הלימוד היומי ח אייר

ח אייר – סימן פ סעיפים פז-צג, סימן פא סעיפים א-ב 

הקדמה לסעיפים פז-פט

אסרו חכמינו ז"ל להשמיע קול בשבת [חוץ מבפה], "גזירה שמא יתקן כלי שיר", כלומר, חששו שמא ייצור כלי כדי להשמיע קול, או ישפץ כלי קיים, ויעבור משום מכה בפטיש.

חכמי הגמרא נחלקו האם כל השמעת קול בשבת אסורה, או שרק השמעת קול בדרך נעימה [כמו שיר או לפי קצב] אסורה, אבל אם כל המטרה היא לעשות רעש הדבר מותר. להלכה התקבל שרק להשמיע קול נעים אסור, ובכל זאת, החמיר הרמ"א, שכלי שעיקר ייעודו להשמיע רעש אסור להשתמש בו בשבת.

כבר בזמן הגמרא היה המון העם מזלזל באיסורים אלו, והגמרא קובעת שאלו שמוחאים כפיים ורוקדים בשבת אין אומרים להם כלום על כך, כי מאחר ולא ישמעו לקול המוכיחים, מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים.

אך בעלי התוספות כתבו שמאחר ובימינו אין אנחנו בקיאים ביצירת כלי שיר, הרי התבטלה גזירת חז"ל, ומותר למחוא כף ולרקוד [בלבד, אך לא להשמיע קול באמצעות כלים שונים]. ואף שדבריהם לא התקבלו להלכה, בכל זאת כתב הרמ"א שיתכן שהנוהגים היתר בזמננו סמכו על דברי התוספות.

סעיף פז

אָסוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹל שֶׁל שִׁיר בְּשַׁבָּת בִּכְלִי אוֹ בַּאֵבָרָיו (חוּץ מִבְּפִיו), אֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבְּעוֹתָיו זוֹ עַל זוֹ אוֹ עַל הַלּוּחַ לְהַשְׁמִיעַ קוֹל, אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ בֶּאֱגוֹז אוֹ בְּזוּג לְתִינוֹק שֶׁלֹּא יִבְכֶּה. וְלֹא מְטַפְחִין יָד עַל יָד, וְלֹא מְרַקְּדִין. וְלִכְבוֹד הַתּוֹרָה מֻתָּר לְטַפֵּחַ וּלְרַקֵּד. וְגַם הָעוֹשֶׂה לְתִינוֹק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְכֶּה, אֵין מוֹחִין[1], כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין.

 

בכלי – אפילו לדפוק עם סכין על בקבוק זכוכית וכדומה, ולאו דוקא בכלי שיר מובהק.

באבריו – ידים, רגלים, אצבעות.

חוץ מבפיו – שמותר לשיר ולשרוק.

באגוז – שזז בתוך קליפתו.

בזוג – פעמון.

שלא יבכה – שאז אין המטרה להשמיע רעש סתם, אלא ליצור רעש נעים שירגיע אותו. אבל מותר לקשקש באגוז ולהרעיש כדי להעיר אדם משנתו, שאז אין כוונתו ליצור קול נעים הדומה לשיר.

מטפחין יד על יד – מחיאת כפיים. אבל מותר למחות כפיים בשינוי, כגון בכף ידו על אחורי ידיו.

מרקדין – רוקדים.

לכבוד התורה – בשמחת תורה, אבל לצורך מצוה אחרת לא התירו, אפילו לכבוד חתן וכלה.

אין מוחין – לא צריך למנוע ממנו ולהגיד לו שאסור.

יש מתירין – בכל הנזכר בסעיף זה בזמננו, כי אין אנו בקיאים בייצור כלי שיר, כמו שביארתי בהקדמה, ולכן במקרים שיש בהם צורך כמו להרגיע תינוק, או לצורך מצוה אחרת, אין צריך להעיר למי שנוהג להקל.

 

סעיף פח

קוֹל שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ שִׁיר, מֻתָּר לְהַשְׁמִיעַ, וְלָכֵן מֻתָּר לְהַקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת כְּדֵי שֶׁיִּפְתְּחוּ לוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹל בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְכָךְ, כְּגוֹן לְהַקִּישׁ עַל הַדֶּלֶת בְּטַּבַּעַת הַקָּבוּעָה בָּהּ[2], אוֹ בְּפַעֲמוֹן הַמְיֻחָד לָזֶה. וְכֵן אוֹתָן כְּלֵי שָׁעוֹת (שְׁעוֹנִים) (אוּהְר זֵייגֶער), שֶׁהֵן עֲשׂוּיוֹת לְקַשְׁקֵשׁ הַשָּׁעוֹת עַל יְדֵי מַה שֶּׁדּוֹחֲקִין בָּהֶן אוֹ שֶׁמּוֹשְׁכִין בְּחוּט הַמְיֻחָד לְכָךְ, אֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב[3].

 

ויש אומרים – היא דעת הרמ"א, וכן נוהגים האשכנזים.

בפעמון המיוחד לזה – אפילו אם אין הפעמון חשמלי.

עשויות לקשקש השעות – שמשמיעים קול בכל שעה.

אין לעשות כן בשבת – להפעיל את המנגנון של הקשקוש בשבת, אבל מותר להפעילו לפני שבת שיצלצל בשבת.

 

סעיף פט

הַמְשַׁמֵּר פֵּרוֹת אוֹ זְרָעִים מִפְּנֵי חַיָּה וְעוֹף, לֹא יַסְפִּיק כַּף אֶל כַּף, וְלֹא יִטְפַּח כַּפָּיו עַל יְרֵכוֹ, וְלֹא יְרַקֵּד בְּרַגְלָיו כְּדֵי לְהַבְרִיחָם כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל[4].

 

לא יספיק כף אל כף... – אף שאין מדובר בקול של שיר, אלא להפחידם בלבד, וזה מותר, כמו שהתבאר בסעיף הקודם, אסרו כאן, כיון שרגילים כשאין מצליחים להבריחם על ידי רעש, לזרוק עליהם חפצים, והוא עלול להיכשל בהעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, כמבואר בסימן פב.

 

סעיף צ

אֵין שֹוֹחֲקִין בָּאֱגוֹזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֲפִלּוּ מְרֻצָּף, וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לִמְחוֹת בְּנָשִׁים וּקְטַנִּים, לְפִי שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יִשְׁמְעוּ, וּמוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים[5] (של"ח).

 

אין שוחקין באגוזים – אסור לשחק בשבת בדברים שמגלגלים על הרצפה, כמו גולות, שמא ישווה את פני הקרקע כדי לאפשר גלגול חלק יותר, ונמצא בונה בשבת, ועיין בסעיף עג.

הערות:

בזמן ובמקום שרוב בתי העיר מרוצפים, מותר לשחק במשחקים אלו על רצפת הבית, אך לא מחוץ לבית.

 

סעיף צא

בְּעִנְיַן קִפּוּל בְּגָדִים, יֵשׁ הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִּינִים, וְאֵין לְקַפֵּל שׁוּם בֶּגֶד[6] (ש"ב).

 

קיפול בגדים – יש בכך תיקון, שהופך את הבגדים לראויים ללבישה בעתיד, ולכן חז"ל אסרוהו.

הרבה חילוקי דינים – כי הדבר תלוי בכך אם הבגד לבן או צבעוני, חדש או ישן, לצורך שבת או שלא לצורך שבת, אם יש לו בגדים נוספים או לא, אם המקפל הוא אדם אחד או שנים. ויש מתירים כאשר אין מקפלים בקיפולים הראשונים.

 

סעיף צב

טַלִּית שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר, מֻתָּר לִשְׁפֹּךְ עָלָיו שְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם אֵשׁ, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַמַּשְׁקִים, תִּכָּבֶה, אֲבָל מַיִם, אָסוּר לִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ[7] (של"ד).

 

טלית – בגד.

שאחז בו האור – ואסור לכבות אש בשבת.

שלא במקום אש – כי מותר בשבת לגרום כיבוי עתידי.

מים אסור לשפוך עליה – משום כיבוס, כמבואר בסעיף לב.

 

סעיף צג

אֵין מַצִּיעִין אֶת הַמִּטָּה מִשַׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁיּוּכַל לִישֹׁן עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לִישֹׁן עָלֶיהָ עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הֲרֵי הוּא מֵכִין מִשַׁבָּת לְחֹל וְאָסוּר[8] (ש"ב).

 

מציעין את המיטה – גם לסדר את המיטות בכלל זה.

ואסור – כמו הדחת כלים בסעיף כו.

הערות:

-       כל טירחה שאדם טורח ואין לו בה תועלת בשבת עצמו, אסורה בשבת. ולכן אסור לסדר חדר שכבר לא יצטרך לו עד סוף השבת, אבל מותר לסדר מקום שמשתמש בו, כדי שיהיה נעים לשהות שם בשבת, וזה כולל גם לסדר את המיטות שבאותם חדרים.

 

 

הקדמה לסימנים פא - פד

אחת ממלאכות השבת היא "הוצאה מרשות לרשות". בניגוד לשאר המלאכות שבכל אחת מהם יש יצירה כלשהי, מלאכה זו מהותה שינוי מיקום של חפץ 'מרשות לרשות', זאת אומרת מסוג מסוים של מקום לסוג אחר של מקום. בגלל הקלות שבה אדם מעביר חפצים ממקום למקום, בלי לתת את דעתו על כך שבכך עושה מלאכה, ראו חכמים לנכון להרחיב את האיסור מעבר למה שעשו בשאר מלאכות שבת, כדי שחלילה לא ייכשל אדם באיסור תורה של הוצאה, שקל מאד להיכשל בו. לכן מערכת ההלכות כאן מסועפת יותר, ואינה יכולה להיכלל בסימן פ העוסק בפרטי המלאכות.

סימן פא כולו מוקדש להגדרת המושגים השונים, ואין בו הלכות כלל. אך אי אפשר להבין את ההלכות בסימן פב בלי ללמוד היטב את סימן פא. סימן פב עוסק בהלכות שנובעים מן ההגדרות שבסימן פא, מהיכן להיכן מותר או אסור להעביר חפץ. סימן פג מרחיב את ההגדרות שבסימן פא למקרים היוצאים מן הכלל ומלמד את ההלכות של יוצאים מן הכלל אלו, וסימן פד עוסק בהגדרת העברת חפץ במקומות שאסור להעביר, מהי העברה שאסורה, ומה הוא דרך מלבוש שמותר.

בסימנים אלו יוזכרו פעמים רבות שיעורים בטפחים ובאמות, ואין תמימות דעים כיצד לתרגם מידות אלו למידות שלנו. הדעות נעות בין 45 ס"מ לאמה, או אפילו פחות מעט, לבין 60 ס"מ לאמה. האמה ששה טפחים, וכל טפח 7.5-10 ס"מ. כאשר מדובר על דין שהדיוק במידות נוגע לאיסור דאורייתא, צריך להחמיר כמו שתי הדעות. וכאשר מדובר על דינים דרבנן, מקובל ברוב העדות להורות כשיעור הקטן, או כשיעור של הגרא"ח נאה שהוא 48 ס"מ לאמה, בין לקולא ובין לחומרא. ויש קהילות שבהם בדינים דרבנן מורים כשיעור הגדול בין לקולא ובין לחומרא. וכל אחד יעשה כדעת רבותיו. והעיקר שלא להקל לפעמים כפי שיעור גדול ולפעמים כפי שיעור קטן. [דעת הקיצור שולחן ערוך עצמו מתבארת בסימן פג סעיף ב].

להקל על המעיין, אכתוב את השיעורים המוזכרים בהלכות שבת ובמקומות רבים נוספים:

טפח                  7.5-10 ס"מ

שלושה טפחים   22.5-30 ס"מ

ארבעה טפחים   30-40 ס"מ

אמה                 45-60 ס"מ

עשרה טפחים    75-100 ס"מ

ארבע אמות       1.8-2.4 מטר

עשר אמות         4.5-6 מטר

שש עשרה אמה 7.2-9.6 מטר

בית סאתיים הוא שטח של 5000 אמות מרובעות, והוא נע בין 1012.5 מ"ר ל1800 מ"ר.

 

סימן פא - ארבע רשיות לשבת ובו ה סעיפים:

סעיף א

אַרְבַּע רְשֻׁיּוֹת לְשַׁבָּת, רְשׁוּת הַיָּחִיד, רְשׁוּת הָרַבִּים, כַּרְמְלִית, וּמְקוֹם פְּטוֹר. וּנְבָאֵר קְצָת מֵהֶן בִּקְצָרָה.

 

ארבע רשויות – ארבע סוגי מקומות הוזכרו בהלכה לעניין דין הוצאה בשבת.

רשות היחיד – מקום שמופרד פיזית מן השטח שסביבו, בין אם הוא שייך ליחיד ובין אם הוא שייך לרבים, ונקרא 'רשות היחיד' בניגוד לרשות הרבים, ולא מפני שהוא שייך ליחיד.

רשות הרבים – מקום שעשוי כדי שילכו בו הרבים.

כרמלית – ישנם כמה פירושים מהו שורש המילה, ואחד מהם מובא להלן בסוף סעיף ד, אבל לכל הדעות הכוונה למקום שאינו לא רשות הרבים מפני שאינו מיועד לשימוש שלו מיועד רשות הרבים, ואינו רשות היחיד מפני שאין לו את המבנה של רשות היחיד.

מקום פטור – הוא מקום שמרוב קטנותו אינו מוגדר הלכתית כמקום חשוב כלל.

קצת מהן – עיקרי ההגדרות, וישנם פרטים נוספים אחרים שצריכים בקיאות רבה בספרות הפוסקים.

 

סעיף ב

אֵיזֶה רְשׁוּת הַיָּחִיד. מָקוֹם שֶׁהוּא לְכָל הַפָּחוֹת אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים, (שֶׁזֶּהוּ מָקוֹם חָשׁוּב שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ), וּמֻקָּף בִּמְחִיצוֹת גְּבוֹהוֹת לְכָל הַפָּחוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים (אֲפִלּוּ אֵינָן שְׁלֵמוֹת לְגַמְרֵי, וְחָרִיץ עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, גַּם כֵּן דִּינוֹ כִּמְחִיצָה עַיֵן חֲכָם צְבִי סִימָן ה'). וְכֵן בּוֹר שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וְכֵן תֵּל שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עַשָרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וַאֲפִלּוּ כְּלִי, כְּגוֹן תֵּבָה, אִם גָּבוֹהָה עֲשָׂרָה אוֹ חָבִית שֶׁהִיא עֲגֻלָּה וְיֵשׁ בָּהּ לְרַבֵּעַ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, כָּל אֵלּוּ אֲפִלּוּ הֵן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּכַרְמֵלִית, הֲרֵי הֵן נֶחְלָקוֹת לְעַצְמָן וְהֵן רְשׁוּת הַיָּחִיד. וַאֲוִיר רְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד עַד לָרָקִיעַ. וְהַמְּחִיצוֹת עַצְמָן שֶׁהֵן מַקִּיפוֹת לִרְשׁוּת הַיָּחִיד עַל גַּבֵּיהֶן גַּם כֵּן דִּין רְשׁוּת הַיָּחִיד לָהֶן. וְהַחוֹרִים שֶׁבַּמְּחִיצוֹת שֶׁכְּלַפֵּי רְשׁוּת הַיָּחִיד, אֲפִלּוּ הֵן מְפֻלָּשִׁים מֵעֵבֶר לְעֵבֶר, כֵּיוָן שֶׁיְכוֹלִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, הֲרֵי הֵן בְּטֵלִין אֶצְלָהּ וְנֶחְשָׁבִים כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. (וְאִם הֵם רַק כְּלַפֵּי חוּץ, יִתְבָּאֵר בְּסָּעִיף שֶׁלְּאַחַר זֶה).

 

מקום – שמופרד פיזית מסביבתו.

שזהו מקום חשוב – ופחות מזה שאינו מקום חשוב הוא מקום פטור כמבואר בסעיף ה.

מחיצות – דבר יציב שמחלק שני מקומות זה מזה, ופרטי הדינים רבים הם.

אפילו אינן שלמות לגמרי – גם בזה יש פרטים מרובים. ומי שאין לו מחיצה גמורה ושלמה, צריך להיוועץ בת"ח הבקי בדינים אלו. וחלק מן הדינים מתבארים בסימן פב סעיפים ד-ח.

דינו כמחיצה – ומותר לטלטל במקום שהוא מוקף על ידי חריץ כזה.

חריץ – אפילו מלא מים.

וכן בור – קירותיו נחשבות לו כמחיצה.

תל – מקום מוגבה, שהוא תלול לכל הקיפו. וברמת השיפוע ובצורתו יש פרטי דינים, וגם בעיות מעשיות, אבל גדר או עמוד או כל דבר דומה שגובהו עשרה ורחבו ארבעה על ארבעה הוא ודאי רשות היחיד.

תיבה – ארגז.

לרבע ארבעה על ארבעה – שניתן לצייר בתוכו ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים, זאת אומרת שקוטרו הוא בערך 5.66 טפחים.

אויר רשות היחיד – האויר שמעל השטח המוקף, גם מעבר למחיצות.

על גביהן גם כן דין רשות היחיד להן – גם אם הם עצמם אינם רחבים ארבעה טפחים.

מפולשים מעבר לעבר – ובצד השני יש רשות הרבים.

יכולין להשתמש בהן – להניח בתוכם חפצים.

בטלין אצלה – הופכים להיות חלק ממנה.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] מותר להביא לתינוקות משחקים אפי' אם משמיעים רעש, כיון שאין איסור אלא בהשמעת קול שיר. (חזון עובדיה שבת ה, רנט). אך אין לשחק בפעמון לתינוק כדי שישתוק, שמא יתקן כלי שיר. (חזון עובדיה שבת ה, רסב).

[2] טבעת הקבועה בדלת מותר להקיש עליה בשבת כדי שיפתחו לו, ואינה בכלל כלי שיר ואפילו מיוחדת לכך מותר. (חזון עובדיה שבת ה, רנה).

[3] לדעת החזון עובדיה (ה רסא), מותר לערוך שעון מעורר (מכני) בליל שבת כדי שיצלצל בשבת. ובשמירת שבת כהלכתה (כח ל) מחמיר בזה.

[4] וגם לדעת הספרדים אסור בזה, גזירה שמא יזרוק אבן ברשות הרבים. (ילקוט יוסף שלח, ג)

[5] אין לתת לילדים לשחק בגולות על קרקע רכה, אלא על קרקע מרוצף, שמא ישווה גומות. ונכון לא לנסוע באופניים בשבת, אפילו לדבר מצוה. (הליכות עולם ד, רמ-רמא).

[6] מותר לקפל טלית בשבת שלא כסדר קיפולה הראשון. והנוהגים לקפלה כדרך קיפולה בחול, יש להם על מה שיסמוכו. (חזון עובדיה שבת ה, שפג). וכן שאר בגדים מותר לקפלם אם זה לא כסדר קיפולם הראשון.(יחוה דעת ב, מ)

[7] וכך היא דעת השולחן ערוך (שלד, כד) לאסור לשפוך עליה מים משום כיבוס. וה'יביע אומר' כתב, שבבגד נקי לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. (יביע אומר ד, ל, יט).

 

[8] ואם מסדר את המטות בשביל שיהיה נקי ומסודר, הרי זה כבוד שבת, ומותר.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה