מַכָּה שֶׁנִּתְרַפְּאָה, נוֹתְנִין עָלֶיהָ רְטִיָּה שֶׁעֲשָׂאָה מֵאֶתְמוֹל, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לְשָׁמְרָהּ. וּמֻתָּר לְהָסִיר גִּלְדֵי מַכָּה.
שאינה אלא לשמרה – שבגדיו לא יסרטו את המכה, ואין חוששים שמא ימרח את הרטייה, כיון שאינו לחוץ.
גלדי מכה – יבשים, כשלא ברור שיצא דם בגלל זה. וכן קשקשים וקילופי עור שאינם יונקים מהגוף מותר להסירם בשבת.
נִתְחַב לוֹ קוֹץ, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ בְּמַחַט, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹצִיא דָּם, דְּעָבֵיד חַבּוּרָה.
במחט – ומותר לטלטל מחט לצורך זה, כמבואר בסימן פח סעיף ה.
דעביד חבורה – שעושה פצע, וחייב משום שוחט כמובאר בסימן פ סעיף נד.
חוֹלֶה שֶׁנָּפַל מֵחֲמַת חָלְיוֹ לְמִשְׁכָּב וְאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר וְחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ, שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, כְּנָפַל לְמִשְׁכָּב דָּמִי, אוֹמְרִים לְאֵינוֹ יְהוּדִי לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה וּלְבַשֵּׁל בִּשְׁבִילו[1]ֹ. וּמֻתָּר לוֹ לֶאֱכוֹל בַּשַׁבָּת בִּשּׁוּלֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, כֵּיוָן שֶׁהֻתַּר לוֹ הַיּוֹם הַבִּשּׁוּל עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ח סָעִיף ט').
מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו – שהכאב משפיע על כל הגוף, כגון כאב שיניים חזק.
אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה – שהתירו אמירה לגוי עבורו אפילו באיסורים שהם מן התורה, וגם התירו לו לעסוק ברפואה, כמבואר בסעיף הבא.
בישולי אינו יהודי – שאסרו חכמים לאכול, כמבואר בסימן לח בהרחבה.
היום – דוקא בשבת, שליהודי אסור לבשל עבורו, אבל ביום חול אסור לחולה לאכול תבשיל שבישלו גוי.
ועיין לעיל – מה דין תבשיל זה אחרי שבת, כאשר אפשר ליהודי לבשל תבשיל אחר, ומה דין הכלים שבישל בהם הגוי ובלעו איסור.
וּמֻתָּר לוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת סַמֵּי רְפוּאָה, וְכֵן לַעֲשׂוֹת לוֹ אֵיזֹה רְפוּאָה, בֵּין הוּא בְּעַצְמוֹ בֵּין אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בַּדָּבָר אֵיזֶה אִסּוּר מְלָאכָה, אֲפִלּוּ אִסּוּר דְּרַבָּנָן. אֲבָל כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ אִסּוּר דְּרַבָּנָן, אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. וְאִם אֵין אֵינוֹ יְהוּדִי, יֵשׁ לְהַתִּיר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל אִסּור דְּרַבָּנָן עַל יְדֵי שִׁנּוּי (שכ"ח).
ומותר לו... – ואין חוששים שמא ישחוק סממני רפואה, שחז"ל הקלו באיסור זה בגלל צער החולה.
איסור דרבנן על ידי שינוי – אבל לא איסור מן התורה, ואף שבסעיף ה התבאר שמותר לחולה שאין בו סכנה לינוק מן העז בשבת, יתכן שלא התירו זאת אלא מפני שלדעת כמה פוסקים גם חליבה רגילה אינה אסורה אלא מדרבנן.
רוֹפֵא אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהוּא מַצְמִיחַ [מַרְכִּיב] אַבַעְבּוּעוֹת לִילָדִים אִם יָכוֹל הַיִשְֹרָאֵל לְפַיְסוֹ בְּמָמוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה לְאַחַר הַשַׁבָּת יַעֲשֶׂה כֵּן. וְאִם לָאו, וּצְרִיכִין לַעֲשׂוֹת בַּשַׁבָּת, אַל יַחְזִיק יִשְֹרָאֵל אָז אֶת הַיֶּלֶד, אֶלָּא אֵינוֹ יְהוּדִי יַחְזִיקוֹ (כֵּן כָתוּב בְּסֵפֶר תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה).
מצמיח [מרכיב] – מחסן נגד אבעבועות, שהיתה מחלה מסוכנת. ודנו הפוסקים אם לתת לו דין חולה שיש בו סכנה או דין חולה בכלל, כיון שכרגע הוא בריא.
לפייסו בממון – ובזמננו, אם המדינה מסבסדת בשבת, ואחרי שבת יצטרך לחסן באופן פרטי.
צריכין לעשות בשבת – כי אם לא עושים את החיסון עכשיו לא ידוע מתי תהיה ההזדמנות הבאה,ולכן יש בכך סכנה.
אל יחזיק ישראל אז את הילד – כדי שהיהודי לא יסייע למלאכה על ידי הושטת יד הילד.
דְּחוּיָה הִיא שַׁבָּת אֵצֶל סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, כְּמוֹ שְׁאָר כָּל הַמִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. לָכֵן חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְהוּא אָדָם כָּשֵׁר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים עוֹשֶׂה עֲבֵרָה לְתֵאָבוֹן (עַיֵּן יו"ד סִימָן קנ"ח וחו"מ סִימָן תכ"ה). וַאֲפִלּוּ הוּא תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ, מִצְוָה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַׁבָּת. וְאִם הַחוֹלֶה אֵינוֹ רוֹצֶה, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ. וְעָוֹן גָּדוֹל הוּא בְּיָדוֹ לִהְיוֹת חָסִיד שׁוֹטֶה, שֶׁלֹּא לְהִתְרַפֵּא בִּשְׁבִיל אֵיזֶה אִסּוּר, וְעָלָיו נֶאֱמַר וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ. וְהַזָּרִיז לְחַלֵּל בִּשְׁבִיל חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ אֵינוֹ יְהוּדִי לְפָנֵינוּ, מִשְׁתַּדְּלִין לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל. וְכָל מִי שֶׁחִלֵּל שַׁבָּת בִּשְׁבִיל חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ לוֹ, הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ שָׂכָר, כְּגוֹן שֶׁאָמַר הָרוֹפֵא, חוֹלֶה זֶה צָרִיךְ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת, וְרָצוּ תִּשְׁעָה אֲנָשִׁים וְתָלַשׁ כָּל אֶחָד גְּרוֹגֶרֶת וְהֵבִיא, כֻּלָּם יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אֲפִלּוּ הִבְרִיא הַחוֹלֶה בָּרִאשׁוֹנָה. וְכֵן בִּשְׁבִיל כָּל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וַאֲפִלּוּ סְפֵק פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, מִצְוָה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַׁבָּת[2], וְלַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילוֹ כָּל אִסּוּרֵי דְּאוֹרַיְתָא, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, כִּי לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה אֶלָּא לְמַעַן הַחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה גִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים, שֶׁהֵם בְּיֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר (סִימָן שכ"ח שכ"ט וביו"ד סִימָן קנ"ז).
שאר כל המצוות – לאו דוקא, שיש יוצאים מן הכלל, כמבואר בסוף הסעיף.
אדם כשר – למעט אדם שעובר עבירות בכוונה תחילה כדי להכעיס את הקב"ה, ולמעט אדם שפרק מעצמו את העול של אחת מן המצוות, ואינו זהיר בה ברמת העקרון, שעל אלו אין מחללים את השבת, ואפילו ביום חול אסור להצילם.
לפעמים עושה עברה לתאבון – לא תמיד מצליח להתגבר על היצר, על אף שהיה רוצה בכך.
חו"מ סימן תכ"ה – סעיף ה'.
תינוק בן יומו – ועל הצלת עובר מחללים שבת אם יש סיכוי שישרוד ויוכל לשמור שבת ולקיים מצוות, אבל לא לצורך הארכת חיים בלבד.
מצוה לחלל עליו את השבת – מצוה להצילו, אפילו במחיר של חילול שבת.
חסיד שוטה – אדם שנוהג מנהג חסידות במקום הלא נכון, ולאו דוקא בהקשר זה של כניסה לסכנת חיים למען קיום מצוות, והדוגמה הקלאסית היא שאדם רואה אשה טובעת, ואינו מצילה באומרו שאין זה צנוע.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש – בראשית ט ה, הקב"ה ידרוש את דמו של מי שהורג את עצמו, ויעניש אותו על כך בחומרה. וגם זה שמחמיר על עצמו ומסתכן, מתייחסים אליו כאילו התאבד.
יש אינו יהודי לפנינו – שיכול לבצע את המלאכה מיידית באותה יעילות כמו היהודי.
משתדלין לעשות על ידי ישראל – כי אם יבקשו מהגוי, יכולה להיווצר תחושה אצל הציבור שאסור לחלל שבת על ידי יהודי, על כל פנים במקום שניתן להשיג גוי, ובמקרים אחרים יחפשו גוי גם כאשר אינו מזומן לפניהם, ובזה יסכנו את חיי החולה. ואם בכל זאת רוצה לבקש מהגוי כפי שנוהגים רבים, צריך להודיע לכל הנוכחים שהוא יודע שהדבר מותר על ידי יהודי, ורק בגלל שהגוי נוכח ויכול לפעול מיד הוא ביקש מהגוי.
גרוגרת – תאנה.
תלש כל אחד גרוגרת – מפני שחשב שאולי הוא יצליח להקדים את חבריו ולהציל את החולה.
וכן בשביל כל פיקוח נפש – כל מצב שדורש התערבות ופעולה כדי להציל חיים, ולאו דוקא של חולה.
לא ניתנה תורה אלא למען החיים – ולכן המחמיר ואינו רוצה לעבור איסור כדי להציל חיים, הרי הוא פועל נגד רצונו של נותן התורה.
בהם – במצוות התורה (ויקרא יח ה).
חוץ מעבודה זרה – שאם הוא חולה ורק על ידי כוחות של עבודה זרה יוכל להתרפא, או שמאיימים עליו שאם אינו עובד עבודה זרה יהרגו אותו, כפי שהיה בתקופת האינקויזיציה.
גילוי עריות – כגון שהתאהב באשה וחלה מזה עד כדי סכנה, אסור לו להתרפא על ידי קירבתה, וכן אם מאיימים עליו שיהרגו אותו אם לא יעשה גילוי עריות. ובזה דוקא אם מאיימים על גבר צריך להיהרג ולא לעבור, אבל אשה שמאיימים עליו שאם לא תסכים יהרגו אותה, אינה צריכה למסור את נפשה על כך.
שפיכות דמים – אם יכול להציל את חיי עצמו על ידי שהורג אדם אחר, למשל לדרוס הולך רגל כדי להימנע מתאונה חזיתית. או שנאצי מאיים עליו שיהרוג אותו אם לא יהרוג אחרים.
הערות:
- בזמננו, כאשר לצערנו רבים מאחינו בני ישראל אינם שומרים את השבת ואת שאר מצוות התורה, מן הדין היה צריך שלא להצילם במצבי סכנה, ובפרט אם הם מכירים באיסורי התורה ומזלזלים בהם. ובוודאי שאסור להציל גוים מסכנה, ואפילו ביום חול. אבל מכיון והמציאות היום היא שאין בעולם שום הבנה לכך, וברגע שיוודע שיהודים נמנעים להציל גוים או חילונים, הדבר יגרום לגל של אנטישמיות שייצור סכנה ליהודים בכל רחבי העולם, לכן מותר להצילם, ולדעת פוסקים רבים אפילו לחלל שבת על הצלתם. אך בזה, אם אפשר לפעול על ידי גוי, יש לעשות כן.
- מה שלמדנו שעל כל המצוות אין צריך למות, לא נאמר אלא במקרים רגילים, אבל אם גוי מאיים על יהודי בנוכחות עשרה יהודים שאם לא יעבור עבירה הוא יהרוג אותו, ועושה זאת כדי להעבירו על דתו, ולא להנאת עצמו, צריך להיהרג ולא לעבור עבירה. ובזמן שהגוים גזרו גזירה כוללת על עם ישראל בעונש מוות שלא יקיימו מצוה כלשהי, או אפילו מנהג, צריך להיהרג ולא לעבור עבירה קטנה ככל שתהיה.
כָּל אָדָם שֶׁהוּא אוֹמֵר, מַכִּיר אֲנִי בְּאוֹתוֹ חוֹלֶה שֶׁהוּא מְסֻכָּן, אִם אֵין שָׁם רוֹפֵא מֻמְחֶה שֶׁמַּכְחִישׁוֹ, נֶאֱמָן וּמְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אוֹמֵר בְּבֵרוּר, אֶלָּא אוֹמֵר שֶׁנִּרְאָה לוֹ, שֶׁצְּרִיכִין לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַׁבָּת, שׁוֹמְעִין לוֹ וּמְחַלְּלִין עָלָיו, מִשּׁוּם דִּסְפֵק נְפָשׁוֹת, לְהָקֵל. אִם רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁהוּא מְסֻכָּן וְשֶׁהוּא צָרִיךְ לִרְפוּאָה פְּלוֹנִית, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִין לְהָרוֹפֵא שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְאִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר שֶׁהוּא צָרִיךְ לִרְפוּאָה פְּלוֹנִית, וְהָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה. אַךְ אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁרְפוּאָה זוֹ תַזִּיקֵהוּ, שׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא.
מכיר אני באותו חולה שהוא מסוכן – אני מכיר את תסמיני המחלה שלו ואני יודע שהוא חולה במחלה מסוכנת.
ספק נפשות להקל – כל ספק שנוצר בשאלה שקשורה לסכנת חיים, תמיד מוכרעת לכיוון הצלת החיים, ולא מחמירים מצד שיש כאן ספק חילול שבת.
או שהחולה אומר שאינו צריך – אבל אם גם הרופא וגם החולה אומרים שאינו צריך, ורופא אחד אומר שצריך, או שהחולה אינו יודע ורופא אחד אומר שצריך ושני רופאים אומרים שאינו צריך, אין מחללין את השבת.
שהוא צריך – שיש לו תלונה שהוא מרגיש שהרופא לא מתייחס אליה ברצינות, שאז אומרים 'לב יודע מרת נפשו' (משלי יד י). אבל במקרה שהמחלה ידועה, והרופא אומר שלמחלה זו אין צריך תרופה מסוימת והחולה אומר שצריך, אין משמעות לדברי החולה כמובן. ואם יש חשש שהמחלה תכביד בגלל שאין נותנים לו את מבוקשו, והוא אינו מאמין לרופא, מחללין שבת לתת לו תרופה אפילו שאינה יעילה.
[1] אסור להתקשר לצורך חולה שאין בו סכנה ל'שירות רפואי' אם נדלקת נורה במרכזיה, ועל ידי גוי מותר להתקשר. (הליכות עולם ד, קצו).
[2] ומי שעושה תשובה על זה שחילל שבת לחולה שיש בו סכנה, הוא מעשה סכלות. והזריז לחלל שבת במקום פקוח נפש, הרי זה משובח. (חזון עובדיה שבת ג, רלא).
מי שיש לו חום גבוה 40 מעלות ומעלה והוא חש ברע, וניסה תרופות ולא ירד לו החום, מותר לו לפנות לבית חולים בשבת לבדיקות וטיפולים. אבל אם הוא מצונן, (שהחום הוא בגלל הצינון), דינו כחולה שאין בו סכנה. (חזון עובדיה שבת ג, רמד).
והאור לציון (ב, לו, יג) כתב, שאדם שיש לו 39 מעלות חום ולא ידוע הסיבה לחום, נקרא חולה שיש בו סכנה.
כשמתקשר בשביל חולה, טוב שירים את הטלפון בשינוי, כגון באצילי ידיו, ועדיף ששני אנשים ביחד ירימו את השפופרת ממקומה. ובגמר השיחה מותר להחזיר השפופרת למקומה, כדי שיוכל הרופא לקבל שיחה מחולה אחר. (חזון עובדיה שבת ג, רמט).
ולרופא עצמו מותר להרים את השפופרת בביתו כשמתקשרים ללא הרף, שמא מתקשרים לצורך חולה שיש בו סכנה, וטוב שירים בשינוי. (חזון עובדיה שבת ג, רמט).
וכן מותר לרופא לנסוע לחולה שיש בו סכנה, אך לא יחזור ברכבו. ולחולה שאין בו סכנה לא יסע ברכב. ויש מתירין לנסוע בחזרתו עם גוי. (חזון עובדיה שבת ג, רנג).
מחללים שבת כדי לעשות פעולות החייאה על החולה, אפילו כאשר יש סיכויים קלושים להצילו. (חזון עובדיה שבת ג, רנו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך