הַבְּכוֹר, בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם, אָסוּר בְגִזָּה וַעֲבוֹדָה. וַאֲפִלוּ נִתְלַשׁ מִמֶּנוּ צֶמֶר מֵעַצְמוֹ, אוֹתוֹ הַצֶמֶר, אָסוּר בַהֲנָאָה לְעוֹלָם. אֲבָל הַצֶּמֶר שֶׁעַל גּוּפוֹ, אִם נִשְׁחַט בְּמוּמוֹ, הַשְּׁחִיטָה מַתֶּרֶת גַּם אֶת הַצֶּמֶר, כְּמוֹ שֶׁהִיא מַתֶּרֶת אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר [ש"ח].
בגיזה ועבודה – לגזוז את צמרו [אם הוא כבש] ולהשתמש בו לעבודה [אם הוא שור].
נשחט במומו – ונמצא כשר, אבל אם נמצא טריפה כבר למדנו שהבשר והעור אסורים בהנאה, והוא הדין לצמר.
הַבְּכוֹר, אֵין לוֹ הֶתֵּר אֶלָּא בְּמוּם. וְאָסוּר לְכָנְסוֹ לְכִפָּה כְּדֵי שֶׁיָמוּת מֵעַצְמוֹ, מִשּׁוּם דְמַפְסִיד קָדָשִׁים [ש"ט].
כיפה – מקום סגור שנועלים בו את הבהמה, ומונעים ממנה מזון ומים עד שהיא מתה מאליה. והמקדיש בהמה לקרבן בזמן הזה, דבר שאסור לעשותו, מכניסה לכיפה עד שתמות מאליה.
דמפסיד קדשים – כיון שהבכור עקרונית ראוי להקרבה, וכל הבעיה היא רק שאין בית המקדש, ואם ימתין עד שיהיה בו מום אינו מפסיד את הקודש, אלא הקדושה פוקעת [חלקית] ומותר לאוכלו. ואינו דומה למקדיש בהמה לקרבן אחר, שגם אם יהיה בה מום, יצטרך לפדותה, ולהשמיד את כסף הפדיון, ואם כן בכל מקרה יהיה הפסד קדשים, ואין טעם להמתין עד שיהיה לה מום, וכבר עדיף לגרום לבהמה למות כמה שיותר מהר, כיון שבזמן שמחכים עד שיפול בה מום עלולים להיכשל בשימוש בה.
אָסוּר לַעֲשׂוֹת מוּם בַּבְּכוֹר. וַאֲפִלּוּ לִגְרֹם לוֹ מוּם, כְּגוֹן לִתֵּן בָּצֵק עַל גַּבֵּי אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁיִטְּלֶנוּ הַכֶּלֶב מִשָּׁם וְיִקְטַע אָזְנוֹ עִמּוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לַגּוֹי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מוּם, אָסוּר. וּמֻתָּר לִתְּנוֹ לַגּוֹי לְגַדְּלוֹ אוֹ לְשָׁמְרוֹ [שי"ג].
אסור... – הוא איסור מן התורה, שנאמר (ויקרא כב כא) 'כל מום לא יהיה בו'.
יקטע אוזנו – פגימה באוזן נחשבת כמום, בתנאי שנפגם הסחוס שהוא החלק הקשיח של האוזן, ולא העור בלבד.
לגדלו או לשמרו – אפילו אם הוא מודע לכך שיתכן מאד שהגוי יסרס אותו כדי להקל על השמירה, כל עוד שאינו נותן לגוי להבין שנוח לו בסירוס זה. אבל צריך להזהיר את הגוי שלא לעשות בו שום מלאכה.
הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי, וְאֵין יָדוּעַ אִם כְּבָר יָלְדָה אוֹ לֹא, וְיָלְדָה עַתָּה בְּבֵית יִשְֹרָאֵל, הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר[1]. וַאֲפִלּוּ הַגּוֹי מֵסִיחַ לְפִי תֻמּוֹ שֶׁכְּבָר יָלְדָה, לא מַהֲנֵי. וְגַם הַסִּימָנִים שֶׁבְּסִדְקֵי קַרְנַיִם, לָא מַהֲנֵי. וַאֲפִלּוּ אִם הִיא חוֹלֶבֶת[2], לָא מַהֲנֵי, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹאִין שֶׁמֵּנִיקָה עֵגֶל. וְאִם הִיא חוֹלֶבֶת וְגַם הַגּוֹי מֵסִיחַ לְפִי תֻמוֹ שֶׁלֹּא לְהַשְּׁבִּיחַ אֶת מִקָּחוֹ וְאוֹמֵר שֶׁכְּבָר יָלְדָה, מַהֲנֵי בְפָרוֹת, אֲבָל לֹא בְּעִזִּים (שט"ז).
הלוקח – קונה.
אין ידוע – אין יהודי שיכול להעיד על כך.
ספק בכור – נוהגים בו כל דיני בכור שהרי הוא ספק דאורייתא, אלא שאינו צריך לתתו לכהן. ואם נתנו לכהן הכהן חייב לקבלו שלא יהיה כמבזה מתנות כהונה, כמו שביארנו בסעיף ג.
מסיח לפי תומו – גוי אינו נאמן להעיד על שום עניין שיש לו השלכות כלשהן על דיני התורה, כאשר הוא יודע שמייחסים חשיבות לדבריו. אבל יש מקרים שבהם מקבלים את העדות של הגוי כאשר הגוי אינו חושב שמייחסים חשיבות לדבריו, והוא סתם מפטפט, עיין למשל בסימן ריח סעיף א. בעדות שמשפיעה על היות הוולד בכור או לא, מאחר ומדובר בספק באיסור תורה, לא ניתן לסמוך אפילו על גוי מסיח לפי תומו.
לא מהני – אינו מועיל.
הסימנים שבסדקי קרניים – ניתן לזהות מספר לידות של פרות לפי מספר החריצים שיש בקרניים שלהם.
לא מהני – כי אין הסימנים חד-משמעיים, וגם מספר השנים שעוברות יוצרות סדקים, וקשה להבחין בין חריצים שנוצרו עם השנים לבין חריצים שנוצרו מלידות.
חולבת – נותנת חלב, שזה היה אמור להיות סימן מובהק לכך שילדה.
לא מהני – כי יתכן שהפילה משהו שאינו נחשב וולד לעניין שהוולד שלאחריו לא יהיה בכור, ובכל זאת נוצר לה חלב, ויתכן שמסיבה אחרת יש לה חלב אפילו אם לא ילדה, ואף שהמקרים האלו נדירים מאד, חוששים להם בגלל חומרת האיסור.
שמניקה עגל – שפרה לעולם לא תניק אלא את העגל של עצמה, או עגל של אחרת אם היה לה בעבר עגל משל עצמה.
שלא להשביח את מקחו – שהגוי לא חושב שהעובדה שילדה כבר מוסיפה לו נקודות בעסקה.
עזים – מצוי בהם יותר מבפרות שיתנו חלב גם אם לא ילדו. על כל פנים כך היה המציאות במאה ה-15.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, חַיָבִים גַּם כֵּן בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֵן מַפְרִישׁוֹ וּמְעַכְּבוֹ לְעַצְמוֹ וּמַחֲזִיקוֹ בִּקְדֻשַׁת בְּכוֹר.
כהנים ולויים – אף שהם פטורים מפדיון הבן, כמו שהתבאר בסימן קסד סעיף ט, ומפטר חמור, כמו שיתבאר בסימן קעח סעיף ה.
מפרישו – מפרידו משאר העדר.
מעכבו לעצמו – ואינו חייב לתת אותו לגוי אחר.
אִם יֵש לַגּוֹי שֻׁתָּפוּת עִם יִשְֹרָאֵל בִּבְהֵמָה, וְכֵן הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי לְגַדְּלָה וְשֶׁיַחְלְקו בִּוְלָדוֹת, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְֹרָאֵל, עַד שֶׁיִהְיֶה הַכֹּל מִיִשְֹרָאֵל. וְגוֹי הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִיִשְֹרָאֵל לְגַדְלָה וְשֶׁיַחְלְקוּ בִּוְלָדוֹת, לְהַרְבֵּה פוֹסְקִים לָא מַהֲנֵי. אֶלָּא צָרִיךְ הַיִשְֹרָאֵל לִמְכֹּר אֶת הָאֵם לַגּוֹי.
שותפות – אפילו אם שייך לגוי חלק קטן של הבהמה, שאם ייחתך ייחשב כמום, פטור מן הבכורה.
בבהמה – או בעובר לפני שנולד, כגון שהיתה מעוברת כשהיהודי קנה אותה, והוא קנה את האם והשאיר לגוי את העובר או חלק ממנו.
שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל – שמות יג ב. ותחילת הפסוק 'קדש לי כל בכור... בבני ישראל' רק אם כל הבכור של ישראל. וכן יש פסוק ללמד שרק אם כל האם של ישראל חייבת בבכורה.
המקבל בהמה מישראל – אפילו אם הוא מקבל עליו אחריות על הבהמה.
לא מהני – לפטור את הבעיה של בכורות.
צריך הישראל למכור את האם לגוי – כמבואר בסעיף הבא.
מִצְוָה לִמְכֹּר לַגּוֹי אֶת הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה אוֹ לְהִשְּׁתַּתֵּף עִמוֹ בָּהּ קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד, כְּדֵי לְפָטְרָהּ מֵהַבְּכוֹרָה[3]. וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּפְקִיעַ קְדֻשַּׁת הַבְּכוֹר, הָכִי עָדִיף טְפֵי, שֶׁלֹּא יָבוֹא לִדֵי מִכְשׁוֹל בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה. וְאִם יַקְנֶה לַגּוֹי אֶת הָעֻבָּר, לֹא מַהֲנֵי, כֵּיוָן דַּהֲוֵי דָבָר שֶׁלֹא בָא לָעוֹלָם, אֶלָּא צָרִיךְ לְהַקְנוֹת לוֹ אֶת הָאֵם. וְהַקִּנְיָן יהְיֶה בְּאֹפֶן זֶה, יִשְׁתַּוֶּה עִם הַגּוֹי עַל מְחִיר הַפָּרָה, וְגַם יַשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶר הַפָּרָה עוֹמֶדֶת שָׁם, וְהַגּוֹי יִתֵּן לוֹ פְּרוּטָה, וְיֹאמַר לוֹ הַיִשְֹרָאֵל, בְּזוֹ הַפְּרוּטָה, תִּקְנֶה אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הַפָּרָה עוֹמֶדֶת שָׁמָּה, וְהַמָּקוֹם הַזֶּה יַקְנֶה לְךָ אֶת הַפָּרָה. אוֹ יַעֲשֶׂה כֵּן, שֶׁלְּאַחַר שֶׁהִשְׁתַּוּוּ עַל מְחִיר הַפָּרָה, יִתֶּן לוֹ הַגּוֹי פְּרוּטָה, וְגַם יִמְשֹׁךְ הַגּוֹי אֶת הַפָּרָה לִרְשׁוּתוֹ אוֹ לְסִמְטָא, וְקוֹנֶה אוֹתָהּ בִּמְשִׁיכָה וּמָעוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם מַחֲזִירָהּ אַחַר כָּךְ לִרְשׁוּת יִשְֹרָאֵל, לֹא אִכְפַּת לָן [ש"כ].
ואף על פי שמפקיע קדושת הבכור – ואסור לעשות זאת.
הכי עדיף טפי – כך יותר טוב, כי זה הרע במיעוטו, שהפתרון החילופי שייוולד בכור ויטפלו בו עד שיפול בו מום הוא גרוע בהרבה.
שלא יבוא לידי מכשול – להנות מן ההקדש, ולהשתמש בבהמה שהיא קרבן, שהוא איסור דאורייתא, שנאמר (דברים טו יט) 'לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך'.
את העובר – והרי למדנו בסעיף הקודם שגם אם יש לגוי חלק בעובר אינו קדוש.
לא מהני כיון דהוי דבר שלא בא לעולם – אין דרך הלכתית להעביר לגוי את הבעלות על העובר שעדיין לא נולד.
להקנות לו את האם – או חלק מן האם, ונוהגים להקנות לגוי את הוושט של האם, כדי לחשוש לדעת הפוסקים ששותפות של גוי מועילה רק אם הוא שותף בחלק מהבהמה שאינה יכולה לחיות בלעדיו.
באופן זה – דרכי הקניין של הגוי שנויים במחלוקת, ולכן צריך לעשות קניין חצר – שהגוי זוכה בבהמה בכך שהיא נמצאת ברשותו, או שילוב של קניין כסף עם משיכה, כמו שיתבאר.
ישתווה עם הגוי – יגיע איתו לסיכום באיזה מחיר הוא מוכן לקנות, כי בלא זה לא מתכוונים ברצינות והקניין לא חל.
פרוטה – סכום מועט להקניית הקרקע.
פרוטה – סכום מועט להקניית הבהמה, ושאר הכסף נשאר כחוב.
לסימטא – קניין משיכה אינו קונה אלא כאשר הקונה מוציא את הבהמה מרשות המוכר, ורק אם הוציאו למקום שהוא מצד אחד ציבורי ומצד שני אינו מקום שמיועד להליכה של רבים, כך שיש לקונה זכות להתעכב שם ולהניח שם חפצים לזמן מוגבל.
מחזירה אחר כך לרשות ישראל – כדי שהיהודי ישמור עליה או יטפל בה.
הערות:
- הפוסקים האריכו מאד בדרכים כיצד להקנות בהמה לגוי בצורה שהקניין יחול בוודאות, והיו מאד לחוצים מזה שרוב מוחלט של בעלי הבהמות אינם יודעים כיצד להקנות לגוי, ולעיתים קרובות אפילו בדיעבד הקניין אינו עובד, או שהוא ספק עובד ספק אינו עובד. וצריך להתייעץ עם רב הבקי בהלכות אלו מבעוד מועד כיצד יעשה.
- בזמננו הרבנות הראשית פונה לכל מגדלי הבקר, ודורשת מהם לחתום על ייפוי כח למכירת הקנה והוושט של כל המבכירות לגוי. רק מגדלים שחותמים על ייפוי כח כזה, מקבלים אישור של הרבנות שהתוצרת שלהם תוכל להיקלט בבתי המטבחיים.
יִשְֹרָאֵל שֶׁיֵשׁ לוֹ חֲמוֹרָה וְיָלְדָה בְכוֹר, מִצְוָה לִפְדוֹתוֹ. וּבַמֶּה פּוֹדֶה אוֹתוֹ. בְּשֶׂה מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָעִזִּים, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא טְרֵפָה וְלֹא שָׁחוּט וְלֹא בֶּן פְּקוּעָה[4], וְיִתֵּן אֶת הַשֶּׂה לַכֹּהֵן. וּמֵאֵימָתַי חַיָב לִפְדוֹתוֹ. מִשֶׁיִוָּלֵד עַד שֶׁיָמוּת, אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לִפְדוֹתוֹ מִיָד, שֶׁלֹּא לְהַשְׁהוֹת אֶת הַמִּצְוָה. וּלְאַחַר שֶׁפָּדָה אוֹתוֹ, הֲרֵי הוּא בְּיַד הַיִשְֹרָאֵל חֻלִּין גְמוּרִים, וְגַם הַשֶּׂה הוּא בְיַד הַכֹּהֵן חֻלִּין גְמוּרִים[5].
חמורה – דוקא, אבל שאר בהמות טמאות כסוסים וגמלים, כלבים וחתולים, וכל מיני חיות מחמד אין בכוריהם מתקדשים.
מצוה לפדותו... – שנאמר (שמות יג יג) וכל פטר חמור תפדה בשה.
שה – כל כבש או עז ללא הבדל גיל ומין נקרא שה.
טרפה – עם פגם פנימי, שהבהמה תמות ממנו במוקדם או במאוחר, ובהמה כזאת אסורה באכילה, והלכות טריפות רבים הם ומפורשים בשולחן ערוך יורה דעה סימנים כט-ס בהרחבה, והקיצור שולחן ערוך לא כתבם, כמו שכתבתי בסימן קעז סעיף ח.
בן פקועה – בהמה שנשחטה ונמצא עובר בתוך רחמה, והוא שרד את שחיטת האם, אותו עובר מכונה 'בן פקועה'.
הוא – החמור, ולא נותרו לו שרידי קדושה כלשהן, בניגוד לבכור שנפל בו מום, שאף שמותר לשוחטו ולאוכלו, למדנו בסימן הקודם (סעיפים ד, ו-יא) שנותרו לו מגבלות רבות שנובעות מהקדושה.
השה הוא ביד הכהן חולין גמורים – אין לשה קדושה כלל, והכהן יכול לעשות בו כל מה שהוא רוצה.
הערות:
- אם אין לו שה ואינו יכול להשיג שה, מותר לפדות את הפטר חמור בשוויו, על כסף או דבר אחר ששוה את המחיר של החמור, ונותן את השווי לכהן. וראה פירוט של הדברים שניתן לפדות בהם בהלכות פדיון הבן בסימן קסד סעיף א. אם החמור אינו שוה כמעט כלום, המינימום של סכום הפדיון כאשר לא פודים בשה הוא כשווי של כ12 גרם כסף נקי, שהוא כשליש אונקיה.
מִיָּד כְּשֶׁהִפְרִישׁ אֶת הַטָּלֶה שֶׁיְהֵא תַּחַת פֶּטֶר הַחֲמוֹר, נַעֲשָׂה פֶּטֶר הַחֲמוֹר חֻלִין, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁנָּתַן אֶת הַטָּלֶה לַכֹּהֵן. לְפִיכָךְ מִיָד כְּשֶׁמַּפְרִישׁוֹ, מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר.
תחת – במקום.
חולין – כל האיסורים המבוארים בסעיף ג – פוקעים.
מיד כשמפרישו מברך... – ואחרי הברכה אומר 'שה זה יהיה תחת חמור זה', או 'חמור זה יהיה פדוי על שה זה'.
הערות:
- ספק פטר חמור, צריך לפדותו בשה, ואין צריך לתת את השה לכהן.
- אפשר באותו שה לפדות הרבה ספקי פטרי חמור, וכן אם פדה פטר חמור ודאי, ונתן את השה לכהן, וקנה אותו ממנו בחזרה, יכול לפדות עליו שוב.
קֹדֶם שֶׁנִּפְדֶּה, אָסוּר בַּהֲנָאָה. וַאֲפִלּוּ נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, גַּם הַכֹּהֵן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, עַד שֶׁיִפְדֶּה אוֹתוֹ וְיִקַּח אֶת הַשֶּׂה לְעַצְמוֹ. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁנִפְדָּה, יִקָּבֵר.
בהנאה – לעבוד בו, או לגזוז את שערו, או למכרו.
נתנו לכהן – ואסור לתתו לכהן לכתחילה, אלא אם הכהן פודה אותו מיד בנוכחותו.
עד שיפדה אותו – הכהן.
יקבר – ואי אפשר כבר לפדות אותו.
[1] ויאכל במומו לבעלים ואינו לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. (שולחן ערוך יו"ד, שטז, א).
[2] ובשולחן ערוך (יו"ד, שטז, ג) כתב, שבהמה שהיא חולבת פטורה מהבכורה, שרוב בהמות אינם חולבות אלא א"כ ילדו.
[3] בהמה שעדיין לא ביכרה, או שלקחה מהגוי ויש ספק שמא לא ביכרה, צריך למכור אותה או חלק ממנה לגוי, כדי להפקיע מן הולד קדושת בכורה, והמכירה תהיה בכסף או במשיכה לרשות הגוי. ואם לא מכר הבהמה לגוי וילדה זכר, הרי הבכור בקדושת בכורה ואסור לשחטו ולאכול ממנו עד שיפול בבכור מום מעצמו. (הליכות עולם ה, רפז).
[4] והשולחן ערוך (שכא ד) כתב,שאפשר לפדות בבן פקועה.
[5] ואם אין לו שה לפדותו, פודהו בשוויו ונותן דמיו לכהן. והפדיה בשה באה רק להקל עליו כדי שלא יוציא הרבה. ודווקא כשהיו דמי הפטר חמור שווים ג' זהובים והלאה, אבל אם היו פחות מג' זהובים אין פודין אותו אלא או בשה או בג' זהובים. (ילקוט יוסף שכא, ב).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך