הַגּוֹסֵס (פֵּרוּשׁ, הַמַּעַלֶה לֵחָה בִּגְרוֹנוֹ מִפְּנֵי צָרוּת הֶחָזֶה, וְזֶה יִקְרֶה סָמוּךְ לַמִּיתָה, וּלְשׁוֹן גוֹסֵס הוּא מִלְּשׁוֹן מֵגִיס בִּקְדֵרָה, שֶׁהַלֵּחָה מִתְהַפֶּכֶת בִּגְרוֹנוֹ, כְּמוֹ הַמֵּגִיס בִּקְדֵרָה) (תוספת יום טוב, פרק א דערכין) הֲרֵי הוּא כְּחַי לְכָל דְבָרָיו. וְלָכֵן אָסוּר לִגַּע בּוֹ, שֶׁכָּל הַנּוֹגֵעַ בּוֹ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָמִים. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְנֵּר מְטַפְטֵף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹגֵעַ בּוֹ אָדָם, מִיָד נִכְבֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא גוֹסֵס זְמַן אָרֹךְ וְיֵשׁ צַעַר גָדוֹל לוֹ וְלִקְרוֹבָיו, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לִגְרֹם שֶׁיָמוּת מְהֵרָה, כְּגוֹן לְהַשְׁמִיט הַכַּר וְהַכֶּסֶת מִתַּחְתָּיו, מֵחֲמַת שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁיֵשׁ נוֹצוֹת מִקְּצָת עוֹפוֹת שֶׁגּוֹרְמִים לְעַכֵּב אֶת הַמִּיתָה, אוֹ לָשׂוּם מַפְתְּחוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת תַּחַת רֹאשׁוֹ, כָּל זֶה אָסוּר. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם עִכּוב יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ, כְּגוֹן קוֹל דוֹפֵק וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, מֻתָּר לַהֲסִירוֹ, דְּאֵין בָּזֶה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא שֶׁמֵּסִיר אֶת הַמּוֹנֵעַ וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בּוֹ[1] .
הגוסס – אדם שנמצא בתוך תהליך המוות, ועדיין לא יצאה נשמתו.
פרוש... – סימנים שונים נאמרו כדי לזהות את מצב הגסיסה, והרפואה היום אינה מכירה אותם כלל, אבל אנשי החברה קדישא שרגילים לעמוד ליד המתים בשעת יציאת הנפש יודעים לזהות את הסימנים.
המעלה לחה בגרונו מפני צרות החזה – כעין חרחור שנובע מקושי הנשימה, בזמן שהגוסס נלחם על נשימותיו האחרונות.
מגיס בקדרה – מערבב סיר.
כמו המגיס בקדרה – שהוא מהפך את כל תכולת סיר.
כחי לכל דבריו – לכל היבט הלכתי, כמו לדיני גיטין (ניתן לגרש אשה בשליחות הבעל כל עוד הוא חי), ייבום, חליצה (מי שמת ואין לו ילדים מלבד ילד אחד שהוא גוסס, אשתו אינה חייבת בייבום ולא בחליצה), טומאה (כמו שיתבאר בסימן רב סעיף א), ירושה (אשה שמתה ויש לה בן גוסס, הרי הוא יורש את רכושה, ואחר מיתתו אחיו למחצה מצד האב יורשים אותו, ואילו היה מת, היו יורשים אותה אביה או אחיה), ועוד. וגם לצורך הטיפול בו אין מתייחסים אליו כאל מת, ואין עושים לו שום פעולה שרגילים לעשות למת אחר פטירתו כמו שמתבאר כאן.
אסור ליגע בו – שלא לקרב את מיתתו.
שופך דמים – רוצח.
מטפטף – מהבהב.
ולקרוביו – לראות בצערו.
כר – מזרן.
כסת – כרית.
מחמת שאומרים – לא ברור אם האמצעים האלו עובדים או לא, אבל בכל מקרה אסור להתשמש בהם, כיון שצריך להזיז בשביל זה את הגוסס, וזה עצמו עלול לקרב את מיתתו, ולהניח מפתחות מתחת לראשו גם אם אינו מזיזו אסור, שהרי עושה מעשה כדי לקרב את מיתתו.
דבר שגורם עיכוב – ואינו שייך ישירות לגוסס.
קול דופק – של פטיש או של חוטב עצים.
מסיר את המונע ואינו נוגע בו – והפוסקים התלבטו אם יש לו מלח על הלשון, שגם זה מונע את יציאת הנפש, אם מותר להסירו, אבל לכל הדעות אסור להניח מלח על הלשון כדי למנוע את יציאת הנפש, או לדפוק לידו בפטיש, שבזה מצער את הגוסס שאינו מאפשר לנשמתו לצאת.
הערות:
- פוסקי זמננו האריכו בספריהם בעניין מכשירי הנשמה, אם מותר לנתקם במקרה שאין לחולה שום אפשרות לחיות על פי שיקול דעת הרופאים, ואין המכשיר אלא מונע יציאת הנפש. ויש בזה מצבים שונים, והדבר תלוי בגורמים רבים. מה שבטוח, שרופא שאינו ירא שמים שומר תורה ומצוות והתחנך על ערך קדושת החיים, אי אפשר לסמוך על שיקול דעתו כאשר הוא קובע שאין סיבה להמשיך להנשים את החולה, ואי אפשר לעשות כלום על פי שיקול דעתו, כי יש להם שיקולים שונים ומשונים כאשר הם באים להחליט בנושאים אלו.
אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לִגַּע בַּגוֹסֵס, מִכָּל מָקוֹם אִם נָפְלָה דְלֵקָה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּבַּיִת, אֶלָּא מוֹצִיאִין אוֹתוֹ. וְהוּא קוֹדֵם לְהַצָלַת סִפְרֵי קֹדֶשׁ. (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פח סָעִיף טז).
מוציאין אותו – אף שכל נגיעה בו עשוייה לקרב את מיתתו, שהותו בבית מסוכנת יותר.
קודם להצלת ספרי קודש – אם אין אפשרות להציל את שניהם, יציל את הגוסס, ויניח לספרי הקודש להישרף.
סימן פח סעיף טז – שגם את המת מצילים מפני הדליקה, ואפילו בשבת שהוא מוקצה, ושם מתבאר כיצד מצילים אותו בשבת ולאן. אבל את הגוסס ודאי מצילים ללא שהות ולכל מקום שצריך, שאפילו דקת חיים אחת חשובה יותר מכל דבר אחר.
הָעוֹמְדִים אֵצֶל הַגּוֹסֵס, יַשְׁגִּיחוּ שֶׁלֹּא יוֹצִיא שׁוּם אֵבֶר חוּץ לַמִּטָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּיַעֲקֹב, וַיֶאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. וְלָכֵן יַעֲמִידוּ כִּסְאוֹת אֵצֶל הַמִּטָּה, שֶלֹּא יוּכַל לְהוֹצִיא יָד אוֹ רָגֶל. וּמִכָּל מָקוֹם אִם לֹא עָשׂוּ כֵן וְהוֹצִיא, אָסוּר לִגַּע בּוֹ לְהַחֲזִירוֹ.
שנאמר ביעקב – בראשית מט לג.
אסור ליגע בו – כמו שלמדנו בסעיף א שאסור ליגע בגוסס.
כֵּיוָן שֶׁנָּטָה אָדָם לָמוּת, אֵין שׁוּם אָדָם רַשַּׁאי לִפָּרֵד מִמֶּנּוּ[2], שֶׁלֹא תֵצֵא נַפְשׁוֹ וְהוּא יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶפֶשׁ מִשְׁתּוֹמֶמֶת בְּשָׁעָה שֶׁיוֹצֵאת מִן הַגּוּף, וּמִצְוָה לַעֲמֹד עַל הָאָדָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, שֶׁנֶאֱמַר, וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ, וְגוֹ'. וְרָאוּי לְקַבֵּץ עֲשָׂרָה, שֶׁיִהְיוּ בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, וְלֹא יַעַסְקוּ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּדְבָרִים בְּטֵלִים אֶלָא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה וּבַתְּהִלִּים וּבִשְׁאָר מִזְמוֹרִים, כִּמְסֻדָּר בְּסֵפֶר מַעֲבַר יַבֹּק. וְנוֹהֲגִין לְהַדְלִיק נֵרוֹת בִּפְנֵי הַגּוֹסֵס[3].
שום אדם – כאשר הוא נמצא ליד הגוסס לבדו.
ליפרד ממנו – לעזוב אותו.
משתוממת – מרגישה עזובה ובודדה.
ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה – כדי שהנפש לא תשתומם, וכדי שיוכלו מיד לאחר יציאת הנפש לעצום את עיניו וליישר את אבריו, שלא יתקשו אבריו בתנוחות לא רצויות. ומטעם זה אסור לעזוב את הגוסס אפילו אם יש שם עוד אנשים, אם הוא היחיד שיודע ברגע יציאת הנפש.
שנאמר – לכן כדאי להקפיד לעשות את המצוה הזאת.
ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו – תהילים מט י-יא. שהרואה חכם בשעת מיתתו זוכה עבור זה לחיי נצח [ואין צריך לומר הרואה חכם בחייו].
עשרה – כדי שהנשמה תפגוש בשכינה בשעת יציאתה מן הגוף, שעל עשרה מישראל השכינה שורה.
להדליק נרות – לכבוד השכינה שבאה לקבל את הנשמה. ויש טעמים נוספים על פי תורת הסוד.
לְאַחַר יְצִיאַת נְשָׁמָה, מַנִּיחִין אֵצֶל חָטְמוֹ נוֹצָה קַלָּה, וְאִם אֵינָהּ מִתְנַדְנֶדֶת, בְּיָדוּעַ שֶׁמֵת, וְאָז פּוֹתְחִין אֶת הַחֲלּוֹנוֹת[4], וְהָאֲבֵלִים אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין, וּכְשֶׁמַּגִּיעִים לְבָרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, אוֹמְרִים בְּשֵׁם וּמַלְכוּת וְקוֹרְעִין, כְּדִין שֶׁיִתְבָּאֵר בְּסִימָן שֶׁלְאַחַר זֶה (סי' של"ט ובחכ"א).
חטמו – האף של המת.
בידוע שמת – המוות הקובע בהלכה הוא מוות נשימתי, שנאמר (בראשית ז כב) 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו'.
פותחין את החלונות – הטעם על פי תורת הסוד.
האבלים – שחייבים להתאבל, כמבואר בסימן רג.
צידוק הדין – ליקוט של פסוקים וקטעי תפילה שמזכירים שמשפט ה' אמת וצדק, גם אם הוא קשה לנו ואנחנו לא מבינים, כגון (דברים לב ד) 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא'.
כשמגיעים לברוך דיין האמת – בתוך תפילת 'צידוק הדין' יש 'ברוך דיין האמת'.
אומרים בשם ומלכות – האומר תפילה זו והוא מאותם שחייבים להתאבל, כשמגיע לחלק זה של צידוק הדין, במקום לומר 'ברוך דיין האמת', יאמר 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת'.
וקורעין – אמנם אין קשר בין הברכה לקריעה, אבל נהגו לברך בשעת הקריעה.
הערות:
- בזמננו נוהגים לדחות את ברכת דיין האמת ואת הקריעה לשלב מאוחר יותר, כל מקום לפי מנהגו, אבל הרוצה לברך ולקרוע מיד הרשות בידו, שכן הוא עיקר הדין, ובתנאי שיודע את ההלכות כיצד לקרוע, שאם אינו יודע, צריך שימתין עד שיהיה מישהו שיוכל להדריך אותו.
וְכָל הָעוֹמְדִין עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, חַיָבִין לִקְרֹעַ[5]. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה, לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרָף, שֶׁאֵין רֵיק בְּיִשְֹרָאֵל שֶׁאֵין בּוֹ תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וַאֲפִלּוּ עַל קָטֹן שֶׁלָּמַד מִקְרָא אוֹ עַל אִשָּׁה חַיָבִין לִקְרֹעַ. וַאֲפִלוּ הָיָה זֶה הַמֵּת לִפְעָמִים עוֹשֶׂה עֲבֵרָה לְתֵּאָבוֹן, חַיָבִין לִקְרֹעַ עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה רָגִיל לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה, אֲפִלּוּ רַק לְתֵאָבוֹן, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי הַצִּבּוּר, שֶׁאֵין קוֹרְעִין עָלָיו. וּקְרִיעָה זוֹ שֶׁעַל הַמֵּת שֶׁאֵין מִתְאַבְּלִים עָלָיו אֶלָּא שֶׁקּוֹרְעִין מִפְּנֵי שֶׁעוֹמְדִין בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, סַגֵּי בִּקְרִיעה מֻעֶטֶת. וַאֲפִלּוּ מִן הַצַּד אוֹ בְּשׁוּלֵי הַבֶּגֶד סַגֵּי (סי' ש"מ).
על המת – ליד המת.
ספר תורה שנשרף – כאשר אדם רואה ספר תורה [או תפילין, מזוזה, או שאר כתבי הקודש שנכתבו על הקלף בקדושה] שנשרף על ידי גוים או חס ושלום על ידי רשעים מישראל בכוונה תחילה, חייב לקרוע את בגדו.
שאין ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות – ולכן זה הפסד גדול לעולם שהוא מסתלק ממנה, גם הגוף נמשל לקלף והנשמה לאותיות, וביחד הם מהווים חפץ של קדושה שיש ביכולתו לקיים מצוות, יותר מספר תורה שקדושתה נובע רק ממצוה אחת של כתיבת ספר תורה, וכשהם נפרדו זה מזה ושוב אינם יכולים לשמש כחפץ של קדושה ולעשות מצוות, הרי הדבר דומה לספר תורה שנשרף.
שלמד מקרא – אבל תינוק שעדיין לא למד תורה ולא קיים מצוות אין קורעים אלא קרוביו.
לתאבון – בגלל תאוותו, אבל בעקרון השתדל לשמור את כל מצוות התורה.
רגיל – שיש עברות מסוימות שאינו מקפיד עליהם באופן קבוע, כגון שמתגלח בתער, או שאינו שומר טהרה, או שבת, או שהוא בעל לשון הרע בקביעות ואינו משתדל להימנע מזה אף פעם.
שאין קורעין עליו – ובסימן רא סעיף ו כתב בקשר לחיוב אבלות, שדוקא אם לא התוודה לפני מיתתו, אבל אם התוודה יש לו כפרה ומתאבלים עליו.
סגי – די.
מועטת ואפילו מן הצד או בשולי הבגד – שכל אלו אינם נחשבים כקריעה ביחס לחיוב של הקרובים האבלים, שהם צריכים לקרוע דוקא טפח, ודווקא בבית הצואר, כמו שיתבאר בסימן קצה.
מְעַצְמִין עֵינָיו שֶׁל הַמֵת. וּמִי שֶׁיֵשׁ לוֹ בָּנִים, יַעֲשֶׂה זֹאת בְּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. וְאִם יֵשׁ בְּכוֹר, יַעֲשֶׂה הוּא (סי' שנ"ב ובחכמ"א כלל קנ"ז).
מעצמין – סוגרים אותם, גורמים להם להיעצם.
שנאמר – בראשית מו ד.
כְּשֶׁנוֹשְׂאִין אוֹתוֹ מִמִּטָּתוֹ לְהַשְׁכִּיבוֹ עַל הָאָרֶץ, יַשְׁגִּיחוּ שֶׁיְהֵא מְכֻסֶּה, כִּי כֹּל מַה שֶּׁנוֹהֵג בַּחַי מִשׁוּם צְנִיעוּת, נוֹהֵג גַּם בַּמֵּת.
להשכיבו על הארץ – כי אחרי מיתתו משכיבים אותו על הקרקע, כדי שלא יסריח במהירות.
מה שנוהג בחי משום צניעות – המבואר בסימן ג.
מִנְהָג לִשְׁפֹּךְ כָּל הַמַּיִם הַשְׁאוּבִים שֶׁבִּשְׁכוּנַת הַמֵּת, דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה בָתִּים[6] (עִם הַבַּיִת אֲשֶׁר שָׁם הַמֵּת), וַאֲפִלּוּ מֵת יֶלֶד בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לְלֵדָתוֹ. וּבַשַׁבָּת, אֵין צְרִיכִין לִשְׁפֹּךְ (וְהַבִּרְכֵּי יוֹסֵף כָּתַב, דְּיֵשׁ לְהַחְמִיר גַּם בַּשַׁבָּת).
המים השאובים – שבתוך כלים, המיועדים לשתיה. ונאמרו בזה כמה טעמים, ואחד הטעמים הוא מפני שמלאך המוות מקנח את סכינו במים ומפיל לתוך המים טיפת סם המוות.
מת ילד בתוך שלושים יום ללידתו – שהוא מוגדר כספק נפל ואין מתאבלים עליו כמבואר בסימן רג סעיף ג.
הערות:
- אם שאבו מים לצורך אפיית מצות, אין צריך לשפכם בגלל המת, כמבואר בסימן קט סעיף ט.
הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֵתוֹ, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָה וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, כִּי הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה, פָּטוּר מִמִּצְוָה אַחֶרֶת (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קצו סָעִיף ב). הָיוּ שְׁנַיִם, זֶה מְשַׁמֵר, וְזֶה קוֹרֵא וּמִתְפַּלֵּל (או"ח סי' ע"א יו"ד סי' שמ"א).
המשמר את המת – מצוה לשמור את המת שלא יינזק מעכברים ולא יושחת בצורה אחרת.
אינו מתו – אין הוא מקרובי המת שחייבים להתאבל עליו.
סימן קצו סעיף ב – דין קרובי המת, שהם פטורים מן המצוות גם כשאינו משמר את המת.
היו שנים – ששומרים על המת.
זה משמר וזה קורא – מתחלפים ביניהם, וכל אחד בתורו קורא קריאת שמע ומתפלל, והשני שומר בינתיים. ואסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בתוך ארבע אמות של המת, כמו שיתבאר בסימן קצט סעיף טו.
אָסוּר לֶאֱכֹל בְּחֶדֶר שֶׁהַמֵת שָׁם, אִם לֹא עַל יְדֵי מְחִצָּה (כְּדִלְקַמָּן סִימָן קצו סָעִיף א). וַאֲפִלּוּ אֲכִילַת אַרְעַי. וַאֲפִלּוּ אֲכִילַת פֵּרוֹת אוֹ שְׁתִיַת מַיִם, אָסוּר. וּצְרִיכִין לְהַזְהִיר אֶת הַשׁוֹמְרִים עַל זֹאת. וְגַם אָסוּר לְבָרֵךְ שָׁם אֵיזוֹ בְרָכָה. (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קצט סָעִיף טו) (הל' אונן למהרא"ז זצ"ל).
כדלקמן – ויתבאר שם.
אסור – שבזיון הוא למת שהחי דואג בנוכחותו לצרכי עצמו, אבל אם זקוק לשתייה לצורך שמירת המת, מותר.
אסור לברך שם – בתוך ארבע אמות של המת, ואם צריך לשתות, צריך להתרחק ולעמוד מחוץ לארבע אמותיו [כ-2 מטר].
[1] ונהגו בירושלים, לא לנגוע במת עד אחר חצי שעה מהפטירה. ויש נוהגין להמתין עשרים דקות. (ילקוט יוסף יו"ד שלח, ה).
[2] ואפילו כדי ללכת להתפלל אין לעזבו, כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי. (חזון עובדיה אבלות א, פג).
ויש נחת רוח לחולה שקרוביו עומדים לצדו בשעת יציאת הנשמה. ולא ירימו קולם בבכי בשעה זו, כי בזה הם גורמים לו צער, ולכן מי שבוכה ראוי להוציאו משם. (חזון עובדיה אבלות א, פג בהע').
[3] אין אנו נוהגים להדליק בפני הגוסס, אלא בבית כנסת או במקום אחר.
[4] נוהגים לפתוח החלונות קודם יציאת נשמה וישכיבוהו על הרצפה ויכסו פניו שלא יביטו בו המקטרגים, ויכסו אחר כך כל גופו בסדין לבן וידליקו נר סמוך לראש הנפטר. ויאמרו איתו פסוק שמע ישראל, וה' הוא האלוקים שבע פעמים, ופסוק ה' מלך וכו'. (חזון עובדיה אבלות א, פג-פד בהע').
[5]יותר נכון לקרוע מיד אחר יציאת נשמה או אחר ששמעו על הפטירה, להסמיך כמה שאפשר הקריעה ליציאת נשמה. אמנם נהגו לקרוע אחר הקבורה, ויש להם על מה לסמוך. (חזון עובדיה אבלות א, רכו).
[6] שני בתים מכל צד של בית המת, שני בתים מימין הבית של המת ושני בתים משמאל. ואם רשות הרבים מפסקת בין הבתים, הבית שמעבר לרשות הרבים לא צריך לשפוך המים שבו. (חזון עובדיה אבלות א, קג).
מי סודה או מי מלח, אין צריך לשפכם. (חזון עובדיה אבלות א, קה). ורק בשתיה נאסרו, ולא בכיבוס או נטילת ידיים. (שם, קט).
מי שמת בבית חולים והביאוהו אל ביתו, אין צריך לשפוך את המים בבתים הסמוך לביתו. (חזון עובדיה אבלות א, קיב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך