כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל הַצִּבּוּר לְהִתְעַנּוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבוֹא[1], כָּךְ מִצְוָה עַל כָּל יָחִיד שֶׁאִם בָּאָה עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם אֵיזוֹ צָרָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אוֹ שֶׁהוּא תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ, אוֹ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַל יְדֵי עֲלִילָה, מִצְוָה עָלָיו שֶׁיִּתְעַנֶּה וְיִתְפַּלֵּל אֶל ה' וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁיּוֹשִׁיעַ לוֹ. וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי תְשׁוּבָה הוּא, שֶׁלֹּא יֹאמַר הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם מִקְרֶה הִיא הַצָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַהֲלַכְתֶם עִמִּי בְּקֶרִי, וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי. פֵּרושׁ, כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ, אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהוּא קֶרִי, אוֹסִיף עֲלֵיכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי, אֲבָל צָרִיךְ הָאָדָם לָדַעַת כִּי בַּחֲטָאָיו הֵבִיא עָלָיו הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת, וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, וְיָשׁוּב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ (סִימָן תקע"ח וברמב"ם ובמגיד משנה).
מצוה על הציבור... – התבאר בסימן קכא סעיף יא.
בתוך ביתו – במשפחתו הקרובה והוא מצטער על כך. אבל אם הוא בעצמו חולה לא יתענה, אלא יקבל עליו להתענות כשיבריא, או שאחרים יתענו עבורו, כמו שהתבאר שם.
תועה בדרך – במקום של סכנה, כגון במדבר.
על ידי עלילה – שיתכן וידונו אותו למוות או לעונש כבד כמו מוות.
מצוה עליו שיתענה – ואם הוא במצב שאינו יכול להתענות, שיקבל עליו להתענות אחר שיינצל מן הצרה,כמו שהתבאר בסימן קכא סעיף יא.
מקרה היא הצרה – כמו רבים שכאשר הם חולים הם פונים לרופאים עוד לפני שהתבוננו שהקב"ה הוא זה ששולח להם את הצרה, ורבים אחרים שהולכים לכל מיני מחוללי פלאות, ואינם מבינים שמוטל עליהם דבר ראשון לחשוב מה רוצה מהם הקב"ה, ולתקן את דרכיהם, ואז תוכל לבוא הישועה, דרך הרופאים או דרכי השתדלויות אחרות. וביארתי יותר בהערה.
שנאמר – ויקרא כו כז-כח, בפרשת התוכחה שמשה מזהיר בה את עם ישראל מה יקרה אם לא ישמרו תורה ומצוות, אחרי סדרה ראשונה של צרות שהם יסבלו מהם, מופיע הפסוק הזה.
קרי – מקרה.
חמת אותו קרי – הכעס על ההתייחסות הזאת, והצרות יגברו יותר.
הערות:
- עיון בתנ"ך מגלה שלרוב יש למאורעות נסיבתיות כפולה, יש את השתלשלות העניינים בדרך הטבע, ויש את הגורם הרוחני להשתלשלות הזאת, וזאת בין במישור הכלל ובין במישור הפרט, למשל מה שנאמר לאברהם 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם' (בראשית טו יג), התגלגל על ידי העדפת יעקב את יוסף משאר אחיו. ההתמקדות בגורם הטבעי בלי לקחת בחשבון את הגורם הרוחני הוא סוג של כפירה בהשגחת ה', ומביאה סבל רב, שהרי היא גורמת להדבק במעשים הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, עד שהרמב"ם טוען שהתייחסות זו היא דרך אכזריות.
- אנשים צדיקים באמת, כאשר מבקשים מהם ברכה על צרה מסויימת, הם שואלים ודורשים במה המבקש יכול להתחזק, ומה רצונו של הקב"ה, ואינם מנסים להיות מסלול עוקף הקב"ה. מי שמבטיח ישועה ללא שום שיפור במעשים, הוא שרלטן, ואפילו אם הדבר מצליח לו תבוא הצרה ממקום אחר, שהרי לא השיגה את מטרתה.
- דבר זה נאמר גם בנוגע לסגולות שונות ומשונות, הרעיון שהקב"ה מביא צרה כדי שנארגן ערב הפרשת חלה או מסיבת אמנים או חלוקת תהילים, וברגע שאנחנו עושים זאת אנחנו פטורים מלחשוב מה הקב"ה רוצה מאיתנו באמת, הוא טפשי, ובלי להוריד מחשיבותם של כל הדברים הללו ובלי לפקפק ביכולתם להרבות זכויות, אין כל זה יכול לבוא במקום פשפוש אמיתי ויסודי במעשינו.
יָחִיד שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִתְעַנּוֹת, צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בַּיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, דְּהַיְנוּ בְּבִרְכַּת שְׁמַע קוֹלֵנוּ, יְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְקַבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת[2]. וְקֹדֶם יִהְיוּ לְרָצוֹן יֹאמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ בְּתַעֲנִית וְכוּ' (כְּמוֹ שֶׁנִּדְפַּס בַּסִּדּוּרִים). וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אַחַר כָּךְ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר (עַיֵן לְעֵיל סִימָן קכא סָעִיף ח) אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְכֵן אִם רוֹצֶה לְהִתְעַנּוֹת אֵיזֶה יָמִים זֶה אַחַר זֶה אַף עַל פִּי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה בַּלֵילוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם, סַגֵּי בְּקַבָּלָה אֶחָת. אֲבָל אִם מְקַבֵּל עָלָיו אֵיזֶה יָמִים שֶׁאֵינָם רְצוּפִין, כְגוֹן שֵׁנִי חֲמִישִּׁי וְשֵׁנִי, יֵשׁ לְקַבֵּל עָלָיו כָּל יוֹם בַּמִּנְחָה שֶׁלְּפָנָיו (תקסב).
בברכת שמע קולנו – לפני 'כי אתה שומע', מותר להוסיף בקשות אישיות בכל נושא, כמו שכתבנו בסימן יט סעיף ו, אבל לקבלת תענית, מאחר ואינה בקשה אלא נדר, עדיף שלא להפסיק את התפילה, ולכן רק מהרהרים שם בלב.
קודם יהיו לרצון – שם מותר להוסיף כל דבר שרוצה לדבר עם הקב"ה, בין אם זו בקשה, בין וידוי, בין הודאה, ובין נדרים וקבלות.
אין בכך כלום – אף שכבר מכניסת הלילה נקרא תענית, אבל איסור האכילה חל רק מעלות השחר.
סגי בקבלה אחת – די בקבלה אחת שאומר הרי אני לפניך בשלושה ימי תענית ממחר.
שני וחמישי ושני – שהם ימי רצון כמבואר בסימן כב סעיף ט, ומתאימים יותר להתענות בהם.
יש לקבל עליו כל יום – לכתחילה, אף שהמנהג הוא לסמוך על קבלה אחת במנחה שלפני הצום הראשון, כמו שיתבאר בסעיף הבא.
מִי שֶׁהוּא רָגִיל לְהִתְעַנּוֹת בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה אוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן דִּסְלִיחוֹת וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבְּלָם, שֶׁהֵם מְקֻבָּלִים מִכֹּחַ הַמִּנְהָג. וְכֵן תַּעֲנִית חֲלוֹם, אֵינָהּ צָרִיךְ קַבָּלָה. וְכֵן תַּעֲנִית שֵׁנִי חֲמִישִּׁי וְשֵׁנִי שֶׁלְּאַחַר פֶּסַח וְסֻכּוֹת, אִם עָנָה אָמֵן אַחַר מִּי שֶׁבֵּרַךְ וְהָיָה דַּעְתּוֹ לְהִתְעַנּוֹת, דַּי בְּכָךְ וְאֵינוֹ צָרִיךְ קַבָּלָה אַחֶרֶת. וּמִכָּל מָקוֹם אִם מִתְחָרֵט וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְעַנּוֹת, רַשַּׁאי, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו בְּפֵרוּשׁ וְלֹא הוֹצִיא בְּפִיו שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהִתְעַנּוֹת (תצ"ב תקס"ב תקס"ג).
בעשרת ימי תשובה... – שכך נוהגים רבים, כמבואר בסימן קכח סעיף יב.
מכח המנהג – שימים אלו יש בהם מנהג ברור לצום, ואף שאין המנהג מחייב ממש, מי שמצטרף אליו אינו חייב לקבל על עצמו את התענית. אבל אם אינו צם כפי המנהג אלא בוחר לעצמו חלק מן הימים לצום בהם, צריך לקבל את הימים שרוצה לצום בהם.
תענית חלום – יתבאר בסעיף יח.
שני חמישי ושני שלאחר פסח וסוכות – נהגו האשכנזים להתענות אחרי פסח בתחילת חודש אייר, ואחרי סוכות בחודש מרחשוון, שני וחמישי ושני, ואומרים בהם סליחות וקוראים בהם 'ויחל משה' כמו בתענית ציבור. ונאמרו בזה הרבה טעמים. ובשבת שלפניהם מברכים את כל מי שיתענה בהם. והיום יש רבים שאינם מתענים, ולכן אין קוראים ויחל, אבל ברוב הקהילות עדיין אומרים סליחות, ומברכים בשבת את המתענים.
והיה דעתו להתענות – בזמן שענה אמן.
ואינו צריך קבלה אחרת – אף שלכתחילה נכון לקבל כל צום בפני עצמו, נוהגים לסמוך על הקבלה בשבת לכל שלושת התעניות.
לא קבל עליו בפירוש – בלב, כהחלטה, אבל אם החליט להתענות בהחלטה גמורה, חייב להתענות, אפילו לא קיבל עליו בפה, כמבואר בסעיף ד.
אַף אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַתַּעֲנִית בְּפִיו, אֶלָּא בְּהִרְהוּר קִבֵּל עָלָיו וְגָמַר בְּדַעְתּוֹ לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת תְּפִלַּת מִנְחָה, אֶלָּא קֹדֶם תְּפִלַּת מִנְחָה[3] אוֹ אַחַר כָּךְ בְּעוֹד שֶׁהוּא יוֹם, הֲוֵי קַבָּלָה וְחַיָּב לְהִתְעַנּוֹת (סימן תקס"ב ובחיי"א).
גמר בדעתו – קיבל החלטה.
הוי קבלה וחייב להתענות – אף שאינו נחשב כתענית גמורה [למשל אם היה לו נדר להתענות מספר מסוים של ימים, אינו יכול להחשיב את היום הזה] חייב להתענות.
כָּל הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית, לֹא יִנְהַג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ, וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ, וְלֹא יְהֵא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, אֶלָּא דּוֹאֵג וְאוֹנֵן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מַה יִתְאוֹנֵן אָדָם חַי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו (תקסח).
עידונים – פינוקים.
לא יקל ראשו – יהיה רציני.
אונן – כאוב ומצטער.
שנאמר – איכה ג לט.
מה יתאונן... – ראוי לאדם חי להאונן על חטאיו, שהם מקור צרותיו.
בְּתַעֲנִית יָחִיד, מֻתָּר לִרְחוֹץ אֶת פִּיו בְּמַיִם בְּשַׁחֲרִית[4] (תקס"ז).
בתענית יחיד – אבל לא בתענית ציבור כמו שהתבאר בסימן קכא סעיף י.
אִם קִבֵּל עָלָיו סְתָם לְהִתְעַנּוֹת, חַיָּב לְהַשְׁלִים עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת[5] (תקס"ב).
אם קיבל עליו – אבל אם מתענה בגלל המנהג כמבואר בסעיף ג, אין צריך להשלים אלא עד שהציבור יוצא מבית הכנסת, שכל המתענה בימים אלו מתענה על דעת המנהג, כמו שיתבאר בסעיף יד.
עד צאת הכוכבים – גם במקומות שמתפללים תפילת ערבית מבעוד יום, חייב להמשיך לצום גם אחרי תפילת ערבית.
אפילו בערב שבת – שהיו מקבלים שבת מבעוד יום ועושים קידוש ואוכלים מבעוד יום, מי שקיבל תענית צריך להשלים. אבל אם רוצה, יכול לקבל בצורה מפורשת שאינו מקבל עליו את התענית אלא עד סיום תפילת ערבית.
הַמִּתְעַנֶּה וּמְפַרְסֵם אֶת עַצְמוֹ לְהִתְפָּאֵר, הוּא נֶעֱנָשׁ עַל כָּךְ. אֲבָל אִם מַפְצִירִין בּוֹ לֶאֱכֹל, מֻתָּר לְגַלּוֹת שֶׁהוּא מִתְעַנֶּה (תקס"ה).
מפצירין בו לאכול – ואינו מצליח להתחמק.
הַמִּתְעַנֶּה אֲפִלּוּ תַּעֲנִית יָחִיד, בֵּין תַּעֲנִית נְדָבָה, בֵּין תַּעֲנִית חֲלוֹם, אוֹמֵר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה בִּשְׁמַע קוֹלֵנוּ, עֲנֵנוּ[6], כְּמוֹ בְּתַעֲנִית צִבּוּר (וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָחִיד, אוֹמְרוֹ בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְאַל יְשַׁנֶּה מִמַטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים) וְקֹדֶם יִהְיוּ לְרָצוֹן אוֹמֵר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וְכוּ' (תקס"ב תקס"ה).
תענית נדבה – שקיבל עליו כמו שהתבאר בסעיף א, או על פי המנהג כמו שהתבאר בסעיף ג.
תענית חלום – כמו שיתבאר בסעיף יח.
אומר... – התבאר בסימן יט סעיף יד.
בלשון רבים – כל התפילה מנוסחת בלשון רבים, עננו, תעניתנו, אנחנו...
קודם יהיו לרצון – בסיום תפילת שמונה עשרה.
אומר – בתענית יחיד.
רבון העולמים - גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא מקריב קרבן ואין מביאים ממנו אלא חלבו ודמו ואתה ברחמיך הרבים מכפר, ועתה בעונותינו חרב בית מקדשך ואין לנו מקדש ולא כהן שיכפר בעדינו, לכן יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על המזבח לפניך ותרצני.
מִי שֶׁנָּדַר לְהִתְעַנּוֹת יוֹם אֶחָד אוֹ עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא פָרַט אֵיזֶה יוֹם אוֹ יָמִים, אֶלָּא שֶׁאָמַר סְתָם, אַף עַל פִּי שֶׁקִבֵּל עָלָיו בִּשְׁעַת מִנְחָה לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, אִם אֵרַע לוֹ צֹרֶךְ גָּדוֹל לֶאֱכֹל, כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ לִסְעוּדַת מִצְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שַיָּךְ לַסְּעוּדָּה, אוֹ שֶׁאָדָם גָּדוֹל מַפְצִיר בּוֹ לֶאֱכוֹל וְקָשֶׁה לוֹ לְסָרֵב כְּנֶגְדּוֹ, אוֹ שֶׁהוּא מִצְטַעֵר, הֲרֵי זֶה לֹוֶה תַעֲנִיתוֹ[7], וְיָכוֹל לֶאֱכוֹל הַיּוֹם אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת, וּמִתְעַנֶּה תַּחַת יוֹם זֶה, יוֹם אַחֵר. וְדַוְקָא בְּעִנְיָן זֶה, דְּמַה שֶּׁקִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית, הָיָה רַק בִּשְׁבִיל לְקַיֵּם אֶת הַנֵּדֶר. אֲבָל אִם לֹא נָדַר מִתְּחִלָּה, רַק שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בִּשְׁעַת מִנְחָה לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, אֲפִלּוּ מִצְטַעֵר אַחַר כָּךְ הַרְבֵּה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִלְווֹת תַּעֲנִיתוֹ לְפָרְעָהּ בְּיוֹם אַחֵר (וְעַיֵּן בְּסָעִיף יב).
סתם – הריני מקבל עלי להתענות יום אחד / עשרה ימים.
להתענות למחר – כדי לקיים את נדרו.
שאינו שייך לסעודה – אינו מקרובי המשפחה ומהידידים הקרובים ביותר, אבל לא נעים לו שלא להשתתף.
קשה לו לסרב – ואינו רוצה לומר לו שהוא בצום אפילו שמותר, כמו שהתבאר בסעיף ח.
ועיין בסעיף יב – מה בכל אופן אפשר לעשות כאשר מצטערים מאד מהצום.
[1] ולא יתענה בשבת ומועד חנוכה פורים וראש חודש וערב יום כיפור. (שולחן ערוך תקעח א). ואפילו קיבל עליו תענית שני וחמישי ופגע בימים אלו, מפסיקין. (מ"ב תקעח ב).
[2] אין הרהור זה מעכב בדיעבד לקבל תענית.(כף החיים תקסב לט)
[3] לדעת השולחן ערוך (תקסב ו) מועיל זה רק במנחה או אחריה ולא קודם.
[4] בתענית יחיד מותר לרחוץ פיו במים אפילו יותר משיעור רביעית, וכן מותר לצחצח שיניו לרגיל לכך. (חזון עובדיה ד' תעניות, כז).
[5] אלא אם כן פירש עד שישלימו הציבור תפלתם. (שולחן ערוך תקסב, ג).
[6] ואם קיבל על עצמו תענית לכמה שעות ולא עד צאת הכוכבים, אינו אומר עננו בתפילתו.(שולחן ערוך תקסב א), ועיין בהערה לעיל שלספרדים אומרים עננו בכל התפילות.
[7] וצריך להתענות מקצת היום, כגון אם היה רגיל לאכול בשעה רביעית, יאכל בשעה חמישית. (מ"ב תקסח, סק"ט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך