לְעוֹלָם יַרְחִיק אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הָעֲרֵבוּת וּמִן הַפִּקְדוֹנוֹת בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר [יבמות קט].
לעולם – אין זו הלכה אלא המלצה של חז"ל ושל שלמה המלך בספר משלי (ו א-ג).
ערבות – מלהיות ערב לאדם אחר, אפילו קרוב משפחה או ידיד, במקום שהחוק מאפשר למלווה לגבות את הכסף מן הערב אפילו אם הלווה יכול לשלם.
פקדונות – לשמור בביתו רכוש של אדם אחר שרגיל להיכנס לביתו.
מִי שֶׁיֵשׁ לוֹ שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַשְׁטָר בָּלָה וְהוֹלֵךְ לְהִמָּחֵק, יָבוֹא לִבֵית דִּין וְיַעֲשׂוּ לוֹ קִיּוּם [מ"א].
קיום – מסמך שבית הדין חתומים עליו, שבו הם מעידים על כך שהם ראו את תוכן השטר וחתימת העדים, ושהם קרעו את השטר המקורי.
אָסוּר לְהַשְׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ[1], שֶׁנֶּאֱמַר, וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה [נ"ז].
שטר פרוע – שטר שמעיד על חוב שכבר נפרע כולו, ואפילו אם כותב שובר ללווה, כיון שניתן לתבוע את החוב פעם נוספת בשטר זה, ולא תמיד ימצא הלווה את השובר, או שיגבה את החוב מהיורשים והם לא יודעים שיש שובר. אבל מותר לכתוב על השטר עצמו שהוא פרוע, באופן שלא ניתן לחתוך או למחוק.
שנאמר – איוב יא יד.
הערות:
- מותר להשהות שטר שנפרע מקצתו, כדי לגבות את השאר, אבל צריך לכתוב שובר ללוה על הסכום שכבר נפרע.
כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר בִּשְׁמִירַת פִּקָּדוֹן, כָּךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּשְׁמִירַת הַמַּשְׁכּוֹן בְּיוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹ שׁוֹמֵר שָׂכָר עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וּכְשֵׁם שֶׁהַנִּפְקָד אֵינוֹ רַשַׁאי לִמְסֹר אֶת הַפִּקָּדוֹן לְאַחֵר לְשָׁמְרוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בְּסִימָן קפח, כָּךְ אֵין הַמַּלְוֵה רַשַּׁאי לְהַפְקִיד אֶת הַמַּשְׁכּוֹן בְּיַד אַחֵר אוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים (סי' ע"ב רצ"א ורש"ז).
צריך להיזהר בשמירת פקדון – דינים אלו מתבארים בסימן קפח סעיף ג.
שומר שכר – מי שמסר לחברו חפץ לשמור, אם הוא שומר עבורו בחינם [=שומר חינם], אינו חייב לשלם אלא אם אבד החפץ בגלל רשלנותו של השומר, אבל אם הוא מקבל שכר על השמירה [=שומר שכר], הוא חייב לשלם גם אם לא התרשל בשמירה, ואינו נפטר מאחריות אלא אם אירע אונס גמור שלא היתה שום דרך להתגונן מפניו.
בסימן קפח – סעיף ד.
שלא מדעת הבעלים – בלי הסכמת הלווה.
הַמַּלְוֵה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, שֶׁאִם לֹא יִפְרָעֶנּוּ לִזְמַן פְּלוֹנִי, יְהֵא הַמַּשְׁכּוֹן חָלוּט לוֹ, יִזָּהֵר לוֹמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אִם לֹא תִפְדֶה אוֹתוֹ עַד זְמַן פְּלוּנִי, יְהֵא קָנוּי לִי מֵעַכְשָׁו [ע"ג סי"ז].
חלוט לו – תמורת ההלוואה, אפילו שהמשכון שוה יותר מההלוואה.
יזהר לומר לו בשעת הלואה – כי אם לא יאמר כן יתכן שאין תוקף להסכם, ואם הלווה ירצה לקבל את המשכון בחזרה ולשלם רק את חובו, הדין עמו.
יהא קנוי לי מעכשיו – שאז מדובר במכירה על תנאי, שיש לה תוקף גם כשקובעים מחיר לא ריאלי, אם שניהם מודעים למחיר האמיתי ומסכימים לכך, כמבואר בסימן סב סעיף ג.
מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אוֹמֵר לוֹ, וַדַּאי לִי שֶׁאֵינְךָ חַיָב לִי, פָּטוּר מִלְשַׁלֵּם לוֹ, שֶהֲרֵי מָחַל לוֹ (ע"ה).
פטור מלשלם לו – אין צריך לומר שבית הדין אין מחייבים אותו, אלא אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב. אבל אם חברו אומר לו שאינו יודע, אמנם אין בית הדין מתערב, אבל הוא חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים, ואפילו אם אמר לחברו הייתי חייב לך כסף ואיני יודע אם החזרתי לך, כל זמן שחברו אינו יודע בוודאות שאינו חייב, צריך לשלם לו כדי לצאת ידי שמים.
לֹוֶה שֶׁבָּא לִפְרוֹעַ לַמַּלְוֶה עַל יְדֵי שְּׁלִיחַ, מִיָד כְּשֶׁמָּסַר אֶת הַמָּעוֹת לִידֵי הַשְּׁלִיחַ, זָכָה הַשְּׁלִיחַ בַּמָּעוֹת עֲבוּר הַמַּלְוֶה, וּכְשֶׁהַלֹּוֶה מִתְחָרֵט וְרוֹצֶה לְקַחְתָּן מִיַּד הַשְּׁלִיחַ וְשְׁיִפְרַע לוֹ אַחַר כָּךְ, אָסוּר מִשּׁוּם דַּהֲוֵי לֵהּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת, וְגַם עַל הַשְּׁלִיחַ יֵשׁ אִסּוּר לְהַחֲזִירָן לַלֹּוֶה (קכ"ה).
מסר את המעות לידי השליח – ואמר לו להביא את הכסף למלוה.
זכה השליח במעות עבור המלוה – כי אפשר שאדם יעשה קניין עבור אדם אחר אם רצונו בכך, ובמקרה שברור לנו שרצונו בכך, כמו בעניינינו שהמלוה מעוניין שהלווה לא יוכל להתחרט ולקחת את הכסף בחזרה, אין המקבל צריך להגיד בצורה ברורה שהוא מעוניין בקניין [=זכין לאדם שלא בפניו].
אסור – לקחת את הכסף בחזרה.
דהוי ליה שלא מדעת – שאי אפשר לקחת הלוואה ממישהו בלי לשאול אותו.
יש איסור להחזירן ללווה – ואם החזיר, ובעקבות זה התגלגלו הדברים והמלווה הפסיד את כספו, השליח חייב לשלם לו את ההפסד.
כתוב בתורה (דברים טו א-ג) 'מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך'. הרי ציוותה התורה על שמיטת חובות כללית פעם בשבע שנים. סימן זה עוסק בהלכות אלו, איזה חוב נשמט בשנת השמיטה ואיזה לא, ומתי בדיוק החובות נשמטים, ועוד פרטים.
על אף שהתורה צירפה ברכות למכביר למצוה זו ['אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה. רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו' (דברים טו ד-ו)], ועל אף שהתורה הזהירה מאד שלא להימנע מלהלוות כסף לנזקקים בגלל החשש שיעבור השמיטה ולא יוכלו לגבות את החוב ['השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך' (דברים טו ט-י)], בכל זאת התחילו אנשים בשלב מסויים בתקופת בית שני לחשוש להלוות כסף.
כדי למנוע את המצב שבו אנשים עוברים על האיסור הזה [שלא להימנע מלהלוות] תיקן הלל הזקן, נשיא ישראל, 'פרוזבול', שפרטי דיניו יתבארו בסוף הסימן [סעיפים טו-טז].
מן הראוי היה להקדים לדיני שמיטת כספים את דיני השמיטה הרגילים [איסור עבודת הקרקע, קדושת הפירות, ההפקר], אבל מאחר ואין שמיטת קרקע נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, לכן הקיצור שולחן ערוך לא כתב את הלכותיה, כמו שהוא לא כתב את כל ההלכות שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל. אם יזכנו ה', נצרף לקיצור שולחן ערוך הלכות התלויות בארץ [שיילמדו בסדר היומי בחודש אדר הראשון בשנה מעוברת].
הַסְכָּמַת רֹב הַפּוֹסְקִים דִּשְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת גַּם בַּזְּמַן הַזֶּה[2], וַאֲפִלּוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ. וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לְהָקֵל. וּכְבָר הִרְעִישׁוּ עַל זֹאת גְּדוֹלֵי יִשְֹרָאֵל זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה[3], וּקְצָת מֵהֶם טָרְחוּ לְלַמֵּד זְכוּת עַל הַמִּנְהָג שֶׁסּוֹמְכִין עַל קְצָת מְקִלִין. אֲבָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְדַקְדֵּק בַּמִצְוֹת, בְּוַדַּאי מְחֻיָב לַעֲשׂוֹת כְּדַעַת רֹב הַפּוֹסְקִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וּבִפְרָט שֶׁיוּכַל לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר עַל יְדֵי פְּרוֹזְבּוּל וְלֹא יָבוֹא לִידֵי פְסִידָא. וּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה הָיְתָה בִֹּשְנַת תרל"ה, וְתִהְיֶה אִם יִרְצֶה הַשֵׁם בִּשְׁנַת תרמ"ב.
בזמן הזה – שאין ישראל יושבים על אדמתם, ואין מצוות יובל נוהגת [שנאמר ביובל 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' (ויקרא כה י)], בכל זאת שמיטת כספים נוהגת מדרבנן כמו שמיטת קרקע בארץ ישראל.
נהגו להקל – לגבות חובות גם אחרי השמיטה.
גדולי ישראל – מלפני יותר מ700 שנה.
קצת מקילין – שסוברים שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה כלל.
לתקן את הדבר על ידי פרוזבול – כמבואר בסעיפים טו-טז.
בשנת תרמ"ב – ושמיטה האחרונה היתה בשנת [ה' אלפים] תשע"ה, והשמיטות הבאות תהיינה בשנים תשפ"ב, תשפ"ט, תשצ"ו, תת"ג, תת"י, תתי"ז, תתכ"ד. וסימן לדבר, כל שמתחלק מספר השנה לפי הספירה מבריאת העולם המקובלת בישראל בשבע ללא שארית היא שנת השמיטה, כגון תשפ"ב [=5782] מתחלקת בשבע [5782/7=826].
שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת כָּל מִלְוֶה, בֵּין מִלְוֶה עַל פֶּה, בֵּין מִלְוֶה בִּשְׁטָר, וַאֲפִלּוּ יֶשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים. וּמִי שֶׁנָּתַן לַחֲבֵרוֹ מָעוֹת בְּתוֹרַת עִסְקָא, שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁחֶצְיָן מִלְוֶה וְחֶצְיָן פִּקָּדוֹן, הַחֵצִי שֶׁהוּא מִלְוֶה מְשַׁמֵּט, וְהַחֵצִי שֶׁהוּא פִקָּדוֹן אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
מלוה על פה – שנעשתה בנוכחות עדים, או שכתב לו בכתב ידו שהוא חייב לו [כי ללא שום הוכחה אסור להלוות כסף כלל, כמו שהתבאר בסימן קעט סעיף ג].
אחריות נכסים – שמפורש בשטר שכל הנכסים משועבדים להלוואה, ואפילו אם יש הערת אזהרה בטאבו.
בתורת עסקא – להשקעה, שיתחלקו ברווחים. דיני עיסקא מתבארים בסימן סו.
חציין מלוה וחציין פקדון – כך תיקנו חז"ל בהעדר הסכם אחר, שמחצית הסכום צריך להחזיר למשקיע אפילו אם ההשקעה נפסדה, כי היא נחשבת כהלוואה, וממחצית זה הרווחים שייכים למקבל את הכסף, ומחצית הסכום שייך למשקיע והוא ביד המקבל כפקדון, והמקבל עובד עבורו [וצריך לשלם לו על כך, כי אם הוא עובד עבורו בחינם יש כאן איסור ריבית], ואם יהיה הפסד המשקיע יפסיד, וכל זה מבואר בהרחבה בסימן סו סעיף א.
החצי שהוא מלווה משמט – ונמצא שאין המקבל צריך להחזיר למשקיע אלא מחצית מכספו ואת הרווחים על מחצית זו, אלא אם כן עשה הנותן פרוזבול.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט[4]. וְאִם הִלְוָהוּ עַל מַשְׁכּוֹן קַרְקַע, יֵשׁ בָּזֶה חִלוּקֵי דִינִים.
אינו משמט – כיון שאין המלוה צריך לתבוע את החוב, שהרי יש לו בטחונות ביד כנגד החוב, והתורה לא אסרה אלא חובות שצריך לתבוע, שנאמר 'לא יגוש את רעהו'.
חילוקי דינים – אם פירש לו שרק מקרקע זה יוכל לגבות את החוב, או שהקרקע רק משועבדת, ואם רווחי הקרקע בינתיים שייכים למלוה, ואם מנכה לו תמורת זה מן החוב, ואם יכול הלוה לבטל את ההסכם ולשלם את כל הסכום ולפדות את הקרקע, ויש לשאול שאלת רב.
עָרֵב שֶׁפָּרַע לַמַּלְוֶה, וְקֹדֶם שֶׁפָּרַע הַלֹּוֶה לְהֶעָרֵב הִגִּיעָה שְׁנַת הַשְׁמִטָּה, מְשַׁמֵּט.
שפרע למלוה – כי לא היה ללוה יכולת לשלם והגיע זמן התשלום.
שפרע הלווה להערב – שהספיק הלווה להחזיר לערב את סכומי הכסף ששילם במקומו.
משמט – והפסיד הערב את כספו, אם לא עשה פרוזבול.
מִי שֶׁנִּתְחַיֵב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה עַל מָמוֹן, שֶׁאִלּוּ הָיָה מוֹדֶה לוֹ הָיְתָה שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמָּמוֹן, מְשַׁמֶּטֶת גַּם כֵּן אֶת הַשְׁבוּעָה.
על ממון שאילו היה מודה... – ממון שלפי טענת התובע הוא היה הלוואה, ולא פקדון או כל דבר שהשביעית אינה משמטת.
משמטת גם כן את השבועה – ואינו יכול לדרוש ממנו אחרי השמיטה שיישבע לו שאינו חייב לו, אלא אם כן עשה פרוזבול.
מִי שֶׁהָיָה חַיָב לַחֲבֵרוֹ מָמוֹן וְכָפַר, וְעָמְדוּ לַדִּין וְנִתְחַיֵב, וְכָתְבוּ בֵּית הַדִּין פְּסַק דִּין וּנְתָנוּהוּ לִידֵי הַמַּלְוֶה, אֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ.
ונתחייב – בית הדין הכריעו לחובתו.
אין השביעית משמטתו – אבל סתם פסיקת בית הדין כאשר לא היה ביניהם ויכוח שדרש התערבות של בית הדין, וכן אם בית הדין חייבוהו בדין אבל לא כתבו את פסק הדין, שביעית משמטת.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא תְשַׁמְּטֶנּוּ שְׁבִיעִית, אֲפִלּוּ הָכִי מְשַׁמַּטְתּוֹ. אֲבָל אִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט הוּא חוֹב זֶה, אֲפִלּוּ הָיָה זֶה בִּשְׁנַת הַשְׁמִטָּה, אֵינָהּ מְשַׁמַּטְתּוֹ. וְכֵן אִם כָּתַב בִּשְׁטָר לְשׁוֹן פִּקָּדוֹן, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת.
והתנה עמו – אפילו אם כתב בשטר "על מנת שלא תשמטנו שביעית".
אפילו הכי – בכל זאת.
משמטתו – שאין הוא יכול להתנות שהשמיטה לא תשמט, נגד מה שהתורה אמרה שהיא תשמט.
שלא ישמיט הוא חוב זה – אפילו אם תעבור השמיטה והיא תשמט את החוב, הלווה מתחייב לשלם בכל זאת.
אינה משמטתו – שיכול אדם לקבל על עצמו התחייבות, גם כאשר התורה פוטרת אותו.
כתב בשטר לשון פקדון – שיש בשטר פסקה שמגדירה את ההלוואה כפקדון, גם אם ברור שבפועל היה מדובר בהלוואה.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאֵיזֶה שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן לְאַחַר שְׁמִטָּה, אֵינָהּ מְשַׁמַּטְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְתָבְעוֹ קֹדֶם.
שלא היה יכול לתבעו קודם – וכתוב 'לא יגוש את רעהו... כי קרא שמיטה', משמע שרק בגלל השמיטה אינו נוגשו.
[1] אך מותר לו להשהות שטר חוב על מנה אף שחצי מהחוב נפרע, ובלבד שיכתוב שובר שפרעו חצי שטר. (ילקוט יוסף חו"מ, לט, יב).
[2] השולחן ערוך (חו"מ, סז, א) כתב, ששמיטת כספים נוהגת היום רק מדרבנן.
[3] והתובע חוב שעברה עליו שביעית, עובר בלא תעשה של 'לא יגוש את רעהו'. (שולחן ערוך חו"מ, סז, א).
ודווקא כשהיובל נוהג, נוהגת שמיטת כספים מהתורה, אך היום שאין היובל נוהג. שמיטת כספים נוהגת מדברי סופרים. (ילקוט יוסף חו"מ, סז, ג).
[4] ודוקא מה שכנגד המשכון אינו משמט. ויש אומרים שאת כל ההלואה אינו משמט. (ילקוט יוסף חו"מ, סז, ז).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך