וצריכה תמיד לחוש – כדין אשה שאין לה ווסת בסעיף הקודם.
תָּנוּ רַבָּנָן, וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל מִטֻּמְאָתָם, אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָה, מִכָּאן אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל, שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶן סָמוּךְ לְוֶסְתָּן. וְכַמָּה? אָמַר רָבָא, עוֹנָה. וְעוֹנָה הִיא אוֹ יוֹם אוֹ לָיְלָה. שֶׁאִם זְמַן וֶסְתָּה הוּא בַּיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶרְגִילָה לִרְאוֹת בְּסוֹף הַיּוֹם, מִכָּל מָקוֹם נֶאֶסְרָה מִתְּחִלַּת הַיּוֹם. וְכֵן אִם רְגִילָה לִרְאוֹת בַּבֹּקֶר וְלֹא רָאֲתָה, מִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן הִיא אֲסוּרָה כָּל הַיּוֹם עַד הַלַּיְלָה[1]. וְכֵן אִם וֶסְתָּהּ בַּלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְגִילָה לִרְאוֹת בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה, אוֹ שֶׁהִיא רְגִילָה לִרְאוֹת בְּסוֹף הַלַּיְלָה, מִכָּל מָקוֹם הִיא אֲסוּרָה כָּל הַלָּיְלָה. וּלְהַרְבֵּה פּוֹסְקִים, לֹא לְבַד בְּתַּשְׁמִשׁ הִיא נֶאֶסְרָה, אֶלָּא גַּם בִּשְׁאָר מִינֵי קְרֵבוּת הִיא אֲסוּרָה. וְכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר[2].
תנו רבנן – שנו חכמינו, פתיח מצוי בגמרא ל'ברייתא' [=חיצונית, דברי תנאים שלא נכנסו למשנה] מוסמכת.
והזרתם את בני ישראל מטומאתם – ויקרא טו לא, הברייתא מבארת את כוונת הפסוק, ש'הזרה' היא 'פרישה'.
סמוך לווסתן – כדי שלא תיטמא האשה תוך כדי תשמיש.
וכמה – כמה זמן צריך לפרוש מן האשה סמוך לווסתה?
יום – מזריחת השמש עד שקיעתה.
לילה – משקיעת השמש עד זריחתה.
עד הלילה – אבל בלילה מותרת, ובסעיף ט יתבארו בזה חילוקי דינים, שלפעמים אפילו בלילה אסורה.
נאסרה – בעונת הווסת.
שאר מיני קריבות – חיבוק ונישוק וכדומה.
יש להחמיר – וביוצא לדרך שהתבאר בסימן קנ סעיף ח שחייב לפקוד את אשתו, יש מתירים אפילו תשמיש בעונת הווסת, ואמנם נכון להחמיר בזה, אבל אין למנוע ממנה שאר מיני קריבות.
יֵש אוֹמְרִים, דְּעוֹנָה זוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרוֹשׁ אֶת עַצְמוֹ, זוֹהִי עוֹנָה שֶׁלִפְנֵי הָעוֹנָה שֶׁהַוֶּסֶת בָּהּ, דְּהַיְנוּ אִם וֶסְתָּהּ בַּלַיְלָה, אֲסוּרָה גַּם כָּל הַיּוֹם שֶׁלְּפָנֶיהָ. וְאִם וֶסְתָּה בַּיּוֹם, אֲסוּרָה גַּם כָּל הַלַּיְלָה שֶׁלְּפָנֶיהָ. וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג[3]. וְאַךְ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, אוֹ שֶׁהוּא בָא מִן הַדֶּרֶךְ, אוֹ שֶׁחָלָה טְבִילָתָהּ בַּלַיְלָה שֶׁלִּפְנֵי עוֹנַת הַוֶּסֶת, לֹא יַחְמִיר.
יוצא לדרך – שמצוה לפקוד את אשתו כמבואר בסימן קנ סעיף ח.
שהוא בא מן הדרך – אמנם לא כתב שם שחייב לפקוד את אשתו אלא בשעה שהוא יוצא לדרך, וכן הוא בכל הפוסקים, אבל בזוהר כתב שיש לו לפקדה גם כשבא מן הדרך, ועל כל פנים אם רואה שהיא משתוקקת אליו וודאי אין להחמיר יותר מעיקר הדין.
חלה טבילתה בלילה שלפני עונת הווסת – כגון שנטמאה אחר טבילתה על ידי כתם, וכשטובלת שוב כבר היא קרובה לראייה הבאה.
לא יחמיר – אבל בעונת הווסת עצמה, אף שביוצא לדרך [דוקא, אבל לא בבא מן הדרך ובליל טבילה] יש מתירים, שסוברים שהחיוב לפקוד את אשתו דוחה את חובת הזהירות שלא לשמש בעונת הווסת, דעת הקיצור שולחן ערוך שאין להקל.
אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אֲזַי תָּמִיד יוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁלְּאַחַר יוֹם רְאִיָתָה, הוּא לָהּ כְּמוֹ וֶסֶת קָבוּעַ, וְנִקְרֵאת עוֹנָה בֵינוֹנִית. כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה בְּיוֹם שֵׁנִי פָּרָשַׁת נֹחַ, אֲזַי יוֹם רְבִיעִי פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת[4] הוּא לָהּ כְּמוֹ וֶסֶת קָבוּעַ. וּמִלְּבַד זֹאת, עוֹד צְרִיכָה לָחוּשׁ לְכָל רְאִיָה שֶׁתִּרְאֶה, אִם לְהַפְלָגוֹת אוֹ לִימֵי הַחֹדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר יְבֹאַר אִם יִרְצֶה הַשֵׁם. וְכָל זְמַן שֶׁהִיא צְרִיכָה לָחוּשׁ שֶׁמָּא תִרְאֶה, צָרִיךְ הַבַּעַל לִפְרוֹשׁ מִמֶּנָּה בָּעוֹנָה הַסְּמוּכָה, כָּאָמוּר.
שאין לה וסת קבוע – ולא הוחזקה שלא לראות עד לאחר שלושים יום.
יום שלושים שלאחר יום ראיתה – שזהו המרווח הממוצע בין ראיה לראיה.
כמו ווסת קבוע – שצריך לפרוש ממנה בעונה זו, שהרי אין הגיון שלעולם לא תראה, ומסתבר שהיא תראה כמו רוב הנשים, וגם תקבע ווסת.
יום שני פרשת נח – יום שני לפני השבת שקוראים בו בבית הכנסת את פרשת נח.
פרשת תולדות – ארבעה שבועות אחרי פרשת נח, שהם עשרים ושמונה ימים, ומיום שני עד יום רביעי יש עוד יומיים, הרי שלושים יום.
צריכה – זו שאין לה ווסת.
לכל ראיה שתראה – אחרי כל פעם שרואה צריכה לחוש שתקבע לעצמה ווסת בהנחה שתראה שוב באותם תנאים שראתה בפעם ההיא.
אם להפלגות או לימי החודש – חוששת שמא תראה בפעם הבאה עם אותו מרווח כמו המרחק של ראייה זו מהראייה שקדמה לה, וחוששת שמא תראה בפעם הבאה באותו תאריך כמו ראייה זו. ודוגמה לכך בסעיף ה.
יבואר – בסעיף ה.
בעונה הסמוכה – מן הדין בעונה שהיא אמורה לראות בה [באמצעיתה או בסופה], ולחומרא עונה נוספת.
כאמור – בשני הסעיפים הקודמים.
הערות:
- רוב הפוסקים סוברים שעונה בינונית היא ביום השלושים לראייתה, כולל היום שראתה בו והיום של העונה, ואם ראתה ביום שני של פרשת נח, יש עשרים ושמונה יום עד יום ראשון של פרשת תולדות, והיא חוששת שמא תראה ביום שלישי, ולא ביום רביעי, וכן המנהג בזמננו, ויש מחמירים לחוש לשני הימים.
כָּל אִשָׁה שֶׁרָאֲתָה דָם, צְרִיכָה הִיא לָחוּשׁ, שֶׁמָּא גַּם בְּפַעַם אַחֶרֶת תִּרְאֶה בַּיוֹם הַהוּא וּבַזְּמַן הַזֶּה[5]. לָא מִבַּעְיָא אִם אֵין לָהּ עַתָּה וֶסֶת קָבוּעַ, פְּשִׁיטָא שֶּׁהִיא צְרִיכָה לָחוּשׁ, שֶׁמָּא תִרְאֶה עוֹד בַּזְמַן הַזֶּה וְתִקְבַּע וֶסֶת, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִשָּׁה שֶׁיֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אִם אֵרַע לָהּ שֶׁשִּׁנְתָה וֶסְתָּהּ וְרָאֲתָה שֶׁלֹּא בִשְׁעַת וֶסְתָּהּ[6], צְרִיכָה הִיא לָחוּשׁ גַּם לָרְאִיָה הַזֹּאת, כִּי שֶׁמָּא תְשַׁנֶה וֶסְתָּהּ לִזְמַן אַחֵר. אֲבָל אִם לֹא שִׁנְתָה וֶסְתָּהּ, אֶלָּא שֶׁאֵרַע לָהּ גַּם רְאִיָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא בִשְׁעַת וֶסְתָּהּ, אָז אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ לָרְאִיָה הַזֹּאת, דְּכֵיוָן דְּיֵשׁ לָהּ וֶסֶת קָבוּעַ, אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּש לְוֶסֶת שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ.
ביום ההוא ובזמן הזה – באותו תאריך או באותה הפלגה, ובאותה עונה של היממה.
לא מיבעיא – אין צריך לומר.
ותקבע ווסת – שהרי כל אשה נורמלית יש לה ווסת קבוע [כך היה על כל פנים בימים שבהם נקבעה הלכה זו, כמו שכתבתי בהקדמה לסימן קנד], ולכן בכל ראייה אנחנו מצפים שמא סוף סוף היא הפכה לאשה רגילה, וראייה זו היא חלק מווסת קבוע.
אם אירע לה... – דוגמה לכך בסעיף ו.
גם לראייה הזאת – וגם לווסתה הקבוע, שהרי עדיין לא נעקר, כמו שיתבאר בסעיפים ו-ח.
לא שינתה ווסתה – ראתה ביום הווסת כרגיל.
שאירע לה גם ראיה אחרת – למשל שהיה ווסת קבוע לראש חודש, וראתה בעשרים בחודש ושוב בראש חודש, אינה צריכה לחשוש ליום העשרים של החודש הבא.
כיון דיש לה ווסת קבוע – ואין סימוכים לכך ששינתה את ווסתה, שהרי ראתה ביום הווסת הקבוע.
הערות:
- אם יקרה לה ששלושה חודשים רצופים ראתה גם בעשרים בחודש וגם בראש חודש, נקבעו לה שתי ווסתות וחוששת לשתיהן.
וְנִנְקֹט דֻּגְמָא בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת: רָאֲתָה (יוֹם שֵׁנִי שֶל) רֹאשׁ חֹדֶֹש אִיָר וּבְיוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, צְרִיכָה הִיא לָחוּשׁ לְרֹאשׁ חֹדֶֹש סִיוָן, כִּי יֵשׁ לָה לָחוֹּשׁ, שֶׁמָּא תִקְּבַּע וֶסְתָּהּ לְרֹאֹש חֹדֶֹש (וְגַם בְּיוֹם שֵׁנִי[7] שֶׁל סִיוָן צְרִיכָה לָחוּשׁ, מִשּׁוּם עוֹנָה בֵינוֹנִית). בָּא רֹאשׁ חֹדֶֹש סִיוָן, (וְגַם יוֹם שֵׁנִי שֶל סִיוָן) וְלֹא רָאֲתָה, צְרִיכָה הִיא לָחוּשׁ, שֶׁמָּא תִקְבַּע לְהַפְלָגוֹת. וְכֵיוָן שֶׁהִפְלִיגָה בֵּין רְאִיָה לִרְאִיָה שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם (מִלְּבַד יוֹם הָרְאִיָה הָרִאשׁוֹנָה וְיוֹם הָרְאִיָה הַשְּׁנִיָה), צְרִיכָה גַם עַתָּה לִמְנוֹת שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם, וְאַחַר כָּךְ תָּחוּשׁ, וְהַיְנוּ בְּחֹדֶֹש אִיָר יֶשׁ לָּהּ אַרְבָּעָה יָמִים, תּוֹסִיף תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם מֵחֹדֶֹש סִיוָן, וְחוֹשֶׁשֶׁת לְיוֹם עֶשְׂרִים בּוֹ. בָּא יוֹם עֶשְׂרִים סִיוָן וְלֹא רָאֲתָה, חוֹשֶׁשֶׁת לְיוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, שֶׁמָּא תִקְבַּע יוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ, (וְגַם בְּיוֹם שִׁשָׁה וְעֶשְׂרִים צְרִיכָה לָחוּשׁ, מִשּׁוּם עוֹנָה בֵינוֹנִית). אֲבָל לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ תַּמּוּז אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוּשׁ, כִּי רְאִיַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָר כְּבָר נֶעֱקְרָה עַל יְדֵי מַה שֶׁלֹּא רָאֲתָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן (דְּכָל שֶלֹּא קָבְעָה בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, נֶעֱקָּר בְּפַעַם אַחַת, כְּדִלְקַמָּן).
ננקוט – ניקח.
(יום שני של) – כאשר מדובר בפוסקים בהקשר של דיני ווסתות על ראש חודש, כוונתם ליום ראשון בחודש, ובחודשים שראש חודש שלהם במשך יומיים, מדובר ביום השני של ראש חודש, כי הראשון הוא היום השלושים של החודש הקודם.
(וגם ביום שני של סיון..., וגם יום שני של סיון, וגם ביום ששה ועשרים...) – תוספות אלו שבסוגריים כתב הקיצור שולחן ערוך לשיטתו שעונה בינונית היא ביום השלושים לראייתה לא כולל יום הראייה, כמו שמבואר בסעיף ג. וכפי שכתבנו שם, להלכה הדעה העיקרית היא לחשוש ליום השלושים כולל יום הראייה, ובמקרה שלנו הוא יוצא בא' סיון ובכ"ה סיון, שחוששת להם בכל מקרה בגלל התאריך.
בחודש אייר יש לה ארבעה ימים – כו-כט.
נעקר בפעם אחת – כי מתברר שלא היום היה הגורם, אלא במקרה ראתה באותו יום.
כדלקמן – בסעיף ח.
נקט
וְדֻגְמָא לְאִשָּׁה שֶׁיֵשׁ לָהּ וֶסֶת: הָיָה לָה וֶסֶת קָבוּעַ לִרְאוֹת בְּהַפְלָגָה לְיוֹם הַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים, וְשִׁנְּתָה פַּעַם אַחַת, וְלֹא רָאֲתָה עַד יוֹם הַשְּׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים, צְרִיכָה הִיא לָחוּשׁ לְיוֹם חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים מֵרְאִיָה זוֹ, מִשּׁוּם וֶסְתָּה. וְאִם בָּא יוֹם הַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה, צְרִיכָה לָחוּשׁ לְיוֹם הַשְּׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים, מִשּׁוּם רְאִיָה שֶׁעָבְרָה. רָאֲתָה גַם עַתָּה בַּיּוֹם הַשְּׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים, עֲדַיִן הִיא אֲסוּרָה גַּם בְּיוֹם הַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים לִרְאִיָּה זוֹ, מִשּׁוּם וֶסְתָּהּ. לֹא רָאֲתָה גַם עַתָּה בְּיוֹם הַחֲמִשָׁה וְעֶשְׂרִים, אֶלָּא בְּיוֹם הַשְּׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים, הֻקְבַּע יוֹם הַשְּׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים לְוֶסְתָּהּ, וְיוֹם הַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים נֶעֱקַר (דְּהָא עֲקַרְתֵּהּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים) וְהֻתָּר. וְאִם לֹא הִשְׁוְתָה רְאִיּוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת, כְּגוֹן שֶרָאֲתָה לִשְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים, לְתִשְׁעָה וְעֶשְׂרִים, לְאֶחָד וּשְׁלשִׁים, עָקְרָה וֶסְתָּהּ הָרִאשׁוֹן, וְאֵין לָהּ וֶסֶת חָדָשׁ, וּצְרִיכָה תָּמִיד לָחוּשׁ מֵרְאִיָה הָאַחֲרוֹנָה לְהַפְלָגָה וּלְיוֹם הַחֹדֶשׁ וּלְעוֹנָה בֵנוֹנִית, עַד שֶתִּקְבַּע וֶסֶת חָדָשׁ.
ושינתה פעם אחת ולא ראתה עד יום השמונה ועשרים – כגון שראתה בא' אייר והיתה אמורה לראות בכ"ה אייר [כהיום מקובל לספור את ימי ההפלגה כולל יום הראייה ויום הווסת], ולא ראתה בו אלא בכ"ח אייר.
יום חמישה ועשרים מראיה זו – כ"ג סיון, שהוא עשרים וחמשה יום מכ"ח אייר, אבל אינה חוששת לכ' סיון, אף שלפי הסדר הקבוע שלה היא היתה אמורה לראות בכ"ה אייר ושוב בכ' סיון, כי אין סופרים הפלגה אלא מראייה בפועל.
ליום השמונה ועשרים – כ"ו סיון.
משום ראיה שעברה – בגלל שהראייה האחרונה היתה ביום השמונה ועשרים לראיה הקודמת, ושמא שינתה את ווסתה.
ביום החמישה ועשרים לראייה זו – כ' תמוז.
משום ווסתה – הקבוע, שעדיין לא נעקר.
ביום השמונה ועשרים – כ"ג תמוז.
הוקבע יום השמונה ועשרים... – וחוששת לכ"א אב ואינה חוששת לי"ח אב.
לאחד ושלושים – אבל אם ראתה ראיה זו לשלושים, יש מקום לומר שקבעה לה ווסת להוסיף כל חודש יום אחד על ההפלגה של החודש הקודם, אך יש בזה פרטי דינים רבים, ויש לשאול שאלת רב.
[1] ובוסת הגוף הדין הוא שאינו אסור אלא לשעתו. שאם רגילה לראות בתחילתו, אסורה כל זמן הוסת, ואם רגילה לראות בסופו, אסורה רק בסופו, וקודם לכך מותרת. ולמעשה מהראוי לפרוש משעת הופעתם.(א"מ טז לט)
[2] אך דעת השולחן ערוך (קפד, ב) שאין צריך לפרוש ממנה אלא מתשמיש בלבד, ולא משאר קריבות. ואם יש חשש שעל ידי חיבוק ונישוק יבוא לשז"ל יש להחמיר לכו"ע. וכן יש להחמיר לא לישן עם אשתו במטה אחת בקירוב בשר בזמן זה, והמחמיר אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה תעב"ר. (תורת הטהרה ב, ט). והבן איש חי כתב (ש"ב צו, ב) שראוי להחמיר בזה גם בחיבוק ונישוק.
[3] לדעת השולחן ערוך אם ראתה ביום פורש ממנה רק ביום, ואם ראתה בלילה פורש ממנה רק בלילה. ולענין זה, היום הוא מהנץ עד השקיעה, והלילה הוא מהשקיעה עד הנץ. (תורת הטהרה ב, א, ב). אך הבן איש חי (ש"ב צו, א) כתב, שבזמנינו שהגופים חלשים יש להחמיר לאסור עונה קודם. לדוגמא אם רואה ביום אסורה לילה קודם, וכן להיפך.
[4] אך לדעת שולחן ערוך (קפט, א) שסובר שעונה בינונית היא יום השלושים (בין בחודש מלא ובין בחודש חסר), יש לחשוש רק ליום שלישי של פרשת תולדות. ומחבר ה'קיצור' סובר כפוסקים שעונה בינונית היא יום השלושים ואחד.
[5] אין האשה קובעת וסת, אלא אם היו כל ראיותיה בעונה אחת ביום או בלילה, בין בוסת החודש ובין בוסת ההפלגה.(שולחן ערוך קפט יג)
[6] כגון אם היה לה וסת לא' בחודש, וחודש אחד לא ראתה בא' אלא בה' שאחריו, חוששת לא' בחודש הבא, וגם לה' בחודש שאחריו, וכן חוששת להפלגה, שהיא הזמן שחלף בין שתי הראיות האחרונות.
[7]ולדעת השולחן ערוך חוששת ליום א' סיון ולא לב' סיון כנ"ל.
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך