אִם יֵש תִּנוֹק לָמוּל, מָלִין קֹדֶם אַשְׁרֵי, וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת הַמִּילָה בְּלֹא כוֹס. וּבִמְדִינוֹתֵינוּ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס, וְנוֹתְנִין מִמֶּנּוּ מְעַט לַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, מִלְּבַד מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ כְּשֶׁאוֹמְרִים בְּדָמַיִךְ חֲיִי. אֲבָל לְתִינוֹק אַחֵר, אֵין לִתֵּן לִטְעֹם מִן הַכּוֹס[1], (דְּחָמִיר מִתִּשְׁעָה בְּאָב). הַנּוֹהֵג לִמְצֹץ בְּיַיִן, לֹא יְזַלְּפוֹ בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָד, וּמוֹצֵץ בַּפֶּה כְּדַרְכּוֹ (תרי"ב תרכ"א).
קודם אשרי – אחרי הזכרת נשמות.
בלא כוס – שהרי אסור לשתות ביום הכיפורים.
מלבד מה שנותנים לו כשאומרים בדמייך חיי – אחרי הברית אומרים כמה פסוקי ברכה שקשורים לברית, וביניהם את הפסוק 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל טז ו), שנדרש על כך שבזכות מצוות מילה עם ישראל נגאלו ממצרים. וכשאומרים את המילים 'בדמייך חיי' נוהגים לטפטף טיפת יין לתוך פי התינוק הנימול. וביום הכיפורים צריך חוץ מזה לתת לו לשתות עוד טיפת יין.
תינוק אחר – ילד, אפילו אם הוא בגיל שהוא אוכל בכל מקרה ואסור לו לצום כמו שלמדנו בסעיף יט, כי יש חשש שכאשר הילד יגדל הוא יחשוב שמותר ביום הכיפורים לשתות יין של מצוה.
דחמיר מתשעה באב – שמבואר בסימן קכד סעיף יח שנותנים בו את היין של הברית לילד.
למצוץ – המוהל חייב אחרי הברית למצוץ את הדם דרך הפצע שבמקום הברית, ויורק אותו אחר כך.
ביין – יש מוהלים ששמים בפיהם יין לפני המציצה, ומוצצים בפה מלא יין, שהיין מחטא את הפצע.
לא יזלפו בפה אלא ביד – יטפטף מהיין בידו על הפצע, ולא יקח יין לתוך פיו.
מוצץ בפה כדרכו – ואין חוששים שמא יבלע.
נוֹהֲגִין לשְׁטֹחַ עֲשָׂבִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְהַטַּעַם הוּא, לְפִי שֶׁנּוֹהֲגִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְלִפֹּל עַל הַפָּנִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, זֵכֶר לַמִּקְדָש. וּבְמָקוֹם שֶׁהַקַּרְקַע מְרֻצָּף בַּאֲבָנִים, אָסוּר לְהִשְׁתַּחֲווֹת כֵּן. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְרֻצָּף, יֵשׁ קְצָת אִסּוּר, עַל כֵּן שׁוֹטְחִין עֲשָׂבִים לְהַפְסִיק בֵּין הַקַּרְקַע. וְאִם אֵין שָׁם עֲשָׂבִים, יַפְסִיק בְטַלִּיתוֹ אוֹ בְּדָבָר אַחֵר[2] [קל"א].
לשטוח עשבים – לפני כניסת הצום.
להשתחוות וליפול על הפנים – והמנהג הנכון הוא לשכב בפשיטת ידים ורגלים, שזה מה שנקרא השתחוואה בתורה.
בשעת העבודה – בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף של יום הכיפורים מאריכים בתיאור עבודת הכהן גדול בבית המקדש ביום הכיפורים, וכל פעם שמתארים כיצד היו העם שומעים את שם ה' שיוצא מפיו של הכהן גדול היו כולם משתחווים, גם אנו משתחווים.
אסור להשתחוות כן – אלא בבית המקדש בלבד, שנאמר (ויקרא כו א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה.
שאינו מרוצף – שיש רצפת אדמה או עץ.
קצת איסור – מדרבנן, שמא יטעו וישתחוו גם במקום מרוצף, או מפני שחוששים שמא מתחת לרצפת העץ היתה בעבר רצפת אבן, ובנו מעליה.
להפסיק בין הקרקע – לפנים של המשתחווה.
הערות:
- היום אין שוטחים עשבים. וצריך שכל המשתחווים יקפידו לחצוץ בין פניהם לקרקע, ויש נוהגים להביא מטפחות או גליונות נייר או מגבות לבית הכנסת, אך הדין די להפסיק בטלית בין פניו לרצפה.
זְמַן תְּפִלַּת נְעִילָה הוּא[3], כְּשֶׁהַחַמָּה הִיא בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת[4], כְּדֵי שֶׁיַשְׁלִים אוֹתָהּ עִם צֵאת הַכּוכָבִים. וְלִפְעָמִים נִמְשֶׁכֶת קְצָת בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה, וַאֲפִלוּ הָכִי אוֹמְרִים חָתְמֵנוּ, לְפִי שֶׁאֵין הַדִּין מִסְתַּלֵּק עַד שֶׁיִגְמְרוּ יִשְֹרָאֵל אֶת סִדְרֵיהֶם לְמָטָּה. וְהֶחָרוּז: הַיוֹם יִפְנֶה וְכוּ', אִם יָצְאוּ הַכּוֹכָבִים, לֹא יֹאמַר כֵּן, מִשּׁוּם דַהֲוֵי דּוֹבֵר שְׁקָרִים. אֶלָּא יֹאמַר, הַיּוֹם פָּנָה, הַשֶּׁמֶשׁ בָּא וּפָנָה. שְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר אוֹמֵר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וְשִׂים שָׁלוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לָיְלָה.
תפילת נעילה – תפילה חמישית, שמתפללים בסוף יום הכיפורים בשעה שננעלים השערים.
כשהחמה היא בראש האילנות – לפני שקיעת החמה, ואין להקדימה לפני 'פלג המנחה'.
ישלים אותה – את חזרת הש"ץ ואת אבינו מלכנו וכל מה ששייך לתפילה.
לפעמים נמשכת קצת בתוך הלילה – ואין לעשות זאת לכתחילה, מפני טורח הציבור שרוצים כבר לאכול אחרי יום שלם של צום.
אפילו הכי – בכל זאת, אף שלכאורה יום הכיפורים כבר הסתיים.
אומרים חתמנו – בכל מקום בתפילה שיש לשון כתיבה, בתפילת נעילה משנים ואומרים לשון חתימה, שזה זמן החיתום הסופי, ואומרים 'וחתמנו בספר החיים', 'וחתום לחיים טובים', 'ניזכר וניחתם לפניך', ובאבינו מלכנו 'חתמנו בספר...'.
אין הדין מסתלק – בשמים.
סדריהם – סדר התפילה.
היום יפנה וכו' – "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך!"
יצאו הכוכבים – אז נעלם כבר האור האחרון של השמש.
דובר שקרים – בתהילים (קא ז) נאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני', ולכן יש להיזהר במיוחד בתפילה שלא יהיה שום שקר.
אומר ברכת כהנים – אלהינו ואלהי אבותינו בברכינו בברכה המשולשת..., שאומר השליח ציבור כאשר אין הכהנים מברכים. ואם הכהנים עולים לדוכן בבין השמשות יש מנהגים שונים, ובכל מקום יעשו לפי מנהגם.
שים שלום – מנהג אשכנז שרק בתפילות שבהם יכולים הכהנים לישא כפיהם מן הדין, אומרים את הברכה האחרונה של תפילת העמידה בנוסח "שים שלום" כי רמוז בה ברכת כהנים "ברכנו אבינו כולנו באור בפניו", ובשאר התפילות אומרים "שלום רב על ישראל עמך תשים לעולם כי אתה הוא מלך אדון לכל השלום, וטוב בעיניך...". [ובזמננו התפשט המנהג בארץ ישראל כמנהג חלק מבני אשכנז, שגם בתפילות שקוראים בהם בתורה אומרים שים שלום, אף שאין הכהנים יכולים לישא בהם כפיהם, כיון שאומרים בשים שלום "נתת לנו... תורת חיים"].
יֵש לְבַטֵּל הַמִּנְהָג שֶׁהַגּוֹי מַדְלִיק נֵרוֹת לְצֹרֶךְ אֲמִירַת הַפִּיוּטִים בִּנְעִילָה, אֶלָּא הַנֵּרוֹת הַדּוֹלְקִים, יְפַזְּרֵם בְּכָל בֵּית הַכְּנֶסֶת, דְּזֶה הֲוֵּי שְׁבוּת דִּשְּׁבוּת.
שהגוי מדליק נרות – וזה אסור כמבואר בסימן צ סעיף יד.
לצורך אמירת הפיוטים – כאשר כבר מתחיל להחשיך, וחלק מהנרות שהודלקו אתמול כבר כבו.
הדולקים יפזרם – הגוי.
שבות דשבות – 'שבות' הוא כינוי לאיסורים מדרבנן בשבתות וימים טובים, והמושג התבאר בסימן פב סעיף י. שבות דשבות, הוא איסור אמירה לגוי שהוא מדרבנן, כאשר הפעולה שמבקשים מהגוי גם היא אסורה רק מדרבנן, וזה מותר לצורך מצוה, כמבואר בסימן צ סעיף יז.
לְאַחַר תְּפִלַּת נְעִילָה, אֲפִלּוּ חָל בַּשַׁבָּת וּגְמָרָהּ בַּיוֹם, מִכָּל מָקוֹם אוֹמְרִים אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ[5]. וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְֹרָאֵל, פַּעַם אֶחָת. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים[6]. ה' הוּא הָאֱלֹהִים, שֶׁבַע פְּעָמִים, לְלַוּוֹת אֶת הַשְּׁכִינָה, שֶמִּתְעַלֶּה לְמַעְלָה מִשִּׁבְעָה רְקִיעִים. וְאוֹמֵר[7] שְּׁלִיחַ הַצִּבוּר קַדִישׁ שָׁלֵם בְּנִגּוּן שֶׁל שִׂמְחָה. וְאַחַר כָּךְ תּוֹקְעִין תְּקִיעָה אַחַת[8] וְהִיא סִימָן לְסילוק השְׁכִינָה לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַתַּן תּוֹרָה. שֶׁכְּשֶעָלְתָה הַשְּׁכִינָה, נֶאֱמַר, בִּמְשֹׁךְ הַיּוֹבֵל וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר, עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה. וְגַם הוּא זֵכֶר לִתְקִיעַת יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּיּוֹבֵל. וִיכוֹלִין לִתְקֹעַ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ כּוֹכָבִים, אֶלָּא שֶׁהוּא בֵּין הַשְּׁמָשּׁוֹת[9], וַאֲפִלּוּ הוּא שַׁבָּת. אֲבָל בְּעוֹד יוֹם אֵין לִתְקֹעַ (תרכ"ג). לְאַחַר הַתְּקִיעָה, אוֹמְרִים כֻּלָּם שָלֹשׁ פְּעָמִים, לְשָּׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם (סידור).
וגמרה ביום – ונמצא שעדיין שבת, ואין אומרים אבינו מלכנו בשבת כמו שלמדנו בסימן קלא סעיף ב.
ואומרים – כל הציבור ביחד אחרי השליח ציבור, לאחר אבינו מלכנו.
בניגון של שמחה – שמחים אנחנו שהתכפרו לנו עוונותינו, כמבואר בסעיף כט.
כשעלתה השכינה – ועזבה את ההר.
במשוך היובל – המה יעלו בהר, שמות יט יג.
ונאמר – תהלים מז ו.
תקיעת יום הכיפורים ביובל – ויקרא כה ט, בשנת היובל היה מצוה לתקוע שופר ביום הכיפורים.
בין השמשות – ספק יום ספק לילה.
יום – לפני שקיעת החמה.
[1] מרן בשולחן ערוך (יו"ד רסה, ד) פסק שמברכים בלי כוס. ויש נוהגים לתת את הכוס לילד שהגיע לחינוך. אבל אין נכון לתת לתינוק הנימול לטעום מהכוס.(חזון עובדיה ימים נוראים, שמב ובהע').
[2] נוהגים לעשות ההשתחויה ע"ג שטיחים ומחצלאות או מגבות המפסיקים. ואם אין לפניו, יפרוס כנפי הטלית או ישתחוה על הספסל. (חזון עובדיה ימים נוראים, שנג).
[3] לפני תפילת נעילה פותחין את דלתות ההיכל. ונוהגים לומר הפיוט 'אל נורא עלילה' וכל הקהל אומרים אותו בשמחה, ואח"כ אומרים 'אשרי', והשליח ציבור אומר חצי קדיש, ומתפללים תפילת עמידה. (חזון עובדיה ימים נוראים, שסט).
[4] כחצי שעה לפני השקיעה, ויזדרז השליח ציבור כדי שיגיע לברכת כהנים לפני השקיעה. ובדיעבד אם לא עבר 13 דקות אחרי השקיעה רשאים הכהנים לישא כפיהם, ואם עברו 13 דקות מהשקיעה לא ישאו הכהנים כפיהם. (חזון עובדיה ימים נוראים, שסב).
[5] והספרדים לא אומרים אבינו מלכנו בנעילה.
[6] ומנהג הספרדים לומר ברוך שם וכו' פעם אחת בלבד. ונוהגים לומר פסוק 'קראתי בכל לב וכו' שבע פעמים. (חזון עובדיה ימים נוראים, שעב).
[7] אחר סיום הסליחות אומר השליח ציבור חצי קדיש, ותוקע תשר"ת תש"ת תר"ת, ואח"כ אומר תענו ותעתרו, וקדיש תתקבל, ומריע תרועה גדולה, ואומר כל כלי יוצר וכו' ג' פעמים, ומסיימים יבואו ויגידו וכו'. (חזון עובדיה ימים נוראים, שעג).
[8] עיין הערה קודמת.
[9] ומשום עמי ארצות שאוכלים אחרי התקיעה, יתקעו רק אחרי צאת הכוכבים. (20 דקות אחר השקיעה). (חזון עובדיה ימים נוראים, שעו)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך