דָּבָר שֶׁאֵין עָלָיו שֵׁם כְּלִי כְּלָל, כְּגוֹן עֵצִים וַאֲבָנִים וַחֲתִיכוֹת בַּרְזֶל וְכַדּוֹמֶה, אָסוּר גַּם כֵּן בְּכָל טִלְטוּל, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְאֵיזֶה תַּשְׁמִישׁ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְעוֹלָם. וְלָכֵן אָסוּר לִטּוֹל קֵיסָם לַחֲצוֹץ בּוֹ שִׁנָּיו. נֵרוֹת שֶׁאֵינָן שְׁלֵמִים, גַּם כֵּן אֵין שֵׁם כְּלִי עֲלֵיהֶם וַאֲסוּרִין בְּכָל טִלְטוּל. וְכֵן סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה, אֵין עָלָיו תּוֹרַת כֶּלִי.
כגון עצים ואבנים... – שמבואר בסעיף ב שהם אסורים בטלטול.
אסור גם כן בכל טלטול – כדין מוקצה מחמת חסרון כיס שבסעיף ו, ולא כדין כלים שמלאכתם לאיסור שבסעיף ה.
ייחדו בערב שבת – ניתן להפוך עץ או אבן לכלי על ידי מחשבה להשתמש בו מכאן ואילך. למשל אם מצא אבן שמתאימה להחזיק דלת שלא תיסגר, והחליט מלפני השבת לייעד אותה לשימוש זה.
שישתמש בו לעולם – אבל לא די בשימוש חד-פעמי שנעשה בו ביום חול לצורך זה, או אפילו החלטה ביום חול להתשמש בו במהלך השבת.
קיסם – שהוא סתם חתיכת עץ שמונחת על הרצפה, שלא ייחדוהו לשימוש מלפני שבת, אסור בטלטול. זאת, מלבד האיסור שיש אם קוטמו וחותכו לפי הגודל הנצרך, שלפעמים עובר בזה משום מלאכת מחתך כמבואר בסימן פ סעיף נט.
נרות שאינן שלמים – שכבר אי אפשר להדליקם וצריך לזרקם, או להתיך את שאריות השעוה וליצור מהם נר חדש.
סולם של עליה – סולם כבד מאד, או גרם מדרגות, שמיועד לעלות איתו לקומה העליונה של הבית.
אין עליו תורת כלי – שאינו מיועד לטלטול אלא להיות חלק מהבית, כמו הדלתות, שביארנו בסעיף ב שאין להם דין כלים.
הערות:
- לא כל דבר שהוא מוקצה צירך לייחד אותם לשימוש לעולם כדי שיהיה מותר בטלטול, אלא יש דברים שדי בכך אם מייחדים אותם לשימוש לאותו שבת, כמו שיתבאר בסעיפים י-יא. ובמקום ספק יש לשאול רב.
- קיסמי שיניים המשווקים לצורך זה, מותרים בטלטול כדין כלי שמלאכתו להיתר.
כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֵתֶּר אוֹ אֲפִלּוּ לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, כְּגוֹן קְדֵרוֹת[1], וַאֲפִלּוּ כֵּלִים מְאוּסִים (דִּבְשַׁבָּת מֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס מֻתָּר) מֻתָּר לְטַלְטְלָן אֲפִלּוּ רַק בִּשְׁבִיל הַכְּלִי שֶׁלֹּא יִגָּנֵב אוֹ יִשָּׁבֵר. אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל, אָסוּר לְטַלְטְלָן. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וָאֳכָלִין, מֻתָּר לְטַלְטְלָן, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל (ש"ח).
קדרות – סירים, שמבשלים בהם אבל גם מניחים בהם מזון. ואם אין הדרך להניח בהם מזון, אלא שמזון שהתבשל בהם אין מרוקנים אותו עד שייגמר, נחשב כלי שמלאכתו לאיסור כל עוד שהוא ריק, אבל מותר לטלטלו כאשר יש בתוכו מזון.
כלים מאוסים – אם מלאכתן להיתר.
דבשבת מוקצה מחמת מיאוס מותר – ביום טוב יש אוסרים ויש מתירים, אבל בשבת לכל הדעות מותר, ובתנאי שעדיין ראויים לשמש שימוש כלשהו כמו כיסוי כלי, אבל אם מאוס עד כדי כך שאין משתמשים בו לשום דבר, הוא מוקצה גם בשבת.
אפילו רק בשביל הכלי – ואם הוא כלי שמלאכתו לאיסור שהוא מאוס, כמו נר של חרס שמיועד להדלקה והוא מאוס לשימושים אחרים, מותר על כל פנים לטלטלו לצורך גופו ומקומו ככלי שמלאכתו לאיסור, כמו שלמדנו בסעיף ה.
אסור לטלטלן – אפילו כלי שמלאכתו להיתר גמור, מותר לטלטלו רק לצורך כלשהו, אבל לא לשחק בו סתם ללא מטרה.
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל אֶת הַמֻּקְצֶה אוֹ אֶת הַנּוֹלָד, כָּךְ אָסוּר לִתֵּן כְּלִי תַּחְתֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְתוֹכוֹ[2], כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי זֶה הוּא מְבַטֵּל אֶת הַכְּלִי שֶׁלֹּא יוּכַל לְטַלְטְלוֹ עוֹד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ חִבְּרוֹ שָׁם בְּטִיט (עיין לעיל סימן ע"ה סעיף י"א), אֲבָל מֻתָּר לִכְפּוֹת סַל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ בּוֹ, כִּי לְאַחַר שֶׁלֹּא יִהְיוּ עָלָיו, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ. וְאִם הָיוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, נֶאֱסַר הַסַּל בְּטִלְטוּל לְכָל הַיּוֹם.
המוקצה – מחמת גופו, שאין לו שימוש, כמו בסעיפים ב, ו.
הנולד – בסעיף ד.
ליתן כלי תחתיהן כדי ליפלו לתוכו – למשל להשים כלי תחת התרנגולת כדי לקבל את הביצה שלא תתגלגל אחר ההטלה, או להניח כלי מתחת למזגן שנוטף מים, שהרי המים הם מוקצה מחמת נולד, ועיין בסעיף יח.
שלא יוכל לטלטלו עוד – ואמנם יוכל לנער את הכלי, ואחר כך לטלטלו, אך אם אינו מעוניין בכך, כדי שלמשל הביצה לא תישבר, ואפילו מעוניין לנער אבל לא מיידית אלא לאחר זמן, כמו במים שנוטף מהמזגן, הרי ביטל את הכלי לזמן שאינו רוצה לנערו, שאסור לו להזיזו יחד עם מה שבתוכו.
כאילו חיברו שם בטיט – ונחלקו הפוסקים אם איסורו משום "בונה", כי הוא כאילו מחבר את הכלי לקרקע, או משום "סותר" כי הוא הורס את הכלי והופכו לחלק מהקרקע.
לפני האפרוחים – אף על פי שאפרוחים הם מוקצה כמו שהתבאר בסעיף ב.
לאחר שלא יהיו עליו מותר לטלטלו – והוא יכול להפריחם בכל רגע נתון.
בין השמשות – עם כניסת השבת.
נאסר הסל בטלטול לכל היום – דין זה יתבאר בהרחבה בסימן פט.
הערות:
- אם יש צורך להניח כלי מתחת למוקצה, צריך להניח בתוכו חפץ שמותר בטלטול שהוא חשוב יותר מן החפץ האסור, וכפי הפרטים שיתבארו בסימן פט סעיף א, כך שיהא מותר לטלטל את הכלי בכל רגע יחד עם המוקצה שבתוכו.
הקדמה לסעיפים י-יא:
סעיפים אלו הם המשך לסעיף ז, שלמדנו בו שניתן להפוך עצים או אבנים לכלים על ידי ייחודם לכך מלפני שבת. אלא ששם מבואר שצריך לייחדם לשימוש לעולם, ולא די בכך שמתכננים להשתמש בהם בשבת זו, וכאן יתבארו הדברים שניתן לייחד אותם לשבת אחת בלבד.
עָפָר וְחוֹל הַצָּבוּר בְּזָוִיּוֹת בֶּחָצֵר אוֹ בַבַּיִת, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, דְּכֵיוָן דִּצְבָרוֹ זוֹ הוּא הַזְמָנָתוֹ לְתַשְׁמִישׁ. אֲבָל אִם הוּא מְפֻזָר, בָּטֵל לְגַבֵּי קַרְקַע וְאָסוּר בְּטִלְטוּל[3]. וְכֵן אִם חָתַךְ קֹדֶם שַׁבָּת עָנָף מִן הָאִילָן לְהָנִיף בּוֹ וּלְהַבְרִיחַ הַזְּבוּבִים וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בַּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁיִּחֲדוֹ לְכָךְ וַעֲשָׂאוֹ כֶּלִי. אֲבָל אָסוּר לִקַּח בַּשַׁבָּת בַּד מִן הַמַּכְבֵּדוֹת, שֶׁהֲרֵי הוּא מֻקְצֶה. וַאֲפִלּוּ נְטָלוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
עפר וחול – היו משתמשים בהם למגוון שימושים, ביניהם ניקוי כלים, וכיסוי דברים מאוסים (כגון רוק או צואה של ילדים) שבבית, שרצפתו היתה לרוב עשויה מעפר דחוס.
בטל לגבי קרקע – הפך להיות חלק מהקרקע.
וכיוצא בו – כגון לאיים על ילדים.
בד מן המכבדות – ענף מן המטאטא, שהיה עשוי מענפים קשורים זה לזה – כדי להבריח את הזבובים.
שהרי הוא מוקצה – הענף, שלא ייחדוהו לכך מלפני שבת.
אסור לטלטלו – אף ששברי כלים מותרים בטלטול, אבל רק אם ניתן להשתמש בהם שימוש אחר שמקובל לעשותו בכלי [ולדעת הקיצור שולחן ערוך בסעיף א רק אם השבר ראוי לשימוש דומה לשימוש המקורי], ושימושים אלו שמוזכרים כאן אינם שימושים של כלים, אלא אם ייחד אותם מראש לכך. ויש מקום להתייחס לענף זה כאל כלי חדש, ואז הוא אסור בטלטול מדין 'נולד' כיון שנוצר בשבת.
נְסָרִים שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים שֶׁאֵינָם עוֹמְדִין לִסְחוֹרָה מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְשֶׁל אֻמָּן, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בַּשַׁבָּת (ש"ח).
נסרים – קרשים.
של בעלי בתים – שנמצאים בבית, ומיועדים למטרות מזדמנות שונות.
אומן – נגר.
אסור – כי הוא מקפיד שלא להשתמש בהם כדי שלא יתעקמו ולא יתלכלכו, והם מוקצה מחמת חסרון כיס, כמבואר בסעיף ו.
כָּל מֻקְצֶה, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּטִלְטוּל. אֲבָל בִּנְגִיעָה בְעָלְמָא שֶׁאֵינוֹ מְנַדְנְדוֹ שָׁרִי. וְלָכֵן מֻתָּר לִגַּע בִּמְּנוֹרָה הָעוֹמֶדֶת, אֲפִלּוּ נֵרוֹת דּוֹלְקִים בָּהּ, וְכֵן מֻתָּר לִקַּח דְּבַר הֶתֵּר הַמֻּנָּח עַל גַּבֵּי מֻקְצֶה. אֲבָל אָסוּר לִגַּע בִּמְּנוֹרָה הַתְּלוּיָה, כִּי גַּם בִּנְגִיעָה בְּעָלְמָא הוּא מְנַדְנְדָהּ. וּמֻתָּר לְכַסּוֹת דָּבָר מֻקְצֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֻקְצֶה, מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים וְכַדּוֹמֶה (רס"ה ש"ח של"ח).
מנדנדו – מזיזו.
במנורה התלויה – היה להם מנורות שמן בעלי מספר פיות, שהיו תלויות מהתקרה מעל השולחן, ובהם היו מדליקים.
דבר מוקצה – אם אינו מזיזו.
טִלְטוּל כִּלְאַחַר יָד, מֻתָּר בְּמֻקְצֶה. וְלָכֵן אִם שָׁכַח אֵיזֶה דָּבָר מֻקְצֶה עַל אֵיזֶה כְּלִי אוֹ שֶׁנָּפְלָה שָׁם בַּשַׁבָּת, אִם צָרִיךְ לַכְּלִי הַמֻּתָּר אוֹ לִמְקוֹמוֹ, מֻתָּר לְנַעֲרוֹ אוֹ לִשָּׂא אֶת הַכְּלִי לְמָקוֹם אַחֵר וּלְנַעֵר אֶת הַמֻּקְצֶה. וְכֵן יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אִם שָׁכַח מָעוֹת בַּכִּיס שֶׁבְּבִגְדּוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְבִגְדּוֹ. אֲבָל בִשְׁבִיל הַמֻּקְצֶה לְחוּד, אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. (וְאִם הִנִּיחַ קֹדֶם שַׁבָּת בְּכַוָּנָה דָּבָר מֻקְצֶה עַל כְּלִי, נַעֲשֶׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר, וִיבֹאַר אִם יִרְצֶה הַשֵׁם בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה).
כלאחר יד – מילולית: כאילו בצד האחורי של היד, והכוונה שאינו מטלטלו בצורה רגילה עם היד, אלא בצורה שונה מהרגיל, למשל על ידי ניעור, או להזיזו בגופו, או על ידי ניפוח.
שכח – דוקא שכח, כמבואר בסוף הסעיף.
לנערו – במקומו, אם צריך את הכלי, שאז אין הצדקה לטלטל את המוקצה למקום אחר.
לישא את הכלי למקום אחר ולנער את המוקצה – אם צריך את מקום הכלי ולכן לא יעזור לו לנער את המוקצה באותו מקום, או אם ייגרם הפסד על ידי שמנערו באותו מקום.
וכן יכול לעשות – לנער במקומו.
בשביל המוקצה לחוד – אם חושש שהמוקצה יתקלקל אם ישאירו על הכלי.
בסימן שאחר זה – סימן פט, עיין שם, כי יש בזה פרטים רבים.
אֲבָל בְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַכְּלִי הַמֻּתָּר, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ אִם יֵשׁ עָלָיו דָּבָר מֻקְצֶה. וְלָכֵן אָסוּר לִטּוֹל בְּיָדָיו תִּינוֹק אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ אֶבֶן אוֹ שְׁאָר דָּבָר מֻקְצֶה. אַךְ אִם יֵשׁ לְהַתִּינוֹק גַּעְגּוּעִין שֶׁאִם לֹא יִטְלוּהוּ יֶחֱלֶה, וְגַם אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁלִיךְ מִיָּדוֹ הָאֶבֶן וְכַדּוֹמֶה, מִפְּנֵי שֶׁיִּצְעַק וְיִבְכֶּה, אָז מֻתָּר לִטְּלוֹ עַל יָדָיו בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְאִם יֵשׁ בִּידֵי הַתִּינוֹק אֵיזֶה מַטְבֵּעַ, אָסוּר אֲפִלּוּ לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְהוּא מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין, מִשּׁוּם דְּאִכָּא לְמֵיחָשׁ, שֶׁמָּא יִפֹּוֹל הַמַּטְבֵּעַ מִידֵי הַתִּינוֹק וְזֶה יִשְׁכַּח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְיַגְבִּיהוֹ, וְנִמְצָא מְטַלְטֵל מֻקְצֶה בְּטִלְטוּל גָּמוּר. וְאָסוּר אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת חֹלִי, כֵּיוָן שֶׁאֵין שָׁם שׁוּם סַכָּנַת נֶפֶשׁ אִם לֹא יִטְלֶנּוּ (ש"ט ש"י שי"א).
בשאינו צריך – שאין לו צורך כל כך לטלטלו, כמו הדוגמה שבהמשך.
אסור לטלטלו – אם אי אפשר לנער את המוקצה.
ליטול בידיו – להרים, אבל מותר לתת לו יד כשהולך בעצמו.
תינוק – ילד.
געגועין – שהילד זקוק לכך שירימו אותו, מסיבות בריאותיות או נפשיות.
אי אפשר להשליך מידו האבן – שאם אפשר לגרום לו להפיל את האבן מותר לעשות כן גם בלי צורך.
מותר ליטלו על ידיו ברשות היחיד – שאין כאן טלטול במקום האסור, ואת האבן אינו מטלטל ממש אלא כלאחר יד, לצורך דבר המותר.
לאחוז בידו – לתת לו יד, שזה מותר כשמחזיק בידו אבן.
איכא למיחש – יש לחשוש.
זה ישכח – המבוגר.
[1] קדירה שמבשלים בה, יש אומרים שהיא מוקצה כשאין בה אוכל, ויש אומרים שהיא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר ומותר לטלטלה, והמיקל יש לו על מה לסמוך. (הליכות עולם ג, רצט).
[2] ולכן יש להזהר לא להניח קליפות ועצמות לתוך צלחת ריקה, כוון שהוא אוסר את הצלחת בטלטול, אלא אם צריך להניח שם קליפות, יתן פרי או פת בצלחת, ואח"כ יתן את העצמות, שהצלחת תהיה בסיס לאיסור ולהיתר, ואז יוכל לטלטלה להשליך הקליפות לאשפה. (חזון עובדיה שבת ג, ריט).
[3] ואפילו אם הבית מרוצף, צריך לייחד מקום לעפר. (חזון עובדיה שבת ג, צט).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך