אִם הַבַּיִת הוּא אֵצֶל הַיִשְֹרָאֵל רַק בִּשְׂכִירוּת מִיִשְֹרָאֵל אַחֵר, אֲזַי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׂכִּירוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי לְבֵית דִּירָה בְּלִי רְשׁוּת הַמַּשְׂכִּיר, לָכֵן יַתְנֶה בְּפֵרוּשׁ עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁאֵינוֹ מַשְׂכִּירוֹ לוֹ לָדוּר בּוֹ, רַק לְהַחְזִיק בּוֹ כֵּלָיו וּמִטַּלְטְלָיו, אֲבָל לֹא יַשְׂכִּירוֹ בְּפֵרוּשׁ לְהַחְזִיק בּוֹ אֶת הֶחָמֵץ, רַק סְתָם לְהַחְזִיק בּוֹ כֵּלָיו וּמִטַּלְטְלָיו כִּרְצוֹנוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הַמַּשְׂכִּיר בָּעִיר, יִקַּח מִמֶּנּוּ רְשׁוּת לְהַשְׂכִּירוֹ[1], וְכֵן מִי שֶׁנּוֹסֵעַ לַדֶּרֶךְ קֹדֶם פֶּסַח, וְאִשְׁתּוֹ תִּמְכֹּר אֶת הֶחָמֵץ, יִתֵּן לָהּ רְשׁוּת בְּפֵרוּשׁ שֶׁתַּשְׂכִּיר אֶת הַחֶדֶר (תמ"ח ת"נ).
מישראל אחר – והוא הדין מגוי. ובזמננו יהודים מן הסתם מסכימים שיערכו מכירת חמץ, כולל השכרת החדר לגוי, ואין צריך לקחת ממנו רשות מבעל הדירה, ואינו חייב לציין בפירוש שאינו משכירו לגוי לצורך מגורים.
אינו יכול להשכירו – שאין היהודי המשכירו לו מסכים לכך, ובזמננו הדבר תלוי בחוקי המדינה, אם יש להשכרה כזאת תוקף, על כל פנים בדיעבד.
לא ישכירנו בפירוש להחזיק בו את החמץ – כי אסור להפיק רווחים מחמץ בפסח גם בעקיפין אפילו אם הוא שייך לגוי, כפי שיתבאר בסימן קיז סעיף ט, ורק אם השכירות היא כללית, והגוי יכול להכניס שם דברים כרצונו, וגם אם לא יכניס כלום יצטרך לשלם כי זה ההסכם, אז אין הרווחים מהחמץ, ומותר.
ומכל מקום – אפילו אם משכירות לאחסון מטלטלין ולא למגורים, נכון לכתחילה לבקש רשות על כך מן המשכיר.
רשות בפירוש – מלבד הרשות הנתונה לה על פי בקשתו – שתמכור לו את החמץ, עוד צריך רשות מפורשת להשכיר את החדר.
הערות:
- כאשר בעל החמץ מוכר את החמץ בעצמו, השכרת החדר אינה מעכבת במכירת החמץ, ואינה אלא כדי שהחמץ של הגוי לא יהיה מונח בבית של היהודי, שזה אסור מדרבנן, כדי שלא יאכלנו היהודי בטעות. אבל כאשר האשה מוכרת את החמץ, והבעל אינו בעיר, יתכן שהמכירה אינה תקפה אפילו אם נתן לה רשות למכור, וזאת במקרה שהבעל מבטל את החמץ לפני שהאשה הספיקה למכרו. במקרה זה, אף שאין בעל החמץ עובר ב'בל ייראה' מן התורה, אך מכיון שרק ביטל את החמץ ולא ביער אותו, הוא עובר על 'בל ייראה' מדרבנן, והחמץ אסור בהנאה אחרי פסח כמו שלמדנו בסעיף א, ולכן, במקרה זה, הפתרון היחיד כדי שהחמץ לא ייאסר בהנאה, הוא היותו במקום ששייך לגוי, והשכרת החדר לגוי מקבלת משנה חשיבות.
- גם כאשר בעל החמץ נותן רשות לרב למכור את החמץ, כמו שמקובל היום, אם הרב מוכר את החמץ אחרי שבעל החמץ ביטלו, והחמץ שהה במהלך הפסח בחדר שלא הושכר ולא לגוי, החמץ נאסר בהנאה.
אָסוּר לַעֲשׂוֹת תְּנַאי עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי, שֶׁלְּאַחַר הַפֶּסַח מְחֻיָּב הָאֵינוֹ יְהוּדִי לְמָכְרוֹ לוֹ, אוֹ שֶׁהַיִשְֹרָאֵל מְחֻיָּב לַחֲזוֹר וְלִקְנוֹתוֹ מִמִּנּוּ. אֲבָל יָכוֹל לְהַבְטִיחוֹ, שֶׁיַּחֲזוֹר לִקְנוֹתוֹ מִמֶּנּוּ וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ רֶוַח.
תנאי... – שאומר לו 'אני מוכר לך את החמץ, בתנאי שתמכור לי אותו בחזרה אחרי פסח', או '...בתנאי שאם תרצה למכרו תמכור אותו דוקא לי', או שהגוי אומר לו 'אני קונה בתנאי שתחזור ותקנה ממני את החמץ אחרי הפסח', כי אם עושים תנאים כאלו, או אפילו תנאים מסוגים אחרים, הרי תוקף המכירה תלוי בקיום התנאי, ואם בסופו של דבר אחד הצדדים לא יעמוד בתנאי שסוכם, נמצא שעבר על איסור תורה של 'בל ייראה'. ויש פוסקים שסוברים, שבמקרה כזה, אפילו אם התקיים התנאי בסוף, החמץ נאסר באכילה, בגלל שבעל החמץ הכניס את עצמו לספק שיעבור ב'בל ייראה'.
להבטיחו – בלי שהדבר יוזכר בחוזה המכירה כתנאי.
שיתן לו רווח – שיקנה במחיר יקר יותר ממה שהגוי שילם.
אָסוּר לִמְכּוֹר אֶת הֶחָמֵץ לְמוּמָר אוֹ לְמוּמֶרֶת; וְלֹא לְבֶן מוּמֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיְלָדַתּוּ מֵאֵינוֹ יְהוּדִי לְאַחַר שֶׁהֵמִירָה, כִּי לְעִנְיָן זֶה דִּינָם כְּמוֹ יִשְֹרָאֵל, וַהֲוֵי לֵהּ חֲמֵצוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה.
מומר – יהודי שהתנצר, וכך הדין כמובן גם ליהודי חילוני.
בן מומרת – יהודיה שהתנצרה ונישאת לגוי וילדה בן.
לענין זה – אף שישנם הלכות שונות הנותנים למומר דין גוי, למשל שיינם אסור בשתיה כמו יין של גוי.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּמָקוֹם אַחֵר אוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲגָלוֹת אוֹ בַּסְּפִינָה, יָכוֹל לְמָכְרוֹ גַּם כֵּן אַגַּב קַרְקַע שֶׁבִּמְקוֹמוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם יַפְקִירוֹ גַּם כֵּן בִּפְנֵי בֵּית דִּין אוֹ שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. וְאִם הוּבָא לוֹ הֶחָמֵץ בַּפֶסַח, הָאֵינוֹ יְהוּדִי הַקּוֹנֶה הוּא יְשַׁלֵּם שְׂכַר הָעֲגָלָה וְיֶתֶר הַהוֹצָאוֹת. וְאִם הוּבָא לוֹ חָמֵץ אֲשֶׁר שָׁלַח לוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי סְחוֹרָה, וְהוּא לֹא בִּקְּשָׁה וְלֹא יָדַע, יְקַבְּלָהּ גַּם כֵּן הָאֵינוֹ יְהוּדִי וִישַׁלֵּם מַה שֶׁמַּגִּיעַ לְהַמֵּבִיא, וְהַיִשְֹרָאֵל לֹא יִתְעַסֵּק בָּהּ כְּלָל, וְאַדְרַבָּה יַפְקִירָהּ גַּם כֵּן בִּפְנֵי בֵּית דִּין אוֹ בִּפְנֵי שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים (תמ"ח).
בעגלות או בספינה – שאין אפשרות להשכירם לגוי בכסף, כי הם בעצמם מטלטלין ולא נדל"ן, ומטלטלין אינם נקנים בכסף בלבד כמו שהתבאר בסעיף ב.
אגב קרקע שבמקומו – כמבואר בסעיף ב. ונכון לבקש את עזרתו של רב הבקי בדיני קניינים, שינחה אותו כיצד לנסח את שטר המכירה.
יפקירו גם כן – כי לא ברור אם קניין אגב תקף מבחינה הלכתית בעסקה בין יהודי לגוי.
בפני בית דין או שלשה אנשים – כדי שההפקר יהיה רציני כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רעג סעיף ז), כי אם רק מבטל את החמץ בינו לבין עצמו, אף שההפקר חל מדין תורה, עדיין אסור החמץ בהנאה אחרי הפסח כמו שביארנו בסעיף א.
הקונה הוא ישלם – וצריך לתאם איתו מראש, שהמכירה כוללת לקיחת אחריות על כל ההוצאות הנלוות.
יקבלה גם כן – אם ירצה בכך, כי בכל מקרה היהודי לא יוכל להתעסק במשלוח הזה.
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַיִם, וְהַטּוֹחֲנִים נוֹתְנִים מֶכֶס תְּבוּאָה מְחֻמֶּצֶת, צָרִיךְ לִמְכֹּר אוֹ לְהַשְׂכִּיר אֶת הָרֵיחַיִם קֹדֶם פֶּסַח לְאֵינוֹ יְהוּדִי (ת"נ).
נותנים מכס – שמשלמים על זכות השימוש בטחנה באחוזים של קמח, ולא בכסף.
את הריחיים – כולל זכיון הפעלתם והרווחים שיניבו במשך החג.
לאינו יהודי – ויסכם איתו שאחרי פסח ישלם לו כסף, ואז גם אם הגוי יחליט אחרי פסח להעביר לו את התבואה המחומצת מותר לקבלה.
בְּעִנְיַן מְכִירַת בְּהֵמוֹת שֶׁיַּאֲכִילֵם הָאֵינוֹ יְהוּדִי חָמֵץ, יֵשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּין הַגְּדוֹלִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּמִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִזָּהֵר, טוֹב לוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ יַעֲשֶׂה עַל פִּי הוֹרָאַת חָכָם (תמ"ח ת"נ).
מכירת בהמות – בעל משק, שיש לו סוסים או בעלי חיים אחרים הניזונים ממיני דגן שהם חמץ, ורוצה למכרם לגוי למשך חג הפסח.
מחלוקת – אם מותר למכור הבהמות לגוי כדי להתחמק מאיסור החמץ, כי במכירת חמץ התירו התחמקות מאיסור דרבנן, שהרי מבטל את כל החמץ ואינו עובר על איסורי "בל ייראה ובל יימצא", ורק עוקף את חובת הביעור שהטילו עליו חכמים בנוסף לביטול. אבל כאן הרי אם אינו מוכר נהנה במהלך הפסח מן החמץ, וזה איסור תורה אפילו אם החמץ שייך לגוי, ולא מוסכם שמועיל מכירה בסגנון מכירת חמץ כדי לעקוף איסור תורה.
שאפשר לו להיזהר – להאכילם תחליפים שאינם חמץ במהלך הפסח.
הוראת חכם – שיורה לו גם כיצד למכור את בעלי החיים, כי גם בצורת המכירה נחלקו הפוסקים.
הערות:
- בעוד שקיימת עקרונית אפשרות למכור רפת או אורווה עם בעלי חיים לגוי, ולא להתעסק עם בעלי חיים אלו בכלל במהלך הפסח, אין שום דרך להתיר להחזיק בעל חיים ביתי ככלב או חתול בפסח אם הוא צריך לאכול חמץ. וצריך למצוא לו תחליף שאינו חמץ כדי להאכילו בפסח, ולמכור את התערובת שהיא חמץ לגוי. לחילופין ניתן למכור את בעל החיים לגוי אם הגוי לוקח אותו אליו ומטפל בו במהלך חג הפסח, וגם זאת רק לפי הדעות המקילות בסעיף זה. וכל זה באוכל שהוא חמץ גמור, אבל תערובת שאינה חמץ גמור אלא שהיא מכילה חמץ, אם אינה ראויה לאכילת אדם, מותר להשהותה בבית בפסח, ולהאכיל בה בעלי חיים.
מֻתָּר לְהַלְווֹת לְיִשְֹרָאֵל כִּכַּר חָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח שֶׁיַּחְזִיר לוֹ לְאַחַר הַפֶּסַח. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין בָּזֶה אִסּוּר (ת"נ).
אִם חֲמֵצוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל הוּא בִּרְשׁוּת אֵינוֹ יְהוּדִי, אוֹ בְּהִפּוּךְ, חֲמֵצוֹ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי בִּרְשׁוּת יִשְֹרָאֵל, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלָה הֵיאַךְ יִתְנַהֵג בּוֹ, כִּי יֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִּינִים (ת"מ תמ"א).
צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת לְאַחַר הַפֶּסַח מֵחֲמֵצוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁהוּא חָשׁוּד שֶׁלֹּא מְכָרוֹ כַּדָּת.
הערות:
- חמץ שיש ספק אם הוא נמכר, או שיש ספק אם המכירה נעשתה כראוי, או שיש ספק אם נוצר לפני או במשך הפסח או אחרי פסח, מותר באכילה אחרי פסח, ויש מחמירים בזה.
[1] ואם המשכיר אינו מרשה לו, יקנה את החמץ אגב קרקע שיבקש מקרובו להקנות לו.(מכירת חמץ כהלכתו עמ' נג הובא במ"ב איש מצליח)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך