אֲפִלּוּ אִם הַנָּכְרִי בָּא מֵעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מְלָאכָה בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל, צָרִיךְ הַיִשְֹרָאֵל לִמְחוֹת בּוֹ. וְלָכֵן אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁרוֹצֶה לְהָסִיר הַפֶּחָם מִנֵּרוֹת שֶׁל יִשְֹרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּדְלְקוּ יָפֶה, צְרִיכִין לִמְחוֹת בּוֹ.
בא מעצמו – לבית של יהודי.
מנרות של ישראל – אבל אם מסיר פחם, או אפילו מדליק נר של עצמו, מאחר וברור שלא היה עושה כן אם לא היה נהנה מזה בעצמו, אין צריך למחות בו, ומותר לישראל להנות מן הנר.
הערות:
- בסימן עג התבאר באילו תנאים מותר לתת לגוי מלאכה לפני שבת שיעשנה עבור היהודי, ויעבוד גם בשבת, ומדובר שם בדברים שאין היהודי נהנה בשבת עצמו ממלאכת הגוי.
אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיּוּכַל לָבוֹא לִידֵי הֶפְסֵד, כְּגוֹן שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְכַדּוֹמֶה, מֻתָּר לִקְרוֹת לְנָכְרִי לְשָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַנָּכְרִי בְּוַדַּאי יְתַקְּנוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה גְּמוּרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר הַיִשְֹרָאֵל שֶׁלֹּא לוֹמַר לוֹ שׁוּם רֶמֶז צִוּוּי לְתַקֵּן. אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לְפָנָיו, כָּל מִי שֶׁיַּצִּיל הֶפְסֵד זֶה, לֹא יַפְסִיד שְׂכָרוֹ. וְאֵין לַעֲשׂוֹת זֹאת אֶלָא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה (ש"ז).
שנתרועעה – נסדקה.
זאת – לומר כל מי שיציל לא יפסיד. אבל לקרוא לגוי שם כדי שיתקן מעצמו מותר גם בהפסד מועט.
במקום הפסד מרובה – שאז ניתן לסמוך על הפוסקים המתירים, אבל בהפסד מועט יש לחשוש לדעת הפוסקים שסוברים שרק אם פרצה שריפה התירו לומר 'כל המכבה אינו מפסיד', ולא בכל הפסד.
דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה גְּמוּרָה וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אִם הוּא צֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ בְּמִקְצָת חוֹלִי, מֻתָּר לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי לַעֲשׂוֹתוֹ. וּמִזֶּה נָהֲגוּ לִשְׁלוֹחַ אֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת לְהָבִיא שֵׁכָר אוֹ שְׁאָר דָּבָר לְצֹרֶךְ שַׁבָּת אַף בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עֵרוּב. וְאֵין לְהַתִּיר אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחַק, שֶׁאֵין לוֹ מַה לִשְׁתּוֹת. אֲבָל בִּשְׁבִיל תַּעֲנוּג בְּעָלְמָא, אֵין לְהַתִּיר. וְלוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי לְהָבִיא מִחוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אָסוּר בַּשַׁבָּת מַה שֶּׁהֵבִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּהוּא הַדִּין בִּמְקוֹם הֶפְסֵד, כְּגוֹן לְטַלְטֵל סְחוֹרָה הַנִּפְסֶדֶת מִן הַגְּשָׁמִים, מֻתָּר עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל (ש"ז שכ"ה ובנ"א).
משום שבות – מדרבנן.
צורך מצוה – להביא צרכי שבת דרך כרמלית, או סכין של ברית מילה, או להוריד שופר או לולב [שנקצר מלפני שבת] מראש העץ.
מקצת חולי – להביא דרך כרמלית דברים הנצרכים לאדם שמצטער או שיש לו חולי כלשהו, כגון מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו. ובסימן צא סעיף א יתבאר שפעולות רפואה מובהקות אסור למי שיש לו מקצות חולי לעשות אפילו על ידי גוי, וחולה גמור בכל גופו מותר לעשות עבורו על ידי גוי גם מלאכה דאורייתא כמבואר בסימן צא סעיף טז, וכן מותר גם ליהודי לעשות עבורו דברים שונים שאסורים מדרבנן כמבואר שם בסעיף יז.
ומזה – ממה שהתירו לומר לגוי בשבת שיעשה מלאכה שאינה אסורה אלא מדרבנן במקרה שיש בכך צורך מצוה [=שבות דשבות במקום מצוה].
שכר – בירה.
במקום שאין עירוב – בהנחה שבזמננו גם במקומות שאין עירוב, דין הרחובות ככרמלית ולא כרשות הרבים, ואיסור הטלטול בהם ומהם לבתים אינו אלא מדרבנן, כמבואר בסימן פא סוף סעיף ג.
בשעת הדחק שאין לו מה לשתות – כי רק אז יש להגדיר את האמירה לגוי כצורך מצוה. וכן להביא תבשיל חם אחד לסעודת שבת אם אין לו כלום, או יין לקידוש.
בדיעבד אסור – למי שהגוי הביא עבורו להשתמש במה שהביא בשבת כמבואר בסימן צה סעיף יז, כי יש סוברים שהאיסור יציאה מחוץ לתחום הוא במקרים מסוימים איסור דאורייתא, ואם כן אין להתיר אמירה לגוי לצורך זה, ולכן אסור גם בדיעבד.
במקום הפסד – שהדין הוא שהיהודי עצמו יכול לעשות מלאכה בשינוי במקום הפסד, ואם כן מסתבר שאמירה לגוי אינה חמורה יותר מעשיית מלאכה על ידי יהודי בשינוי.
הערות:
אשתדל לסכם את הלכות אמירה לגוי בקווים כלליים.
- אמירה לגוי אסורה בשבת מדרבנן. ואין זה משנה אם אומר לגוי שיעשה איסור דאורייתא או איסור דרבנן (סעיף יד).
- גוי שעשה מלאכה עבור יהודי, אסור לכל יהודי להנות ממלאכה זו בשבת, ואפילו במוצאי שבת צריך להמתין פרק זמן ארוך מספיק, שהמלאכה היתה יכולה להתבצע אחרי שבת [=בכדי שיעשו] (סעיף טו, סימן צה סעיף יז, וכן בביאור לסימן פח סעיף ד).
- גוי שהביא דברים בשבת מחוץ לתחום, ומלבד זאת לא נעשה מלאכה במה שהביא, אין הדבר אסור אלא ליהודי שלצרכו הביאו הגוי, אבל לאחרים מותר להשתמש מיד. וכן הדין אם גוי עשה מלאכה אחרת שאינה אסורה אלא מדרבנן (סימן צה סעיף יז).
- גוי שעושה מלאכה עבור יהודי, שמהותה מניעת נזק, ואין הנאה ישירה ממלאכת הגוי, מותר להנות מתוצאות המלאכה, ויש מקרים שמותר לרמז לגוי למנוע את הנזק (סעיף טז).
- אמירה לגוי מותרת בשבת לצורך חולה, אפילו באיסור דאורייתא, ולצורך מצוה או למצטער או לחולה קצת, או במקום הפסד מרובה – באיסור דרבנן (כאן, ובסימן צא סעיף טז).
- במקום שמותר אמירה לגוי, מותר גם להנות ממלאכת הגוי, שלא אסרו להנות ממלאכתו אלא מחשש שמא אם יתירו את ההנאה בדיעבד יבואו לידי זלזול באיסור האמירה, ויאמרו לגוי לכתחילה לעשות (כאן).
- איסור תחומים יש מקרים שהוא דאורייתא, ואמנם בדיעבד אין אנו חוששים לכך, ומתייחסים לדברים שהובאו מחוץ לתחום בכל מצב כאל דברים שעשו בהם איסור דרבנן, אבל אסור לומר לגוי להביא דברים מחוץ לתחום אפילו לצורך מצוה, ואם הביא, אסור להשתמש בהם (כאן). [דין זה אינו מוסכם, אבל הוא דעת הקיצור שולחן ערוך].
בְּעֵת הַקֹּר, מֻתָּר לוֹמַר לַגּוֹי לְהַסִּיק אֶת הַתַּנּוּר[1], מִשּׁוּם דְּהַכֹּל חוֹלִים אֵצֶל הַצִּנָּה. אֲבָל אִם אֵינוֹ מֻכְרָח כָּל כָּךְ, אֵין לַעֲשׂוֹת זֹאת. וְגַם אָסוּר לְהַנִּיחַ לְאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיַסִּיק אֶת הַתַּנּוּר בַּשַׁבָּת אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיְהֵא חַם בַּלָּיְלָה (רע"ו).
הכל חולים אצל הצינה – ולכן אף שמדובר באיסור תורה, מותרת האמירה לגוי, כי לצורך חולה ממש התירו לעשות מלאכות על ידי גוי, כמבואר בסימן צא סעיף טז.
אינו מוכרח כל כך – שאין חשש ממשי שיחלה מישהו בגלל הקור, והכל תלוי בעוצמת הקור, בגיל האנשים, ובחוסנם הגופני.
אחר חצות היום – אחר שהגוי כבר חיממו בבוקר, ונתקרר בינתיים, מאחר והיה חם בבוקר, אפילו אם בחוץ קר מאד, אבל בתוך הבית המחומם אין הקור עז כל כך.
כדי שיהא חם בלילה – גם אם בלילה יהיה קר מאד, ויהיה חשש חולי, ימתין עד אחר צאת השבת כדי לחמם, שלא התירו אמירה לגוי בשבת לצורך אחר השבת.
הערות:
- אסור לומר לגוי לעשות איסור דאורייתא כדי להקל על החום, אם לא לצורך חולה, כי אין אומרים "הכל חולים אצל החום", שאין החום מסכן אנשים בריאים ולא הופכם לחולים. אבל מותר לומר לו לעשות איסור דרבנן לצורך זה, אם הוא מצטער מן החום. והפעלת מזגן יש אומרים שהוא איסור מן התורה ויש אומרים שאינו אלא מדרבנן, ולכן מי שמיקל
אָסוּר לִשְׁלוֹחַ אֵינוֹ יְהוּדִי חוּץ לַתְּחוּם בִּשְׁבִיל קְרוֹבֵי הַמֵּת אוֹ בִּשְׁבִיל סַפְדָּן, (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קצ"ג סָעִיף ח')
אסור לשלוח אינו יהודי חוץ לתחום – כי איסור תחומין לפעמים הוא איסור דאורייתא, וגם אין כאן כל כך מצוה, וגם לא התירו אמירה לגוי לצורך מצוה שלאחר השבת.
בשביל קרובי המת – שיבואו להשתתף בלוייה.
סימן קצג סעיף ח – ששם מבואר שאם החולה אומר שחשוב לו שיביאו את קרוביו, ויש לחוש שיכביד החולי אם לא ייענו לבקשה, מותר.
נָכְרִי הַמֵּבִיא תְּבוּאָה לְיִשְֹרָאֵל בְּחוֹבוֹ וְהַיִשְֹרָאֵל נוֹתֵן לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ לְאוֹצָרוֹ, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי מוֹדֵד וּמוֹנֶה לְשָׁם, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּהָאֵינוֹ יְהוּדִי בִּמְלֶאכֶת עַצְמוֹ הוּא עוֹסֵק, כִּי אֵין הַתְּבוּאָה שֶׁל יִשְֹרָאֵל עַד לְאַחַר הַמְּדִידָה. וְהַיִשְֹרָאֵל מֻתָּר לוֹ לַעֲמֹד שָׁם, שֶׁלֹּא יַטְעֶה אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמּוֹ כְּלָל מִן הָעֵסֶק. אֲבָל אִם הֵבִיאוּ לוֹ תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ, אָסוּר לוֹמַר לָהֶם לְפַנּוֹתָהּ מִן הָעֲגָלוֹת לְתוֹךְ אוֹצָרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם מֵעַצְמָם רוֹצִים לְפַנּוֹתָהּ, צָרִיךְ לִמְחוֹת בָּהֶם (רמ"ד ש"ז).
בחובו – שהגוי חייב ליהודי תבואה, והוא מספק לו אותה בשבת.
כי אין התבואה של ישראל – ולכן לא נחשב שהגוי עושה מלאכה עבור היהודי.
עד לאחר המדידה – וגם לאחר המדידה כל עוד שלא עשה איתו חשבון, וזה הרי הוא עושה אחרי שבת.
מותר לו לעמוד שם – כמו שלמדנו בסעיף ב.
תבואה שלו – שהזמין תבואה ממרחקים, והמשלוח הגיע בשבת.
צריך למחות בהם – כיון שהתבואה שלו, והגוי עושה בה מלאכה בשבת, כמו שלמדנו בסימן עג סעיף ח, וכאן בסעיף טו.
נָכְרִי הָעוֹשֶׂה גְּבִינָה מֵחָלָב שֶׁלּוֹ וְהַיִשְֹרָאֵל רוֹאֶה אֶת הַחֲלִיבָה וְהַגִּבּוּן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מֻתֶּרֶת לְיִשְֹרָאֵל וְיוּכַל לִקְנֹתָהּ לְאַחַר שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהַנָּכְרִי מְכַוֵּן בִּשְׁבִיל הַיִשְֹרָאֵל לְמָכְרָהּ לוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁהַגְּבִינָה עֲדַיִן שֶל הַנָּכְרִי הִיא וּלְטוֹבַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה. וּמֻתָּר לְיִשְֹרָאֵל אֲפִלּוּ לוֹמַר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה וַאֲפִלּוּ בַּשַׁבָּת, שֶׁמֻּתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי עֲשֵׂה מְלַאכְתְּךָ, אֲפִלּוּ מַגִּיעַ מִזֶּה רֶוַח לְיִשְֹרָאֵל.
כדי שתהא מותרת לישראל – כי חז"ל אסרו לאכול חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, וכן אסרו לאכול גבינה של גוים, ופרטי הדינים מתבארים בסימן לח סעיפים יג-יד.
ולטובת עצמו הוא עושה – והרי יכול גם למכרה לאחר.
הערות:
- דברי הקיצור שולחן ערוך כאן הם כדעת הפוסקים שגם בעשיית גבינה די בכך שהיהודי רואה כיצד הגוי מגבן, אבל בסימן לח הוא החמיר כדעת הפוסקים שראיית היהודי מועיל רק בחלב אבל לא בגבינות.
- בסימן עג סעיף ט ובסימן פח סעיף ד מתבאר דין גוי שעושה מלאכה בשבת כדי למכור, וסיים את מלאכתו בשבת, שלכתחילה נכון שלא להנות מהם בשבת. אבל כאן עושה מלאכה בשבת כדי למכור לאחר השבת, ובזה אין שום איסור כשמדובר בדבר ששייך לגוי, והגוי עושה את המלאכה בביתו ולא בבית היהודי.
אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁקָּנָה סְחוֹרָה מִיִשְֹרָאֵל וּבָא בַשַׁבָּת לְקַחְתָּהּ, אִם אֶפְשָׁר יֵשׁ לְמָנְעוֹ (רמ"ו רנ"ב שכ"ה).
יש למנעו – במקום שאין עירוב כבר למדנו בסימן פב סעיף ט שאסור, כי הגוי נראה כשלוחו של היהודי להוציא את הסחורה. ובמקום שיש עירוב, בכל זאת כתבו חלק מהפוסקים למנוע ממנו להוציא את הסחורה, כדי שלא יחשדו בו שמכרה לגוי בשבת.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָארְצֵייט (יום זכרון הוריו) בַּשַׁבָּת וְשָׁכַח לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יַארְצַיְיט, יָכוֹל לוֹמַר לְאֵינוֹ יְהוּדִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁיַּדְלִיק, אֲבָל לֹא בַשַׁבָּת (מג"א סִימָן רס"א סק"ו).
נר של יארצייט – שנוהגים להדליק כמבואר בסימן רכא סעיף א.
בין השמשות – בדקות שלאחר שקיעת החמה, בשעה שהוא ספק יום ספק לילה, עיין בסימן עה סעיף א. והדין הוא שכל איסור דרבנן מותר לעשותו בבין השמשות אם יש בו צורך מצוה או במקום צער, ומאחר ואמירה לגוי גם לעשות איסור דאורייתא הוא איסור מדרבנן, מותר להגיד לגוי גם לעשות איסור דאורייתא לצורך מצוה.
הקדמה לסימן צא:
אדם חולה נמצא במצב מורכב. מצד אחד מן הראוי להתחשב בו כמו שהתחשבו חז"ל במקרים של צער או הפסד, ולהקל מעט באיסורים דרבנן. מאידך, דוקא המצוקה והכאבים שהם מנת חלקו של החולה עלולים לגרום לו לאבד את השליטה ואת חוש הביקורת, ולעשות פעולות אסורות בלי להשים לב לכך, דבר המצריך דוקא התרחקות יתירה מכל דבר העלול להביא לידי איסור. שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי גם במצב שיש שריפה בבית, כפי שלמדנו בסימן פה סעיף א ומאידך בסעיפים ג-ד.
מאחר ורוב התרופות בימי קדם הופקו מצמחים בתהליכים שחלקם אסורים בשבת, כמו שחיקת הצמחים, ולרוב היו מכינים אותם טריים, חששו חז"ל שאם בשבת יהיה מותר ליטול תרופות באופן חופשי, בסופו של דבר גם יכינו תרופות בשבת.
סימן זה עוסק בפרטי הלכות רפואה בשבת.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּמוֹ בָרִיא, אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה[2], אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וַאֲפִלּוּ לָסוּךְ בְּשֶּׁמֶן, בֵּין בְּעַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי.
מיחוש בעלמא – כאב בלבד.
לסוך בשמן – במדינות שרק חולים סכים בשמן, אבל במדינות שגם הבריאים סכים בשמן מותר לסוך.
[1] ודווקא בארצות שהקור בהן גדול, אפשר להקל בזה. (כף החיים רעו, נב)
[2] ויש מתירים לו לקחת אספירין או אקמול אפילו אם יש לו רק מחוש, ויש לסמוך עליהם כשמצטער הרבה. (חזון עובדיה שבת ג, שנו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך