אָסוּר לְבַעַל דִּין לְסַפֵּר עִנְיַן הַמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדַּיָן שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעַל הַדִּין חֲבֵרוֹ. וְלֹא יַקְדִּים אֶת עַצְמוֹ לָבוֹא לִפְנֵי הַדַּיָן קֹדֶם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא יְהֵא נֶחְשָׁד שֶׁמַּקְדִּים כְּדֵי לְסַדֵּר טַעֲנוֹתָיו שֶׁלֹּא בִפְנֵי חֲבֵרוֹ[1] (סמ"ע) [י"ז].
ולא יקדים את עצמו לבוא לפני הדיין – אפילו ללמוד איתו תורה או לעניינים אחרים.
כְֹּשֵם שֶׁהַדַּיָן הַלּוֹקֵחַ שֹׁחַד אֲפִלוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַכַּאי עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, כָּךְ הַנּוֹתֵן אֶת הַשֹּׁחַד עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה דְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (סי' ט').
עובר בלא תעשה – שנאמר (דברים טז יט) 'לא תטה משפט ... ולא תקח שחד', הרי שאסור לקחת שוחד גם אם אינו רוצה להטות משפט.
לפני עיוור – האיסור להכשיל אדם בחטא, והתבאר בסימן קמג סעיף יח.
אָסוּר לִטְעֹן שֶׁקֶר בְּכָל עִנְיָן. וַאֲפִלוּ אִם יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא זַכַּאי, וְאִם יִטְעַן הָאֱמֶת יִתְחַיֵב בַּדִּין, מִכָּל מָקוֹם לֹא יִטְעַן שֶׁקֶר. הָכִי אִיתָא בַּגְּמָרָא, תָּנוּ רַבָּנָן, מִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ (פֵּרוּשׁ שֶׁהִלְוָה לַחֲבֵרוֹ) מָנָה, שֶׁלֹּא יֹאמַר אֶטְעֲנֶנּוּ בְּמָאתַיִם כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה לִי בְּמָנֶה וְיִתְחַיֵב לִי שְׁבוּעָה וַאֲגַלְגֵּל עָלָיו שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. מִנַיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה וּטְעָנוֹ מָאתַיִם. שֶׁלֹּא יֹאמַר הַלֹּוֶה, אֶכְפְּרֶנּוּ בְּבֵית דִּין וְאוֹדֶה לוֹ חוּץ לְבֵית הַדִּין כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵב לוֹ שְׁבוּעָה וְלֹא יְגַלְגֵּל עָלַי שְׁבוּעָה מִמְּקוֹם אַחֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר, מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. מִנַּיִן לִשְׁלשָׁה שֶׁנּוֹשִׁין מָנֶה בְּאֶחָד, שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד בַּעַל דִּין וּשְׁנַיִם עֵדִים כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיאוּ הַמָּנֶה וְיַחֲלֹקוּ תַּלְמוּד לוֹמַר, מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שבועות ל"א חו"מ סי' ע"ה).
אסור לטעון שקר בכל עניין – ועל זה נאמר (שמות כג ז) 'מדבר שקר תרחק'.
יודע בעצמו שהוא זכאי – כגון שהלווה כסף לחברו והוא כופר בכך, או שאר מקרים שעל הצד שלא היה ויכוח מציאותי היה ברור לכולם שהוא זכאי, אלא שיש ויכוח על הנתונים המציאותיים, והוא יודע שהאמת איתו והשני משקר.
הכי איתא – כך יש.
תנו רבנן – שנו חכמינו.
מנין – מהיכן ניתן ללמוד.
מנה – מאה דינר.
במאתיים – בשקר.
כדי שיודה לי במנה – שהוא מכירו שודאי יודה על האמת.
ויתחייב לי שבועה – שכך הדין שהמודה במקצת הטענה צריך להישבע.
ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר – הדין הוא שאדם שחייב שבועה בבית הדין ניתן להשביעו באותו מעמד שבועות נוספות על טענות אחרות שיש לו, גם אם לא היה אפשר לדרוש שבועה על הטענות הללו בפני עצמם. ומלווה זה יש לו תביעה ישנה על הלווה, שהלווה מכחישה, ולא היה חייב להישבע, ועכשיו הוא רוצה לנצל את ההזדמנות לקבל את המגיע לו באמת.
תלמוד לומר – כדי ללמד את זה נאמר.
וטענו מאתיים – באיסור.
אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין – והרי לא יפסיד מזה כלום, שהרי אני משלם לו את כל מה שאני חייב לו.
שלושה שנושין מנה באחד – שלושה שותפים שהלוו כסף לאדם אחד, ואין להם עדים על כך, וההוא מכחיש את ההלואה.
אחד בעל דין ושנים עדים – ישקרו ויספרו שהוא לוה כסף רק מאחד מהם, והשניים האחרים היו נוכחים וראו את ההלוואה, ויעלימו את מעורבותם בהלוואה מבית הדין כדי שיקבלו אותם כעדים ניטרליים.
לִפְעָמִים בַּעֲלֵי הַדִּין בּוֹרְרִים לָהֶם אֲנָשִׁים שֶׁיַעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵּינֵיהֶם, אִם בְּצֵרוּף בֵּית הַדִין אוֹ שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין. וְדָבָר זֶה, הָגוּן הוּא, שֶׁכָּל אֶחָד הוּא מְצַדֵּד בִּזְכוּתוֹ שֶׁל זֶה אֲשֶׁר בְּחָרוֹ וְיֵצֵא הַפֶּשֶׁר כָּרָאוּי. וְדַוְקָא לְצַדֵּד בַּדֶּרֶךְ הַיָשָׁר. אֲבָל חָלִילָה לּוֹ לְעַוֵּת אֶת הַפֶּשֶׁר. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמֻּזְהָרִין שֶׁלֹּא לְהַטּוֹת אֶת הַדִּין, כָּךְ מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְהַטּוֹת אֶת הַפֶּשֶׁר (סי' י"ב י"ג).
בוררים להם אנשים – כל אחד מבעלי הדין בורר לו איש מטעמו.
הגון הוא שכל אחד הוא מצדד בזכותו... – אפילו דיינים ניתן לבחור בצורה כזאת, שכל אחד בורר לו דיין מטעמו ושני הדיינים ביחד בוררים להם דיין שלישי, וגם זה הגון הוא, ואף שמוטל על הדיינים לדון דין אמת, כל אחד מהם ירגיש מחוייבות שלא להזניח שום טענת זכות שיש לבעל דין שברר אותו, ולא ימהר לחתוך את הדין נגדו שמא יתברר שהצדק איתו, ומתוך כך הדין נעשה במתינות הראוייה והאמת יוצאת לאור.
לעוות את הפשר – אסור לו לדרוש ויתורים מהצד השני שהוא מבין שאינם מוצדקים, ולנצל את הכח שניתן בידו, אלא צריך לשאוף לפשרה צודקת עד כמה שאפשר.
מוזהרין שלא להטות את הפשר – שנאמר (דברים טז כ) 'צדק צדק תרדוף', צדק תרדוף לדין וצדק תרדוף לפשרה.
יָכוֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת דִּין לְעַצְמו[2]ֹ. אִם רוֹאֶה חֵפֶץ שֶׁלּוֹ בְּיַד אַחֵר שֶׁגְּזָלוֹ, יָכוֹל לְקַחְתּוֹ מִיָדוֹ. וְאִם הָאַחֵר עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, יָכוֹל לְהַכּוֹתוֹ עַד שֶׁיַנִּיחֶנוּ, אִם לֹא יוּכַל לְהַצִיל בְעִנְיָן אַחֵר, אֲפִלּוּ הוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד אִם יַמְתִּין עַד שֶׁיַעֲמִידֶנּו בַּדִין. וְאִם יֵשׁ עֵדִים הָרוֹאִים שֶׁהוּא תופֵס אֶת הַחֵפֶץ מִיַד הָאַחֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְתָפְסוֹ עַל יְדֵי הַכָּאָה, אֶלָּא אִם כֵּן יָכוֹל לְבָרֵר אַחַר כָּךְ שֶׁנָּטַל אֶת שֶׁלּוֹ. כִּי אִם לֹא יְבָרֵר, לֹא מַהֲנֵי לֵהּ תְּפִיסָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ עֵדִים בַּדָבָר. אֲבָל אִם אֵין עֵדִים, דְּאָז מַהֲנֵי תְפִיסָתוֹ, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יוּכַל לְבָרֵר (סי' ד').
חפץ שלו ביד אחר שגזלו – אבל אם חבירו חייב לו כסף, יש פרטים רבים האם ובאיזה מקרה מותר לו לתפוס את רכושו של חברו ללא בית דין.
עומד כנגדו – מסרב לתת לו את שלו.
אם לא יוכל להציל בעניין אחר – אבל אם יכול להציל את שלו בלי אלימות, אסור לו להפעיל אלימות, וניתן לתבוע אותו לדין על כל מכה.
אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין... – שהיה יכול להגיע לאותה תוצאה ללא אלימות אם היה תובעו בבית דין.
על ידי הכאה – אבל בלי הכאה מותר לו לתפוס את החפץ אפילו בנוכחות עדים גם כאשר אין ביכולתו לברר שהוא אכן שלו. אך במקרה כזה, אם יתבע אותו השני בפני בית הדין שיחזיר לו את החפץ שהוא תפס ממנו שלא כדין [לדבריו], יצטרך להחזיר לו.
מהני ליה – מועיל לו.
לא מהני ליה תפיסתו – אם השני יתבע אותו לדין והעדים יעידו שהם ראו שהוא לקח את החפץ מחבירו, יחייבוהו להחזירו, ואסור להכות את חברו כאשר אינו יכול אחר כך להוכיח את צדקתו.
דאז מהני תפיסתו – שהדין הוא שאפילו אם הוא מודה שאכן הוא לקח את החפץ מחברו בכח, אינו צריך להחזירו כאשר אין עדים ללקיחת החפץ, אם הוא טוען שהחפץ הוא שלו.
יכול לעשות כן – לקחת בכח ולהכותו, אף שאם היה תובעו לדין לא היה יכול להוכיח את טענתו, מאחר ואחרי שהוא לקח את החפץ אם יתבענו חברו לדין לא יחייבוהו להחזיר.
שלא יוכל לברר – שהחפץ שלו והשני גנב אותו.
בְּנֵי הָעִיר שֶׁמַּעֲמִידִין לָהֶם בֵּית דִּין, צְרִיכִין לֵידַע שֶׁיֵשׁ בְּכָל אֶחָד מֵהֶם שִׁבְעָה דְבָרִים אֵלּוּ, חָכְמָה בַתּוֹרָה, עֲנָוָה, יִרְאָה, שִׂנְאַת מָמוֹן אֲפִלּוּ שֶׁלָּהֶם, אַהֲבַת הָאֶמֶת, אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת לָהֶם, בַּעֲלֵי שֵׁם טוֹב בְּמַעֲשֵׂיהֶם. וְכָל הַמַּעֲמִיד דַּיָן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תַכִּירו פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כְּלוֹמַר, לֹא תַכִּירוּ פְנֵי הָאִישׁ לוֹמַר, פְּלוֹנִי עָשִׁיר הוּא, קְרוֹבִי הוּא, אוֹשִׁיבֶנּוּ בַדִין. וְכָל דַּיָן שֶׁנִּתְמַנָּה בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב, אָסוּר לַעֲמֹד לְפָנָיו אוֹ לְכַבְּדוֹ בִּשְׁאָר כִּבּוּד, וְעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם [ז' ח'].
בית דין – קבוע, שיוכל להכריח את בעלי הדין לדון בפניו.
מהם – מהדיינים המרכיבים את בית הדין.
יראה – יראת שמים.
אפילו שלהם – שאינם רדופים לקבץ ממון, ואין הכסף מנהל להם את החיים, והם מסוגלים לוותר על כסף למען האמת.
אהבת הבריות להם – שהם אהובים על הבריות.
שם טוב במעשיהם – שאין עליהם רינונים על התנהגות שאינה נאותה, גם בתחומים אחרים.
שנאמר – דברים א יז.
אושיבנו בדין – כי כדאי לי, או כי הוא אדם מרשים.
בשביל כסף וזהב – שהוא שילם כסף כדי שימנו אותו, או שמינו אותו בגלל שהחליטו שכדאי למנות עשיר, אף שיש גדולים ממנו בתורה.
אסור לעמוד לפניו... – ומצוה לזלזל בו ולעשות ממנו צחוק, כי הוא דומה לעבודה זרה שמצוה לעשות ממנה צחוק, כמבואר בסימן ל סעיף ו.
אלהי כסף ואלהי זהב – שמות כ כ, ודרשו את המילה 'אלהי' מלשון 'אשר ירשיעון אלהים' (שמות כב ח) שפירושו 'דיינים'.
עֲיָרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם חֲכָמִים הָרְאוּיִים לִהְיוֹת דַּיָּנִים, מְמַנִּים הַטּוֹבִים וְהַחֲכָמִים שֶׁבָּהֶם לְדַעַת אַנְשֵׁי הָעִיר, וְהֵם יָדוּנוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְדַיָנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלְכוּ לִפְנֵי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם. וְכֵיוָן שֶׁקִבְּלוּם עֲלֵיהֶם בְּנֵי הָעִיר, אֵין אַחֵר יָכוֹל לְפָסְלָן (סי' ח'). וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם.
הטובים – בכל המידות הטובות שהוזכרו בסעיף י.
לדעת אנשי העיר – צריך למנותם בהסכמת אנשי העיר.
שלא ילכו לפני ערכאות של גוים – אפילו אם הם בקיאים בדין ודיינים מומחים בדיניהם, אסור ללכת לפניהם, ויותר נכון לדון בפני יהודים שאינם מושפעים מחוקי הגויים, ורצונם לדון דין אמת על פי התורה, אפילו אם אינם יודעים לדון.
אין אחר יכול לפסלן – אף אחד מבני העיר אינו יכול לומר שאינו מוכן להתדיין בפניהם כיון שאינם ראויים.
לשם שמים – אם ממנה דיינים שאינם ראויים והיה אפשר למנות דיינים כשרים הרי הוא חוטא, ואם ממנה שאינם ראויים מחוסר ברירה כדי שלא יהיה העולם הפקר ולא יזדקקו לחוקי הגוים, היא מצוה.
כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵרוֹ וְרָאוּי לְהָעִידוֹ וְיֵשׁ לַחֲבֵרוֹ תּוֹעֶלֶת בְעֵדוּתוֹ וְהוּא תוֹבְעוֹ שֶׁיָעִיד לוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין, חַיָב לְהָעִיד לוֹ, בֵּין שֶׁיֵשׁ עוֹד עֵד אַחֵר עִמּוֹ, בֵּין שֶׁהוּא לְבַדּוֹ. וְאִם כָּבַשׁ עֵדוּתוֹ, חַיָב בְּדִינֵי שָׁמָיִם. וְאָסוּר לְאָדָם לְהָעִיד בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁקֵּר. וַאֲפִלּו אָמַר לוֹ בַּעַל הַדִּין, בּוֹא וַעֲמֹד עִם עֵד אֶחָד שֶׁיֵשׁ לִי, וְלֹא תָעִיד, רַק שֶׁיִפְחַד בַּעַל חוֹבִי וְיִסְבּוֹר שֶׁיֵשׁ לִי שְׁנֵי עֵדִים, וְיוֹדֶה לִי, לֹא יִשְׁמַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק.
וראוי להעידו – שהוא כשר לעדות, שאינו גזלן או עבריין, ולא קרוב משפחה של אחד מבעלי הדינים.
ויש לחבירו תועלת בעדותו – אבל אם גם כאשר ישמעו את עדותם לא יצדיקו אותו, למשל שהם יודעים להעיד שראובן הבטיח לשמעון שיתן לו כסף, שאין הבטחה זו מחייבת אותו גם אם הייתה, פטורים להעיד.
בפני בית דין – שתבעו בפני בית דין שיעיד לו, אבל אם תבעו מחוץ לבית דין שיעיד לו בבית דין, אף שחייב לבוא להעיד מדין השבת אבדה, כמבואר בסימן קפז סעיף א, אינו חייב לשלם אפילו בדיני שמים אם לא יבוא להעיד, מפני שבמקרה כזה הדבר עדיין ניתן לתיקון, שיכול לבוא להעיד עכשיו, אבל אם אמר בנוכחות בית הדין שאינו יודע לו עדות, שוב אינו יכול לחזור בו.
בין שהוא לבדו – כי יש משמעות גם לעדות של עד אחד, שהוא מחייב את הצד השני שבועה להכחיש את העד אם אינו רוצה לשלם.
חייב בדיני שמים – אפילו אם נגרם נזק לאחד הצדדים בגלל שלא העיד, אין בית הדין מחייבים אותו לשלם, אבל העד עצמו צריך לשלם כדי שלא ייענש בשמים.
שאינו יודע – מידיעה אישית.
שנאמר – שמות כג ז.
הָא דְּעֵד אֶחָד מֵעִיד, זֶהוּ דַוְקָא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, דְּמַהַנֵי גַם עֵד אֶחָד לְעִנְיַן שְׁבוּעָה. וְכֵן בִּדְבַר אִסוּר, אִם עֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה הָאִסּוּר, יָעִיד כְּדֵי לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסּוּרָא. אֲבָל אִם כְּבָר נַעֲשֶׂה הָאִסּוּר, לֹא יָעִיד עֵד אֶחָד. דְּכֵיוָן דְּעֵד אֶחָד אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ (כ"ח).
דמהני – שמועיל, כמו שביארתי בסעיף יב.
בדבר איסור – אפילו במקרה שאין לו נאמנות, כי אולי יאמינו לו ויצליח למנוע יהודים מלעשות איסור.
לאפרושי מאיסורא – להפריש מאיסור.
לא יעיד – שהרי אין תועלת בעדותו.
כמוציא שם רע על חבירו – והוא עובר על איסור דאורייתא, שנאמר (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת.
[1] השולחן ערוך כתב, וכן אסור לדיין לשמוע בעל דין אחד שלא בפני חבירו, והרמ"א כתב, ודווקא אם יודע שיהיה דיין בדבר, אבל אם שמע טענות האחד ואח"כ נתרצה השני לדון לפניו, מותר להיות דיין בדבר. ( רמ"א חו"מ יז, ה).
[2] ודווקא הוא עצמו יכול לעשות דין לעצמו, אבל על ידי גויים אסור לעשות דין לעצמו. (תה"ד). ואם עבר ועשה דין על ידם, אם לא יכל לעשות באופן אחר, מה שעשה עשוי (רמ"א ד, א).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך