – במקומות רבים באירופה לא היו מצויים מינים אלו לקנות, והיו הקהל קונים סט אחד או שנים לעיירה שלימה, והיו כולם לפי התור יוצאים ידי חובתם בזה אחר זה, כמו שכתבתי בהקדמה לסימן קלו. וברוך ה' כאן בארץ ישראל מצויים מינים אלו לקנות בכל מקום.

אתרוגים לולבין והדסים – אבל ערבות לא היו קונים, כי הם היו מצויים בארצות ההם בשפע רב, ובקהילות רבות היו מחלקים בחינם ערבות טריות מדי יום ביומו לכל הרוצה.

אנשי מעשה – אנשים שמקפידים על מעשיהם שיהיו נכונים וטובים ככל האפשר, ועוסקים בגמילות חסדים על כל גווניה, גם אם אינם תלמידי חכמים.

זריזין מקדימים לקנות – שכך אמרו חכמינו 'זריזים – מקדימים למצוות'.

המצוה היקרה הזאת – הכנה לקיום מצוות לולב.

הערות:

-       גם מצוות בניית הסוכה שמתבאר בסימן קלג סעיף ל שנוהגים להתחיל בה במוצאי יום הכיפורים, אם נראה לפי העניין שלא יספיק לבנותה בנחת אחרי יום הכיפורים, ובפרט כאשר יש שבת נוספת בין יום הכיפורים לסוכות, יותר נכון לעסוק בבנייתה כבר בעשרת ימי תשובה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] בעשרת ימי תשובה יש להרבות בתורה בתפילות ובתחנונים. ולא לאבד רגע בימים אלו. וגם העוסקים במלאכה כל השנה, ימעטו במלאכה וירבו בתורה ותפילה. ויש להחמיר בימים אלו בחומרות שאינו נוהג בהם כל השנה. (אור לציון ד ו ט)

[2] ויש נוהגים לברך ברכת הלבנה קודם יום הכיפורים, וכל אחד יעשה כפי מנהגו. (חזון עובדיה ימים נוראים, שצג).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה