הלימוד היומי ח סיוון

סעיף י

אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ לְכָל הַפָּחוֹת שְׁלשָׁה יָמִים מִן הַמּוֹלָד. וְיֵשׁ מַמְתִּינִין שִׁבְעָה יָמִים[1]. וּכְשֶׁחָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת קֹדֶם שִׁבְעָה יָמִים, אֵין לְהַמְתִּין, אֶלָּא יְקַדְּשׁוּהָ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ אֶלָּא עַד חֲצִי תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים יוֹם, שְׁנֵים עָשָׂר שָׁעוֹת, וּשְׁבַע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וּשְׁלשָׁה חֲלָקִים שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עָשָׂר מֵעֵת לְעֵת וּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם דַקּוֹת (מִנּוּטִין) מִן הַמּוֹלָד[2].

 

שלושה ימים – כי לפני זה אין אורה ניכר כל כך ואין נהנין מאורה. ואפילו אם חל מוצאי שבת לפני שלושה ימים אין מקדשין, וממתינים למוצאי שבת הבאה.

אין להמתין – כיון שמוצאי שבת הבאה כבר תהיה קרובה לסוף זמן קידוש לבנה, ואין ראוי לברך ביום חול אם אפשר לברך במוצאי שבת כמו שהתבאר בסעיף הקודם.

עד חצי תשע ועשרים יום וכו' – ימי החודש אינם חופפים לגמרי למחזור הירח, ולפעמים ראש חדש נקבע עוד קודם למולד, ולפעמים יום או יומיים אחריו. אבל קידוש לבנה ניתן לעשות רק בזמן שהירח מתמלא, וברגע שמתחיל להתחסר שוב אי אפשר לברך. והזמן [הממוצע] שעובר בין מולד למולד הוא הזמן המוזכר כאן [29 יום...], ומשעבר מחצית הזמן הזה שוב אין מקדשין.

חלקים – חלקי אלף שמונים בשעה, =1/18 דקה, =⅓3 שניות.

מעת לעת – יממות.

עשרים ושתים דקות – כי 793 חלקים הם 44 דקות ועוד חלק אחד מ18 בדקה.

המולד – ניתן לחשבו כאשר מכפילים את המספר 29 יום 12 שעות ו793 חלקים במספר חודשים שעברו מבריאת העולם, בהנחה שבכל 19 שנה יש 7 חודשים נוספים [=שנים מעוברות], ומוסיפים לכך את שעת המולד הראשון שעליו בנויים החישובים, שהיה [לפי החישוב] בליל שני שעה 11 ו204 חלקים. למעשה המולד מודפס בלוחות השנה, ורגילים האשכנזים להכריז עליו בבית הכנסת בשבת שלפני ראש חודש.

הערות:

-       חשוב לדעת בעניין החישוב של המולדות, שמעבר לכך שמדובר בחישוב ממוצע שמשמש רק לצרכי הלוח, גם אין מערכת השעות הללו חופפת למערכת השעות של השעון שלנו, כי השעות שלנו אינם שעות אמיתיות [שבהם השמש מגיע לנקודת הרום בשעה 12 בדיוק], אלא שעות ממוצעות [היממה אינה 24 שעות במדוייק, אלא יכולה להיות כמחצת הדקה יותר או פחות, ובהצטברות יכול להיות הפרש של עד כרבע שעה] אזוריות [ברוחב של ארץ ישראל, שהיקף כדור הארץ כ34.000 ק"מ, שעת חצות היום משתנה בדקה כל כ24 ק"מ מזרח-מערב, ונקבע שעון אזורי אחד שמותאם פחות או יותר למציאות בקהיר, עבור אזור גדול יחסית, כדי שלא לכל עיר תהיה שעה אחרת] מוסכמות, ולא לגמרי ברור לפי איזו מערכת שעות נקבעו שעות המולדות, ולכן אם הזמן גבולי, יש לשאול רב הבקי בעניינים אלו [יש מעטים].

 

סעיף יא

אֵין לְקַדְּשָׁהּ קוֹדֶם תִּשְׁעָה בְאָב, וְכֵן כְּשֶׁהוּא אָבֵל אֶלָּא אִם כֵּן לֹא יַשְׁלִים אֲבֵלוּתוֹ עַד שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה מֵעֵת לְעֵת מִן הַמּוֹלָד, אָז יְקַדְּשָׁהּ בִּימֵי אֶבְלוֹ. וְאֵין לְקַדְּשָׁהּ כְּשֶׁהוּא בְּתַעֲנִית עַד שֶׁיִּטְעַם מִקֹּדֶם. וּמִכָּל מָקוֹם בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, כֵּיוָן שֶׁאָז יוֹצְאִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשִׂמְחָה עַל מְחִילַת הָעֲוֹנוֹת מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ מִיָּד.

 

קודם תשעה באב – בחודש אב. כי הם ימי אבל, וצריך לקדש מתוך שמחה.

אבל – תוך שבעה.

עשרה מעת לעת – שאז יש לחוש לפי המציאות שלהם שלא יוכלו לקדש אחר כך, כמו שביארנו בסעיף ט.

במוצאי יום הכיפורים – שיש נוהגים שלא לקדשה לפני יום הכיפורים, כמבואר בסימן קל סעיף ו.

יוצאים מבית הכנסת בשמחה – מבואר בסימן קלג סעיף כז.

 

הערות:

-       במציאות שבארץ ישראל אין הדבר מצוי אפילו בחורף שיהיו כמה לילות מעוננות רצופות, ובקיץ אין לחשוש לזה בכלל, ולכן ניתן להמתין גם יותר מעשרה ימים כדי לקדש את החודש אם יש לכך סיבה, כגון שימי אבלו מסתיימים בי"ב לחודש, וכן לנוהגים להמתין שבעה ימים כדי לקדש את החודש יכולים להמתין עד למוצאי שבת הבאה, גם אם לא נותר אחר כך אלא יום או יומיים לקדש, והכל לפי העניין.

 

סעיף יב

אֵין לְקַדְּשָׁהּ, לֹא בְּלֵיל שַׁבָּת וְלֹא בְּלֵיל יוֹם טוֹב, אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק, שֶׁבְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת יַעֲבוֹר הַזְּמָן.

 

אין לקדשה – ויש לכך טעמים על פי הסוד.

 

סעיף יג

סוּמָא מֻתָּר לְקַדְּשָׁהּ.

 

סומא – עיוור. כי הברכה על התופעה ולא על ההנאה מן האור, וכן יכול לברך ברכת יוצר אור.

 

סעיף יד

אִם הַלְּבָנָה זוֹרַחַת בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה קֹדֶם שֶׁהִתְחִילוּ לְהִתְפַּלֵּל מַעֲרִיב, אִם יֵשׁ עוֹד זְמָן אֵיזֶה לֵילוֹת לְקַדְּשָׁהּ, מִתְפַּלְּלִין תְּחִלָּה מַעֲרִיב, וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ, מִשּׁוּם דְּתָדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָדִיר תָּדִּיר קוֹדֵם, וְעוֹד דִּקְרִיאַת שְׁמַע הֲוֵי דְּאוֹרָיְתָא. אֲבָל אִם אֵין עוֹד זְמָן רַק שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה לֵילוֹת, בִּזְמַן קָצָר כָּזֶה יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא תִּתְכַּסֶּה בֶּעָבִים[3]. וּבְעֵת הַגְּשָׁמִים, גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ עוֹד זְמַן אַרְבָּעָה לֵילוֹת, יֵשׁ לָחוּשׁ לְכִסּוּי עֲנָנִים, וְיֵשׁ לְהַקְדִּים קִדּוּשׁ לְבָנָה. וְאִם נִרְאֲתָה הַלְבָנָה בְּעֵת שֶׁאוֹמְרִים קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, אִם הַזְּמָן מְצֻמְצָם כָּל כָּךְ שֶׁבְּעוֹד שֶׁיִּגְמְרוּ שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה יַעֲבֹר זְמַן קִדּוּשָׁהּ, יְכוֹלִין לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ אוֹ בְּאֶמְצַע קְרִיאַת שְׁמַע לְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ. אַךְ אִם אֶפְשָׁר, יִגְמְרוּ אֶת הַפֶּרֶק, לְקַדְּשָׁהּ בֵּין הַפְּרָקִים (עַיֵּן לעיל סִימָן טז סָעִיף א).

 

תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם – תמיד כשיש לפני האדם שתי מצוות, וצריך לקיים את שתיהן, הוא צריך לקיים קודם את המצווה התדירה יותר, ויש דוגמאות רבות לכך, עיין למשל בסימן י סעיף ב, סימן מד סעיף י, סימן עו סעיף יב, סימן קלט סעיף כד.

קריאת שמע הוי דאורייתא – ולכן יש להקדימה לקידוש לבנה שאינה אלא מדרבנן, ואחרי שאמר קריאת שמע צריך לומר ברכות שלאחריה ולהסמיך גאולה לתפילה, ולהתפלל ולומר קדיש תתקבל, ורק אחר כך יכול שוב להתפנות למצוות אחרות.

יש לחוש שמא תתכסה בעבים – ולא תיראה שוב בלילות שלאחר מכן, אפילו בקיץ, לפי המציאות שלהם.

להקדים קידוש לבנה – לתפילת ערבית.

יעבור זמן קידושה – המבואר בסעיף י. אבל אם רק חוששים שמא יכסוהו העננים ושוב לא ייראה עד סוף זמן קידושה, אין מפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה, אלא ימתין עד לאחר תפילת שמונה עשרה.

עיין לעיל סימן טז סעיף א – מהי הגדרת פרק ובין הפרקים.

הערות:

-       כבר כתבתי בסעיף יא כיצד יש לנהוג במציאות שבארץ ישראל.

 

סעיף טו

אִם בְּחֹדֶשׁ אֲדָר לֹא נִרְאֲתָה עַד לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁהוּא זְמַן קְרִיאַת הַמְּגִלָּה, יְקַדְּשׁוּ תְּחִלָּה אֶת הַלְּבָנָה, וְאַחַר כָּךְ יִקְרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה. וְאִם נִרְאֲתָה בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַמְּגִלָּה, אִם הוּא בִּזְמַן שֶׁגַּם לְאַחַר שֶׁיִּגְמְרוּ אֶת הַקְּרִיאָה, יִהְיֶה עוֹד שְׁהוּת לְקַדְּשָׁהּ, אֵין מַפְסִיקִין בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַמְּגִלָּה. אֲבָל אִם עַד שֶׁיִּגְמְרוּ אֶת הַמְּגִלָּה יַעֲבֹר זְמַנָּהּ, אֲזַי אִם כָּל הַקָּהָל עֲדַיִן לֹא קִדְּשׁוּ אוֹתָהּ, יַפְסִיקוּ לְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ יִגְמְרוּ אֶת הַמְּגִלָּה. אֲבָל אִם רַק יָחִיד לֹא קִדֵּשׁ אוֹתָהּ, שֶׁאִם יַפְסִיק לְקַדְּשָׁהּ, יִצְטָרֵךְ אַחַר כָּךְ לִגְמוֹר אֶת הַמְּגִלָּה בִּיחִידוּת, לֹא יַפְסִיק, מִשּׁוּם דְּפִרְסוּמֵי נִסָּא עָדִיף.

 

יקדשו תחילה – כי תדיר קודם, כמו שביארנו בסעיף שלפני זה.

יהיה עוד שהות לקדשה – אפילו אם יש להסתפק שמא תתכסה בעננים.

פרסומי ניסא עדיף – מצוות קריאת מגילה לכתחילה בציבור, כמבואר בסימן קמא סעיף ט, כדי שיתפרסם הנס יותר, וזה עניין חשוב מאד, ששוה בשבילו להפסיד לגמרי את מצוות קידוש לבנה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] והספרדים נוהגים לברך אחר ז' ימים מר"ח, כפי שכתב השולחן ערוך (תכו, ד).

ובמקום שבחורף מצויים הרבה עננים, ויש לחוש שאם ימתינו ליום הז' יפסידו ברכת הלבנה, יש להורות שיברכו אחר ג' ימים מר"ח כמובא בפוסקים. (הליכות עולם ה, ל).

במקום שלא ברכו מחמת עננים ונראתה הלבנה ביום טו' קודם הנץ אחר עלות השחר, יברך ברכת הלבנה. (יביע אומר ה, לו).

[2] יכולים לקדש הלבנה עד סוף ליל ט"ו לחודש. שיעברו ט"ו ימים שלמים מעת לעת, ואפי' עברו כבר מחצית כ"ט י"ב תשצ"ג משעת המולד, יכולים לברך. (הליכות עולם ה, לה).

 

[3] ואם אין זמן, מותר לברך אחר השקיעה קודם צאת הכוכבים, אם נראית היטב. (הליכות עולם ה, כט). וכן אם אין זמן, מותר לברך בליל שבת או בליל יום טוב. (הליכות עולם ה, לט).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה