לימוד יומי י"ב בחשוון

סעיף כ

חוֹלְצִין מְעֻמָּד. מֵסִיר אֶת הַכְּרִיכוֹת מִן הָאֶצְבַּע וּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת מֵהַזְּרוֹעַ. וְחוֹלֵץ תְּחִלָּה שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד[1], מִשּׁוּם דִּכְתִיב, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, וּמִדִּכְתִיב וְהָיוּ לְשׁוֹן רַבִּים, דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם, וְלָכֵן מַנִּיחִין תְּחִלָּה שֶׁל יָד וְחוֹלְצִין תְּחִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שֶׁל רֹאשׁ, תִּהְיֶה עָלָיו גַּם שֶׁל יָד. וְיֵשׁ לַחֲלֹץ שֶׁל רֹאשׁ בְּיַד שְׂמֹאל שֶׁהִיא יַד כֵּהָה כְּדֵי לְהַרְאוֹת שֶׁקָּשָׁה עָלָיו חֲלִיצָתָן, מִפְּנֵי שֶׁהַמִּצְוָה הִיא שֶׁיִהְיוּ עָלָיו תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁאֵין לָנוּ גּוּף נָקִי, חוֹלְצִין מִיָּד לְאַחַר הַתְּפִלָּה. וְלֹא יַחֲלֹץ אֶת הַתְּפִלִּין לֹא בִפְנֵי סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא בִפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ לִצְדָדִים. מִנְהַג חֲכָמִים לְנַשֵּׁק אֶת הַתְּפִלִּין בִּשְׁעַת הַנָּחָתָן וּבִשְׁעַת חֲלִיצָתָן. אֵין לְהָסִיר אֶת הַטַּלִּית עַד לְאַחַר חֲלִיצַת הַתְּפִלִּין (כ"ה כ"ח ל"ח).

 

דכתיב – דברים ו ח.

לשון רבים – והיה אפשר לוותר כליל על מילת 'והיו' ולכתבות וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך.

יד כהה – היד החלשה.

כל היום – כך היא עיקר המצווה, וכך נהגו עם ישראל במשך יותר מאלף שנה.

אין לנו גוף נקי – אנחנו לא סומכים על עצמנו שנצליח לשמור על גוף נקי כמבואר בסעיף כג, וגם נקי מהרהורים רעים, ומהיסח הדעת.

לא בפני ספר תורה ולא בפני רבו – כי כדי לחלוץ התפילין צריך לגלות את הראש, וזה נחשב כזלזול בכבוד הרב ובכבוד ספר תורה לגלות את ראשו בפניהם.

יסלק עצמו לצדדים – ילך לחלוץ במקום צדדי, לא מול פני הרב או הספר תורה.

הערות:

-       מה שכתב שלפני שמוריד את התפילין של ראש מסיר מלבד הכריכות של האצבע גם חלק מהכריכות של הזרוע, מעטים הם הנוהגים כן, ודעת רוב הפוסקים שאין בזה שום עניין, אלא מסירים את הכריכות מן האצבע בלבד, ואת כריכות הזרוע אחר הסרת תפילין של ראש, וכל אחד יעשה כמנהגו.

 

סעיף כא

יָנִיחַ אֶת הַתְּפִלִּין בְּתוֹךְ הַכִּיס שֶׁלָּהֶן, בְּאֹפֶן שֶׁיֵּדַע לְמָחָר לְהוֹצִיא תְחִלָּה שֶׁל יָד. אֲבָל לֹא יָנִיחַ שֶׁל יָד עַל שֶׁל רֹאשׁ, כֵּיוָן דְּשֶׁל רֹאשׁ קְדֻשָּׁתוֹ גְדוֹלָה מִשֶּׁל יָד, אֶלָּא יָנִיחֵם זוֹ אֵצֶל זוֹ, וְיָנִיחַ הַכִּיס עִם הַתְּפִלִּין בְּתוֹךְ כִּיס הַטַּלִּית לְמַטָּה וְהַטַּלִּית לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּפְגַע בַּטַּלִּית תְּחִלָּה. (כ"ה כ"ח).

 

באופן שידע למחר – ישים את של ראש בצד ימין ואת של יד בצד שמאל, או להיפך, העיקר שיעשה תמיד באותו אופן.

להוציא תחילה של יד – שאותה צריך להניח תחילה, ואסור לקחת לידו את של ראש לפני שמניח את של יד, כדי שלא יצטרך להעביר על המצווה, כמו שהתבאר בסעיף ה.

קדושתו גדולה משל יד – התבאר בסעיף יח.

כדי שיפגע בטלית תחילה – כמבואר בסעיף ב.

 

סעיף כב

מִי שֶׁאֵין לוֹ תְפִלִּין וְהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין[2], מוּטָב שֶׁיִּתְעַכֵּב עַד לְאַחַר תְּפִלַּת הַצִּבּוּר לִשְׁאֹל לוֹ תְפִלִּין מֵאַחֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בַּתְּפִלִּין, מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר בְּלֹא תְפִלִּין. אֲבָל מִי שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּמְצָא תְפִלִּין, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְפִלִּין. וְאִם מִתְיָרֵא. שֶׁמָּא יַעֲבֹר גַּם זְמַן תְּפִלָּה, מִתְפַּלֵּל גַּם כֵּן, וּכְשֶׁיִּמְצָא אַחַר כָּךְ תְּפִלִּין, יָנִיחֵן בִּבְרָכוֹת וְיֹאמַר בָּהֶם אֵיזֶה מִזְמוֹר אוֹ יִתְפַּלֵּל בָּהֶם מִנְחָה (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן יד סָעִיף ח). אֲבָל לַיְלָה לָאו זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וְאָסוּר לְהָנִיחָן בַּלָּיְלָה. מֻתָּר לִקַּח תְּפִלִּין שֶׁל חֲבֵרוֹ גַּם שֶׁלֹּא בִידִיעָתוֹ לְהָנִיחָן וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסִימָן שֶׁלִּפְנֵי זֶה סָעִיף י"א לְעִנְיַן טַלִּית (י"ד ל' ס"ו).

 

והציבור מתפללין – והוא נמצא בציבור שמתפללים עכשיו.

לשאול לו תפילין מאחר – אחרי שההוא יסיים את תפילתו.

יקרא קריאת שמע... – שכל הקורא קריאת שמע [של שחרית] בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, שהרי אומר 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך' והוא בעצמו אינו מקיים את מה שהוא אומר.

זמן קריאת שמע – יתבאר בסימן יז סעיף א.

זמן תפילה – יתבאר בסימן יח סעיף א.

יניחן בברכות – שמצוות תפילין היא מצווה נפרדת, ואינה קשורה לקריאת שמע ותפילה, וזמנה כל היום.

עיין לקמן – מה עושים כאשר מביאים לו תפילין כאשר הוא כבר באמצע פסוקי דזמרה, או כאשר הוא מצפה שיביאו לו תפילין אז.

בלילה – מצאת הכוכבים ואילך. אבל בין השמשות יכול להניחם אם עדיין לא הניח תפילין באותו יום.

כמו שכתבתי... – וכאן אפשר לכל הדעות לברך לכתחילה על של חברו, כי אפשר לקיים את המצווה בתפילין שאולים, בניגוד לטלית שאולה שהיא פטורה מן הציצית, וכדי לברך עליה צריך לקבלה במתנה [על מנת להחזיר] מבעליה.

 

סעיף כג

תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי. וּצְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהָפִיחַ בָּהֶם[3] (וְעַיֵּן לקמן סִימָן יב ס"ד). חוֹלֶה מֵעַיִם אֲפִלּוּ אֵין לוֹ צַעַר, פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ בִּנְקִיּוּת כָּרָאוּי. וְאִם נִרְאֶה לוֹ שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת בְּגוּף נָקִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, יָנִיחֵם אָז. אֲבָל שְׁאָר חוֹלֶה, אִם מִצְטַעֵר בְּחָלְיוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶׁבֶת עָלָיו מִפְּנֵי צַעְרוֹ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. וְאִם לָאו, חַיָּב (סִימָן לח).

 

צריכין גוף נקי – צריך שמי שמניח אותם יהיה לו גוף נקי.

חולה מעיים – שכל רגע עלול להיות לו דחף לעשיית צרכים, או להפחה.

צער – כאב בטן.

יניחם אז – בין הבוחר בעמו ישראל באהבה לקריאת שמע, כמבואר בסימן יב סעיף ד.

שאר חולה – שאין למחלתו השפעה על נקיות גופו.

אין דעתו מיושבת עליו – אינו מצליח להתרכז על דברים אחרים מרוב כאבים.

 

סעיף כד

קָטֹן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלִּין שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶן וְשֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֶן, אָבִיו חַיָּב לִקְנוֹת לוֹ תְּפִלִּין שֶׁיָנִיחֵן. וְעַכְשָׁו נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג שֶׁמַּתְחִיל הַקָּטָן לְהָנִיחַ תְּפִלִּין שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה[4] (לז).

 

חייב לקנות לו תפילין – מדין חינוך, כמבואר בסימן קסה סעיפים א-ב.

שנים או שלושה חדשים – ועכשיו התפשט המנהג להניח תפילין חודש לפני הבר מצוה.

 

סעיף כה

בְּעִנְיַן הַנָּחַת תְּפִלִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד, יֵשׁ מַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים וְחִלּוּקֵי מִנְהָגִים. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאָחֲזוּ כְּדַעַת הַפּוֹסְקִים שֶׁלֹּא לְהָנִיחָן. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין כְּדַעַת הַפּוֹסְקִים לְהָנִיחָן אֶלָּא שֶׁאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בְּקוֹל רָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּמוֹ שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לְהָנִיחָן בְּלֹא בְרָכוֹת[5], (וְיֵשׁ לְכַוֵּן שֶׁאִם חֹל הַמּוֹעֵד לָאו זְמַן תְּפִלִּין תִּהְיֶינָה כִּרְצוּעוֹת בְּעָלְמָא, פרמ"ג). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ. אַךְ לְקַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה פּוֹסֵק (כ"ה ל"א). וּצְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁהַמִּתְפַּלְּלִים בְּבֵית כְּנֶסֶת אֶחָד, לֹא יִהְיוּ קְצָת מֵנִיחִין וּקְצָת אֵין מֵנִיחִין (כֵּן נִרְאֶה דְּבָזֶה וַדַּאי אִכָּא מִשּׁוּם לֹא תִתְגּוֹדְדוּ).

 

תהיינה כרצועות בעלמא – שאסור להוסיף על מצוות התורה, שנאמר (דברים יג א) 'את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', ואלו המניחים בלא ברכה הוא מפני שהם מתייחסים לחיוב תפילין בחול המועד כאל ספק, ואם כן, על הצד שאינם חייבים הרי הם מוסיפים על המצוות, ולכן צריכים לכוון שאם חול המועד אינו זמן שחייבים להניח בו תפילין, אין הם מניחים אותם לשם מצווה, אלא סתם לקישוט.

מכל מקום... – התבאר בסעיף ח בקשר לתפילין של רבנו תם.

לא יהיו קצת מניחין וקצת אין מניחין – אלא יבחרו להם מנהג אחד, ואם מניחים יניחו כולם, ומי שחושש יכול להניחם ללא ברכה, ואם אין מניחים יכול מי שרוצה בכך להניחם בביתו בצנעה, ורבים נוהגים כן בארץ ישראל, שמנהג עדתם בחו"ל היה להניח, והמנהג בכל בתי הכנסיות שלא להניח תפילין.

וודאי איכא – יש בוודאות.

משום לא תתגודדו – איסור מצד מה שכתוב בתורה (דברים יד א) 'לא תתגודדו', שפירשו בו חכמינו זכרונם לברכה כמה פירושים, ואחד מהם 'לא תעשו אגודות אגודות', כלומר שלא ינהגו חלק מהעם בדרך אחת וחלק מהעם בדרך אחרת, ויש הרבה חילוקי דעות וספקות מתי נוהג איסור זה, אבל לכל הפחות הוא נוהג בנושא הלכתי, כאשר באותו בית כנסת חלק נוהגים כך וחלק נוהגים אחרת.

 

סעיף כו

תְּפִלִּין שֶׁהֻחְזְקוּ בְּכַשְׁרוּת, מִן הַדִּין כָּל זְמַן שֶׁהַבַּיִת שָׁלֵם, גַּם הַפָּרָשִׁיּוֹת הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן וְאֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה. וּמִכָּל מָקוֹם נָכוֹן לְבָדְקָן[6], מִפְּנֵי שֶׁלִּפְעָמִים מִתְקַלְקְלִין מִן הַזֵּעָה. וְאִם אֵינוֹ מֵנִיחַ אוֹתָן אֵלָּא לִפְרָקִים, צְרִיכִין בְּדִיקָה שְׁתֵּי פְעָמִים בְּכָל שֶׁבַע שָׁנִים, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִתְעַפָּשׁוּ. וְכֵן אִם נִקְרַע הַבַּיִת, צְרִיכִין גַּם הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּדִיקָה. וְכֵן אִם נָשְׁרוּ בַמָּיִם. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵין לוֹ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְבָדְקָן וְלַחֲזֹר לְתָפְרָן, יָנִיחֵן כָּךְ בְּלֹא בְדִיקָה, שֶלֹּא יִתְבַּטֵּל מִמִצְוַת תְּפִלִּין (סִימָן לט), אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם (פרי מגדים).

 

הוחזקו בכשרות – שידוע שהיו כשרים בהתחלה.

בחזקתן – אפשר להניח שלא נפסלו.

לבדקן – להביא אותם למגיה שיודע לפתוח ולסגור את התפילין, ולבדוק את הפרשיות שבפנים, אם אולי נמחקו או הטשטשו, ואולי נדבקו אותיות זה לזה.

לפרקים – לעיתים רחוקות.

נקרע הבית – אפילו אם נקרע בצורה שאין התפילין נפסלות, צריך לבדוק אם קרה משהו לפרשיות שבפנים.

נשרו במים – נפלו לתוך המים. וכן אם הושארו בשמש ישירה, כגון מתחת לשמשת האוטו, צריכים בדיקה.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ומנהגנו לחלוץ תפילין של יד ג"כ בישיבה. (ילקוט יוסף ל, יג).

[2] אם הביאו לו טלית ותפילין אחר שאמר יוצר אור, יפסיק בין פרק לפרק ויניחם בברכה. ואם הביאו לו באמצע ברכות קריאת שמע יניחם בברכה בין הפרקים, ואם הביאו לו אחר שהתחיל ויאמר, יניח בלי ברכה, ואחר תפילת י"ח ימשמש בהם ויברך. ואם לא הובאו לפניו אלא לאחר שחתם גאל ישראל, מניח רק את התפילין בלא ברכה, ומיד אחר תפלת י"ח, ימשמש בהם ויברך.(הליכות עולם א קיג קיד)

[3] וכל מי שלא יכול לשמור את עצמו שלא להפיח עם התפילין, אינו רשאי להניח תפילין. ואם יודע שיכול לשמור עצמו בקריאת שמע, רשאי להניח בברכה אחר אהבת עולם, ומיד אחר קריאת שמע יחלוץ התפילין. (שולחן ערוך לח, ב).

[4] קטן אם יודע לשמור עצמו בטהרה, מצוה על אביו לחנכו במצות תפילין, שנה או שנתיים קודם הבר מצוה, ורשאי אף לברך עליהם. (יביע אומר ו, ג).  

[5] והיום בא"י נוהגים גם הספרדים וגם האשכנזים, לא להניח תפילין בחול המועד. וגם אדם שנהג בחו"ל להניח בחוה"מ כשבא לא"י ינהג כמו שנוהגים בא"י ולא יניח תפילין בחוה"מ. (ילקוט יוסף לא, ו).

[6] בזמנינו ראוי לבדוק את התפילין כל שנה בחודש אלול. (הלכה ברורה לט, א. ילקוט יוסף כה, יג).

השולחן ערוך כתב, שאדם המוחזק בתורה וחסידות יניח תפילין של רבנו תם. מכל מקום בזמן הזה גם אברכים ובעלי בתים יראי שמים נהגו להניח תפילין של ר"ת ואין בזה משום יוהרא, (הליכות עולם א, כג).

היה ראוי מעיקר הדין להתיר להניח התיתורא של ר"ת על המעברתא של רש"י, ואין בזה משום חציצה, אמנם כיון שכמה אחרונים החמירו בזה, יותר נכון לא להניחם זה על זה, אלא אם אין מקום להניחם אחד ליד השני, יניחם זה אחר זה ולא ביחד. (יביע אומר ה, ה).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה