הלימוד היומי ט"ז ניסן

סימן קא - דין הכנה מיום טוב ראשון ליום טוב שני או לחול ובו ו סעיפים:

סעיף א

כָּל הַמְּלָאכוֹת הַמֻּתָּרוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּיוֹם טוֹב, זֶה דַּוְקָא לְצֹרֶךְ אוֹתוֹ הַיּוֹם. אֲבָל לְהָכִין מִיּוֹם רִאשׁוֹן לְיוֹם שֵׁנִי (אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה), וּמִכָּל שֶׁכֵן לְיוֹם חֹל, אָסוּר. אַךְ אִם הוּא צָרִיךְ לְבַשֵּׁל בִּשְׁבִיל הַיּוֹם, מֻתָּר לוֹ לָקַחַת קְדֵרָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה וּלְמַלֵּא אוֹתָהּ בָּשָׂר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הַיּוֹם כָּל כָּךְ, וְיוֹתִיר גַּם לַלַיְלָה אוֹ לְמָחָר[1]. וְדַוְקָא בְּתַבְשִׁיל בַּקְּדֵרָה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהַתַּבְשִׁיל מֻטְעָם יוֹתֵר כְּשֶׁמִּתְבַּשֵּׁל הַרְבֵּה בָשָׂר בְּיַחַד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר בַּפֶּה, שֶׁהַמּוֹתָר יִהְיֶה לְצֹרֶךְ הַלַּיְלָה אוֹ לְצֹרֶךְ מָחָר, אֶלָּא יְבַשֵּׁל סְתָם. אֲבָל בִּשְׁאָר מַאֲכָלִים, אָסוּר לְהוֹסִיף בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ קְצָת טִרְחָא בְּמַה שֶּׁהוּא מוֹסִיף (תק"ג).

 

המלאכות המותרות – התבארו בסימן צח, ובסדר הלימוד שלנו נלמד במהלך חג הסוכות.

ליום שני – בחו"ל כל החגים נחוגים במשך יומיים. ובארץ ישראל נוהגים כל הדינים הללו בראש השנה.

אפילו בראש השנה – שלדינים מסויימים שני הימים נחשבים כיום אחד ארוך, כמבואר בסימן קכט סעיף כג.

לקחת קדרה יותר גדולה ולמלא אותה בשר – אפילו אחרי שהקדירה כבר עומדת על האש עם כמות הבשר שהוא צריך לאותו יום, ונמצא שכל מה שמוסיף עכשיו הוא לצורך מחר, מותר להוסיף, ואפילו אם צריך בשביל זה להעביר את התבשיל לסיר גדול יותר כדי שהוא יכיל כמות בשר גדולה יותר.

התבשיל מוטעם יותר – הרוטב מקבל יותר טעם.

בשאר מאכלים – כל מאכל שהטעם אינו יותר טוב כאשר מבשלים כמות גדולה.

בדבר שיש קצת טרחא – למשל כשצריך קציצה אחת מטוגנת, אסור לטגן עוד קציצות, כי הכנת הקציצות היתרות יש בה טירחה. אבל מותר להוסיף מים יותר ממה שהוא צריך, כי זאת לא טירחה נוספת, ובתנאי שממלא מראש את כל הכמות הגדולה, אבל אם כבר מילא ורוצה להוסיף, יש כאן טירחה נפרדת, ואינו מותר אלא אם התבשיל משתבח בגלל זה.

הערות:

-       מותר לבשל ביום טוב ראשון לצורך יום טוב שני, אם מבשל לפני שאכל את סעודת החג של היום, ומחליט שאוכל מעט מהתבשיל באותו יום [אפילו אם אינו זקוק לכך באמת], ומבשל את כל התבשיל ביחד בלי לטרוח טירחה נפרדת לצורך מחר, ובתנאי שאכן יטעם מן התבשיל ביום הראשון , ושלא יאמר בפירוש שמבשל לצורך מחר. ודווקא לצורך יום טוב שני, אבל לחול אסור.

 

סעיף ב

אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה, כְּגוֹן לְהָבִיא מַיִם אוֹ אֲפִלוּ יַיִן לְקִדּוּשׁ אוֹ לְהַבְדָּלָה, אָסוּר לְהָכִין[2]. וְכֵן אָסוּר לְהַעֲמִיד אֶת הַנֵּרוֹת בַּמְּנוֹרָה אוֹ לְתַקֵּן אֶת הַפְּתִילוֹת וְהָעֲשָׁשִׁיּוֹת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן לְצֹרֶךְ הַלַּיְלָה, אֶלָּא אִם הוּא צָרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם גַּם קֹדֶם הַלַּיְלָה אוֹ לִכְבוֹד בֵּית הַכְּנֶסֶת.

 

להביא – אפילו בתוך הבית, לערוך שולחן לצורך סעודת החג.

העששיות – הזכוכיות שמדליקים בהם.

להשתמש בהם גם קודם הלילה – בזמן שעדיין ודאי יום טוב ראשון, למשל בחדר חשוך.

לכבוד בית הכנסת – כי מכבוד בית הכנסת שיהיו נרות דולקים שם, גם אם אין בהם צורך לתאורה.

הערות:

-       גם הדלקת נרות של ליל החג השני, חימום האוכל ועוד נעשים רק אחרי שוודאי יצא החג הראשון.

 

סעיף ג

נָכְרִי שֶׁהֵבִיא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן דָּגִים אוֹ פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִצּוֹדוּ הַיּוֹם אוֹ נִתְלְשׁוּ הַיּוֹם[3], אוֹ הוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם, אֲסוּרִים הַיּוֹם בְּטִלְטוּל וְלָעֶרֶב מֻתָּרִים. שֶׁאִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי מַכִּירוֹ וְנוֹתְנָם לוֹ בְּלֹא קְצִיצַת דָּמִים, מֻתָּר לְקַחְתָּם וּלְאָכְלָם (וְעַיֵּן עוֹד בְּסִימָן צ"ט סָעִיף ב' וְתִלְמַד לְכָאן) חוּץ מִיּוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁאֲפִלּוּ הוּבְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אֲסוּרִים בְּיוֹם שֵׁנִי[4].

 

שהביא – לצורך עצמו, או למכירה, כאשר לא ברור שרצה למכור דוקא לישראל.

שמא ניצודו היום או נתלשו היום – ואז הם מוקצה, ואסורים אפילו בטלטול.

הובאו מחוץ לתחום – ואז הם אסורים לאכילה ליהודי שהובאו בשבילו ומותרים לאחרים, וצריך לחשוש שמא הגוי הביאם עבור היהודים.

לערב מותרים – בליל יום טוב שני מותרים מיד, ואין צריך להמתין 'בכדי שיעשו', כמבואר בסימן צה סעיף יז, וכן אין צריך להמתין עד מוצאי יום טוב שני כמו בסעיף הבא, כיון שהוא ספק, שהרי יתכן שלא ניצוד או נתלש היום, וכן יתכן שלא צדו או תלשו בשביל היהודי.

מכירו – סומך עליו שישלם אחרי יום טוב.

בלא קציצת דמים – בלי לדבר בכלל על המחיר, שזה אסור ביום טוב, כמבואר בסימן צח סעיפים יט-כ, ולעניין שבת בסימן פ סעיפים סה-סו.

עיין עוד – דיני יום טוב ושבת שסמוכים זה לזה.

 

סעיף ד

אִם הֱבִיאָם הַנָּכְרִי בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל לְדוֹרוֹן אוֹ לְמָכְרָם לוֹ, יֵשׁ לֶאֱסוֹר גַּם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי[5]. וְאַךְ אִם חָל יוֹם טוֹב בַּיוֹם הַחֲמִשִּׁי וּבַיוֹם הַשִׁשִּׁי וְהֵבִיא בַּיוֹם הַחֲמִשִּׁי, אִם יֵשׁ צֹרֶךְ גָּדוֹל, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בַּיוֹם הַשִׁשִּׁי וּלְבַשְּׁלָם לִכְבוֹד שַׁבָּת. וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, גַּם זֶה אָסוּר[6] (תקט"ו).

 

דורון – מתנה.

ביום החמישי – אבל אם הביא ביום שישי, אפילו לצורך גדול אי אפשר להתיר.

צורך גדול – כגון שאין לו די מאכלים לשבת, או שהזדמנו לו אורחים שאינם מתוכננים, ומדובר במאכלים שצריך לבשלם כדי לאכלם.

גם זה אסור – לטלטל אותם ביום שני של ראש השנה ובשבת שלאחריו, אפילו אם מדובר במאכלים שאין צריך לבשלם.

 

סעיף ה

חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי[7] בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְיִשְֹרָאֵל רוֹאֵהוּ, מֻתָּר בְּיוֹם שֵׁנִי[8]. וְאִם חֲלָבוֹ בַּשַׁבָּת, וְיוֹם רִאשׁוֹן הוּא יוֹם טוֹב אֲסוּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן (וְעַיֵּן עוֹד בְּסִימָן צ"ט סָעִיף ב' וְתִלְמָד גַם לְכָאן). וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם חֲלָבוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב, אָסוּר גַּם בְּיוֹם שֵׁנִי, וְגַם בַּשַׁבָּת הַסְּמוּכָה לוֹ (כְּמוֹ שֶכָּתַבְתִּי בְּסִימָן צט סָעִיף ב) (תק"ה).

 

שחלבו אינו יהודי – שליהודי אסור לחלוב בשבת וביום טוב, וצריך לחלוב על ידי גוי, כמבואר בסימן פז סעיף ט.

ביום ראשון – של שני ימי החג בחו"ל.

וישראל רואהו – כי אסור לשתות חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, מטעמי כשרות, כמבואר בסימן לח סעיף יג.

 

סעיף ו

פְּתִילוֹת שֶׁהִדְלִיק בָּהֶן בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְכָבוּ, מֻתָּר לְהַדְלִיק בָּהֶן בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. אַךְ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אָסוּר לְהַדְלִיק בְּיוֹם טוֹב שֵנִי בִּפְתִילָה שֶׁכָּבְתָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן[9], וַאֲפִלּוּ בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּרוֹת בְּטִלְטוּל לַהֲסִירָן וְלָתֵת חֲדָשׁוֹת. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּאַחַר שַׁבָּת (ט"ז סוף סימן תק"א).

 

שהדליק בהן – ולפני זה לא הודלקו מעולם. אבל אם הודלקו ונכבו כבר לפני יום טוב, הכל מותר.

אסור להדליק – כיון שהיא יותר נוחה להדליק אחרי שהודלקה וכובתה כבר פעם, ונמצא שיש כאן הכנה מיום טוב ראשון של ראש השנה ליום טוב שני.

בקצה השני – שהוא לא הודלק מעולם, שמא ידליקם בטעות בצד הראשון.

וכן ביום טוב שלאחר שבת – אסור ביום טוב להדליק פתילות שהדליק אותם לראשונה לשבת וכבו בשבת, אבל מותר לטלטלם ולהסירם כדי להשים פתילות חדשות בנר.

 

סימן קב - דיני ערוב תבשילין ובו ז סעיפים:

סעיף א

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר לֶאֱפוֹת אוֹ לְבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה מְיֻחֶדֶת לַשַׁבָּת, אֶלָּא עַל יְדֵי עֵרוּב תַּבְשִׁילִין, שֶׁעוֹשֶׂה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, דְּהַינוּ שֶׁלּוֹקֵחַ אֵיזֶה תַּבְשִׁיל אוֹ צָלִי שֶׁרָאוּי לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, וְגַם פַּת[10], וּמְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר, בַּהֲדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרֵא לָנָא לַאֲפוּיֵי, וּלְבַשּׁוּלֵי, וּלְאַטְמוּנֵי[11], וּלְאַדְלוּקֵי שְׁרָגָא, וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָּנָא מִיּוֹמָא טָבָא לְשַׁבַּתָּא. וְאִם אֵינוֹ מֵבִין לָשׁוֹן זֹה, יֹאמַר בְּלָשׁוֹן שֶׁהוּא מֵבִין, [בְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לָנוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵׁל וּלְהַטְמִין וּלְהַדְלִיק נֵר וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵנוּ מִיּוֹם טוֹב לַשַׁבָּת].

 

בערב שבת – ביום שישי.

בקדרה מיוחדת – כי להרבות באותה קדירה [=סיר] מותר גם לצורך יום חול שלאחר יום טוב כמו שהתבאר בסימן קא סעיף א.

ללפת בו את הפת – לאכלו יחד עם לחם, ויתבאר בסעיף הבא.

 

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] ודווקא קודם אכילה, אבל אחר אכילה אין יכול לומר אבשל ואוכל כזית, משום הערמה. ואם בישל מותר לאכלו.(שולחן ערוך תקג, א)

ואסור לבשל מין אחד בשתי קדרות לצורך מחר, אבל כמה מינים בכמה קדרות מותר לבשל, אם אוכל קצת מכל מין.

ואפילו אם עיקר כוונתו לחול מותר להוסיף, שהתוספת מטעימה את התבשיל. (ילקוט יוסף תקג, ב).

[2] ואפילו רק טירחא בעלמא אסור, כגון הדחת קערות וצלחות. וכן הבאת יין אפילו מיום טוב ראשון לחבירו, אסור. (ילקוט יוסף תקג, א).

[3] ואם רוב הפירות המצויים תלושים מאמש, מותר לאכול מהם גם ביו"ט עצמו, דמסתמא הביא מהרוב, אלא אם כן ידוע שיש לו עצים.

גוי שהביא ביצים ביום טוב ואומר שנולדו אתמול, אם הגוי אינו יודע שאסור לאכול דברים שנולדו היום, בצים אלו מותרות. (הליכות עולם ח, של).

[4] ובר"ה הסמוך לשבת, אסורים עד מוצאי שבת בכדי שיעשו. (שולחן ערוך תקטו, א).

[5] השולחן ערוך (תקטו, א) כתב, שמותר מיד בליל יום טוב שני בכדי שיעשו. (זמן עשיית אותו דבר איסור. לדוגמא בדבר הניצוד, צריך לחכות את זמן צידת אותו דבר).

[6] וגם בזה לדעת השולחן ערוך יש לסמוך בשעת הדחק על המתירים. (כף החיים תקטו עב).

[7] מבהמה שלו או של ישראל שעומדת לאכילה, דאין בה משום מוקצה. (מ"ב תקה, ח).

[8] ואפילו נחלב לקדירה ריקנית והבהמה עומדת לחליבה, מותר ביום השני. (מ"ב תקה,יב).

[9] ומרן בב"י (סי' תקי"ד) מיקל בזה גם בב' ימים של ראש השנה.

[10] ואם לא הניח רק תבשיל, מותר לו לאפות ולבשל ביום טוב לצורך שבת. אבל אם הניח רק פת ולא הניח תבשיל, יש אומרים שאפילו לאפות ביום טוב אינו רשאי, ויש מתירין על כל פנים לאפות, וספק דרבנן לקולא. (חזון עובדיה יום טוב, רעד).

[11] יש להוסיף 'ולשחוט'. (חזון עובדיה יום טוב, רפה).

ואם הניח העירוב ולא הזכיר המלאכות, יש אומרים דהוי כמי שלא עירב כלל, ויש אומרים דבדיעבד אין אמירת המלאכות מעכבת והכי נקטינן. (חזון עובדיה יום טוב רפה).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר

שאלות לחזרה