הלימוד היומי ד תמוז

סעיף ו

כְּשֶׁהִיא טוֹבֶלֶת, צְרִיכָה לַעֲמֹד אֶצְלָהּ אִשָּׁה יְהוּדִית גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שֶׁתִּרְאֶה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִשְּׂעַר רֹאשָׁהּ צָף עַל פְּנֵי הַמָּיִם[1]. וְאִם אֵין לָהּ אִשָּׁה, יָכוֹל גַּם בַּעְלָהּ לַעֲמֹד אֶצְלָהּ לִרְאוֹת שֶׁתִּטְבֹּל יָפֶה (סי' קצ"ח ובפת"ש סי' קצ"ה).

 

צריכה לעמוד אצלה – וזה עיקר התפקיד של הבלנית.

שתים עשרה שנה ויום אחד – יום הולדת השתים עשרה, שבו היא נכנסת לשנתה השלש עשרה.

שלא יישאר משער ראשה צף – כי אם אפילו קצה שערה אחת לא היתה מתחת למים, אין זו נחשבת טבילה בכלל, ונשארת אסורה לבעלה מן התורה, כמו שהתבאר בסימן קסא סעיפים א, יד, טו.

אין לה אשה – אינה מוצאת שום אשה שיכולה ומוכנה להתלוות אליה, כגון שהיא גרה במקום מבודד, או שנאלצת לטבול בשעות מאוחרות של הלילה.

לראות שתטבול יפה – אף שלמדנו בסימן קנג סעיף י שאסור לבעלה להסתכל במקומות המכוסים שבה, לצורך הטבילה הותר הדבר מכמה נימוקים.

 

סעיף ז

מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל בְּלֵיל שַׁבָּת (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פו), אִם עַתָּה הִגִיעַ זְמַן טְבִילָתָה שֶׁלֹּא יָכְלָה לִטְבֹּל מִקֹּדֶם, וּבַעְלָה בָּעִיר. אֲבָל אִם אֵין בַּעְלָה בָּעִיר, אוֹ שֶׁהָיְתָה יְכוֹלָה לִטְבֹּל קֹדֶם, אֲסוּרָה לִטְבֹּל בְּלֵיל שַׁבָּת. וְאִם הִיא אַחַר לֵדָה, יֵשׁ חִלּוּקֵי דִינִים אִם מֻתֶּרֶת לִטְבֹּל בְּלֵיל שַׁבָּת אוֹ לֹא, וְתַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם. וְאִשָּׁה שֶׁזְּמַן טְבִילָתָהּ בָּא קֹדֶם, אֶלָּא שֶׁלֹּא טָבְלָה, מֵחֲמַת שֶלֹּא הָיָה בַעְלָהּ בָּעִיר, וּבָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּחְמִירִין שֶׁלֹּא לִטְבֹּל בְּלֵיל שַׁבָּת. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג קָבוּעַ, אֵין לְהַחְמִיר[2]. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בְּלֵיל שַׁבָּת, גַּם בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לֹא תִטְבֹּל. וְאַלְמָנָה שֶנִּשֵּׂאת, אֲסוּרָה לִטְבֹּל טְבִילָה הָרִאשׁוֹנָה בְּלֵיל שַׁבָּת, דְּהָא אָסוּר לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה בַּשַׁבָּת (עַיֵן לְעֵיל סִימָן קמח). וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת יֵשׁ מְקִלִּין שֶׁתִּטְבֹּל (קצ"ז).

 

סימן פו – שם מתבארים כל דיני רחיצה בשבת, ובמה צריך להיזהר הרוחץ או הטובל בשבת.

שלא יכלה לטבול מקודם – שהצליחה להפסיק בטהרה רק ביום שישי שלפני שבוע.

שהיתה יכולה לטבול קודם – בין אם דחתה את הטבילה, ובין אם דחתה את הפסק הטהרה.

אסורה לטבול בליל שבת – כי הטובלת בשבת צריכה להרחיק קצת את החפיפה מן הטבילה, וגם הרי אסור להטביל אפילו כלים בשבת מפני שהוא נראה כאילו מתקן את הכלי, כמבואר בסימן לז סעיף יג, וגם באשה יש לחוש שהטבילה תיראה כתיקון הגוף, שהרי למנהג אשכנז אין נכנסים למים בשבת לצורך אחר כמבואר בסימן פו סעיף ד, ומלבד זאת יש בטבילה בליל שבת הרבה דברים שצריך להיזהר בהם כמבואר בסימן פו, וכל החששות האלו מהווים סיבה שלא לטבול בליל שבת אלא אם יש בכך צורך אמיתי, שבעלה בעיר, ולא היתה לה שום אפשרות לטבול קודם לכן.

יש חילוקי דינים – ורק אם הפסיקה בטהרה ברגע הראשון האפשרי מבחינת הנקיון שלה, מוסכם שיכולה לטבול בליל שבת.

אין להחמיר – מאחר והאשה לא התרשלה ולא התעצלה בכך שלא טבלה.

במוצאי שבת לא תטבול – בסימן קס סעיף א התבאר שאשה צריכה לחפוף מבעוד יום, ולהמשיך את החפיפה עד הלילה, ולטבול מיד. דבר זה כמובן לא מתאפשר במוצאי שבת, ולדעת פוסקים רבים אם טובלת במוצאי שבת עושה את עיקר החפיפה ביום שישי, ובמוצאי שבת חופפת מעט וסורקת וטובלת, ונמצא שמרחיקה את החפיפה מן הטבילה, וזה אינו מוצדק אלא אם לא היתה אפשרות אחרת, אבל אם יכלה לטבול כבר אתמול, לא רצו להתיר לה לטבול במוצאי שבת.

אסורה לטבול טבילה הראשונה בליל שבת... – אם לא הגיע זמנה לטבול עד ליל שבת, וכאן אינה יכולה לטבול מבעוד יום כשאר כלות כמבואר בסימן קסב סעיף ב, שהרי לא התירו זאת אלא בתנאי שהחופה תהיה בלילה כמבואר שם, ואי אפשר לעשות את החופה בליל שבת, ואם תטבול רק בליל שבת נמצא שהיה אסור להם להתייחד אחרי החופה ייחוד גמור כמבואר בסימן קנז סעיף ג, ונמצא שעדיין לא הפכה לנשואה לגמרי עד אחרי הייחוד כמבואר בסימן קמח סעיף ג, וכשמתייחדים אחר כך בליל שבת הוא קונה קניין בשבת וזה אסור כמבואר בסימן קמח סעיף ד, ולכן גם בליל שבת יהיה אסור להם להתייחד, ואם כן דינה כדין מי שאין בעלה בעיר שאסורה לטבול בליל שבת.

במוצאי שבת יש מקילין – שהרי לא יכלה לטבול קודם לכן, ובליל שבת אסרו לה לטבול מטעם אחר, ונמצא שמוצאי שבת הוא הזמן הראשון שבו יכולה לטבול.

הערות:

-       כבר הערתי בסימן קס סעיף ו, שנשים שגם ביום חול אינן חופפות ביום, אלא תמיד עושות את כל החפיפה בלילה, אין סיבה שלא תטבולנה במוצאי שבת לכתחילה.

 

סעיף ח

לְאַחַר שֶׁטָּבְלָה כָּרָאוּי, בְּעוֹדָהּ עוֹמֶדֶת תּוֹךְ הַמַיִם[3], תְּבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר שֶׁקֹּדֶם הַבְּרָכָה תְּכַסֶּה אֶת עַצְמָה לְמַטָּה בְּאֵיזוֹ מִטְפַּחַת, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת תְּחַבֵּק זְרוֹעוֹתֶיהָ עַל גוּפָהּ לְהַפְסִיק. וְלֹא תִסְתַּכֵּל לְתוֹךְ הַמַּיִם בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מְבָרֶכֶת. וְאִם טוֹבֶלֶת בְמָקוֹם שֶׁתּוּכַל לַעֲכֹר אֶת הַמַּיִם בְּרַגְלֶיהָ, טוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן קֹדֶם הַבְּרָכָה. יֵשׁ נוֹהֲגוֹת שֶׁלְּאַחַר הַבְּרָכָה טוֹבֶלֶת עוֹד פַּעַם אַחַת[4], וּמִנְהָג נָכוֹן הוּא, רַק תַּשְׁגִּיחַ שֶׁגַּם הַטְּבִילָה הַשְׁנִיָה תִּהְיֶה כְּהֹגֶן (ר').

 

לאחר שטבלה כראוי – בניגוד לכל שאר המצוות שמברכים עליהן סמוך לפני עשייתן כמבואר בסימן ט סעיף ח, בטבילה נהגו בכל תפוצות ישראל לברך לאחריה מיד.

ויש להחמיר... – כי יש איסור לברך בעירום כמבואר בסימן ה סעיף טו, ואף שערוותה מכוסה במים, אסור לברך כאשר הלב רואה את הערוה, כמבואר בסימן ה סעיף יז, ואף שכתב שם שאשה אינה צריכה להפריד בין לבה לערוותה, בכל זאת נכון להחמיר, כי אין זה מוסכם.

למטה – את ערוותה.

להפסיק – בין לבה לערוותה.

לא תסתכל לתוך המים – שכאשר עיניה רואות את הערוה ודאי אסורה לברך, כמבואר בסימן ה סעיף טו.

במקום שתוכל לעכור את המים – בים או בנהר שיש טיט מתחת לרגליה.

טוב לעשות כן – וזה נחשב כיסוי הערוה לגמרי, ואינה צריכה להתכסות יותר מזה ולא לחבוק זרועותיה.

מנהג נכון הוא – כי כך יוצא שהיא מברכת גם לפני הטבילה וגם לאחריה.

כהוגן – שתטבול לפי כל ההוראות שהתבארו בסימן קסא סעיפים יד-טז, ותזהר שלא יישארו מקצת שערותיה מחוץ למים.

 

סעיף ט

לְאַחַר שֶׁטָּבְלָה בַּמִּקְוֶה כָּרָאוּי, מֻתֶּרֶת לִכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ לְחַמֵּם אֶת עַצְמָהּ, וַאֲפִלּוּ הוּא מֶרְחָץ שֶׁל זֵעָה. אֲבָל לַחֲזוֹר וְלִרְחוֹץ בְּאַמְבָּטִי, יֵשׁ אוֹסְרִים, וְכֵן נָהֲגוּ[5] (ר"א). וְלִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ מַיִם חַמִּים לְחַמֵּם אֶת גוּפָה, יֵשׁ לְהָקֵל. אַךְ בְּמָקוֹם שֶׁנָהֲגוּ לֶאֱסֹר גַּם זֹאת, אֵין לְהָקֵל.

 

לאחר שטבלה – ומי המקווה הרבה פעמים היו קרים מאד, מפני שלא היו מחממים אותם [עיין בסעיף יא], והיו מקומות שהנשים היו טובלות בתוך מעיינות, או בנהרות, גם בחורף.

לחמם את עצמה – המרחצאות היו מחוממות, ועצם השהייה בהם היתה מחממת את הגוף.

מרחץ של זיעה – סאונה.

יש אוסרים – כדי שלא תתפתח תיאוריה שהמים של האמבטיה הם אלו שמטהרים בסופו של דבר.

לשפוך עליה מים חמים – מקלחת.

יש להקל – אם נהגו כן, אף שאין הגיון לחלק בין מקלחת לאמבטיה, כיון שכל המנהג להימנע הוא חומרה גדולה.

 

סעיף י

יֵשׁ לָאִשָּׁה לִהְיוֹת צְנוּעָה בִּטְבִילָתָהּ לְהַסְתִּיר לֵיל טְבִילָתָהּ, וְלֹא תֵלֵךְ בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָה בְּנֵי אָדָם. וּמִי שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה כֵן, נֶאֱמַר עָלֶיהָ, אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה. עוֹד יֶשׁ לָה לִזָּהֵר, כְּשֶׁתֵּצֵא מִן הַטְּבִילָה, שֶׁתִּפְגַּע בָּהּ חֲבֶרְתָּהּ וְתִגַּע בָּהּ, שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהּ תְּחִלָּה דָּבָר טָמֵא[6], כְּגוֹן כֶּלֶב אוֹ חֲמוֹר אוֹ חֲזִיר אוֹ סוּס אוֹ מְצֹרָע וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אוֹ עַם הַאָרֶץ אוֹ גוֹי. וְאִם פָּגְעוּ בָהּ דְּבָרִים אֵלּוּ, אִם הִיא יִרְאַת שָׁמַיִם, תַּחֲזוֹר וְתִטְבּוֹל. מִי שֶׁפָּגַע בְּאִשָּׁה יוֹצֵאת מִן הַטְּבִילָה, אִיכָּא לְמֵיחָשׁ, חָס וְשָלוֹם, לְתַקָּלָה. וְהַתַּקָּנָה הִיא שֶׁיֹּאמַר שְׁנֵי פְסוּקִים אֵלּוּ, שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ (תהלים קז), שׁוֹפֵךְ בוּז עַל נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה (איוב יב) (קצ"ח).

 

להסתיר ליל טבילתה – שלא לספר לחברותיה ולבנות משפחתה כשהולכת לטבול.

בפני הבריות – במקום שאנשים רואים את כל מי שנכנסת לטבילה. ואין הכוונה שצריכה ששום אדם בעולם לא יידע על כך, שהרי לוקחת עמה אשה או נערה כמבואר בסעיף ו, וכן פוגשת עוד נשים טובלות, גם אין איסור שבני הבית ירגישו בכך, אלא הכוונה שלא תפרסם שלא לצורך ובפרט שלא יידעו על כך גברים.

ארור שוכב עם כל בהמה – כי כל הרואה אותה מהרהר בה, והיא אינה מקפידה על כך ולא איכפת לה כמו בהמה.

יש לה ליזהר – הטעם על פי הסוד, שאם פוגעת בדברים האלו ומתעברת באותו לילה, הילד יהיה פגום.

תחזור ותטבול – בלי ברכה.

יוצאת מן הטבילה – מיד, לפני שפגשה את חברתה.

איכא למיחש – יש לחשוש.

לתקלה – מבחינה סגולית, גורם מפגש זה למחשבות של זנות.

הערות:

-       כדי למנוע מפגש של אשה עם דבר טמא, המנהג הוא שהבלנית תיגע בה מיד כשהיא עולה מן המקוה.

 

סעיף יא

לְחַמֵּם אֶת מֵי הַמִּקְוֶה, יֵשׁ אוֹסְרִין וְיֵשׁ מַתִּירִין. וּכְבָר נִתְפַּשֵׁט הַמִּנְהָג בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת לְהֶתֵּר. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, אֵין לְהָקֵל (ר"א). וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל, צְרִיכִין לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁבְּלֵיל שַׁבָּת כְּשֶׁטּוֹבְלִין, לֹא יִהְיוּ הַמַיִם חַמִין מַמָּשׁ, אֶלָּא פּוֹשְׁרִים[7] (עיין לעיל סימן פ"ו).

 

יש אוסרין – כי הוא דומה למרחץ, והמים שבבתי המרחצאות פסולים לטבילה, וחוששים שלא יידעו להבחין ביניהם ויטבלו במרחצאות.

לא יהיו המים חמין ממש – שאסור לרחוץ במים חמים בשבת, כמבואר בסימן פו סעיף א.

פושרים – פחות מחום הגוף.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ואם אין מי שתעמוד לידה, או שאין שם אור, תכרוך בגד רפוי או חוטי צמר רפויים על ראשה ותטבול. (תורת הטהרה טו, יז).

ואם אין יכולה (אם אינה נבהלת מהמים) תלחלח ידיה ותתפוס בהם השערות עד שתתכסה כולה במים. (א"מ יד, קי).

[2] ולהלכה מותרת לכתחילה לטבול בבין השמשות של יום שישי, וכשאי אפשר בענין אחר מותרת   לטבול גם בשבת. ובכל ענין שטובלת בליל שבת, צריכה לחפוף ראשה ולסרוק שערה מבעוד יום סמוך לזמן טבילתה. (תה"ט יד, ד).

ואשה הטובלת במוצאי שבת, עליה להזהר לא לעשות ההכנות לטבילה קודם צאת שבת, ואחרי צאת שבת תעשה את כל ההכנות, ולספרדים גם אם הטבילה נדחתה למוצאי שבת, אפשר לטבול במוצאי שבת., ולמנהג האשכנזים לא תטבול במוצ"ש כשהטבילה נדחתה.(תורת הטהרה יד, ז)

[3] האשה תברך קודם הטבילה (כמו כל המצוות שמברך עליהן עובר לעשייתן) בעודה לבושה בחלוק שעליה, ולאחר שתברך תפשוט חלוקה מיד, ותכנס למקוה ותטבול. ולא תברך בחדר המקוה, אלא בחדר הסמוך למקוה במקום שאין מתרחצים בו. (תורת הטהרה טו, ב,). והבן איש חי (ש"ב שמיני, יט) כתב, שתברך בעודה במים, כמנהג האשכנזים.

[4] מעיקר הדין די בטבילה אחת, ויש נוהגות לטבול פעמיים, שמא הטבילה הראשונה לא היתה טובה, ויש שנוהגות לטבול שבע פעמים. והרוצה לטבול פחות פעמים ממה שנהגה, אינה צריכה 'התרה'. (תורת הטהרה טו, יט).

[5] ולספרדים מותר לה לרחוץ את עצמה במים חמים אחר הטבילה, ויש שהחמירו בזה. (תורת הטהרה טו, כז).

[6] ולכן טוב שהבלנית תיגע בה ביציאה מהמקוה ותגיד לה טהור' או 'כשר'. (א"מ יד, קח).

 

[7] לספרדים עדיף לטבול ביום שישי בין השמשות (תוך שלש עשרה וחצי דקות מהשקיעה), מלטבול במים פושרים או חמים בשבת. ואם אי אפשר, תטבול בשבת במים פושרים. ואם גם זה אי אפשר, תטבול בשבת במים חמים. (תורת הטהרה יד, ד).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה