עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבִּשֵּׁל בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל חוֹלֶה, הַתַּבְשִׁיל אָסוּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲפִלּוּ לְהַחוֹלֶה אִם אֶפְשָׁר בְּתַבְשִׁיל אַחֵר[1] (עַיֵּן פר"ח יו"ד סוֹף סִימָן קי"ג), וּבְכֵלִים יֵשׁ לְהַתִּיר אַחַר מֵעֵת לְעֵת.
בישל בשבת בשביל חולה – יתבאר בסימן צא סעיף טז שמותר לבקש מגוי שיבשל אוכל עבור חולה בשבת, גם כאשר אין בו שום סכנה, ובהיתר זה כלול שמותר לחולה לאכול מאכל שהגוי בישל, ואינו צריך להימנע ממנו מדין בישולי גוים. אך הקלה זאת קיימת רק בשבת, שכולם יודעים שאין דרך אחרת להכין לחולה אוכל, אבל ביום חול אסור לחולה לאכול בישולי גוים, וצריך שהיהודי יבשל עבורו, או לכל הפחות יסייע בבישול כמו שלמדנו בסעיפים ה וז.
התבשיל – אותו תבשיל שהיה מותר לחולה לאכול בשבת.
אם אפשר בתבשיל אחר – שיהודי יבשל עבורו. אבל אם אי אפשר בתבשיל אחר, אמנם אסור לו לאכול מתבשיל שהגוי יבשל עבורו ביום חול, אבל ממה שהוא בישל עבורו בשבת וכבר הותר לו, יכול להמשיך לאכול במוצאי שבת.
בכלים – להמשיך אחרי שבת להשתמש באותם כלים שהגוי בישל בהם בשבת, עבור בישול של יהודים, שלמדנו בסעיף ח שאם גוי בישל ביום חול נאסרו הכלים בשימוש עד שיגעילו אותם.
יש להתיר אחר מעת לעת – אם רוצה להשתמש בהם יותר מעשרים וארבע שעות אחרי שהמאכל שהגוי בישל התקרר או אחר שהוציאו אותו מהסיר, אינו חייב להגעיל אותם.
בֵּיצָה אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיָּה לְגָמְעָהּ חַיָּה, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן דְּזֶה הֲוֵי רַק אֲכִילָה עַל יְדֵי הַדְּחַק, אִם בִּשְׁלָהּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲסוּרָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ראויה לגמעה חיה – והיתה צריכה להיות מותרת באכילה אם גוי בישל אותה, כמו שלמדנו בסעיף ו.
כל כיוצא בזה – כל אוכל שניתן לאכול אותו חי, אבל אנשים נורמלים אינם עושים זאת אלא אם כן הם נמצאים במצב חירום, אסור באכילה אם גוי בישל אותו.
פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ בָּאִילָן כָּל צָרְכָּן[2], וְאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיִּין, אֶלָּא עַל יְדֵי הַדְּחָק. שֶׁהָֻאֻמָּנִים מְטַגְּנִים אוֹתָן בְּסוּכָּר, אֲסוּרִין מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים (קי"ג).
נתבשלו – הבשילו.
אומנים – מומחים גוים. במפעלים המיועדים לזה.
מטגנים – אבל אם רק משרים אותם במי סוכר, או שיש ספק כיצד המתיקו אותם, הם מותרים באכילה.
שֵׁכָר שֶׁל תְּבוּאָה וְשֶׁל דְּבַשׁ, נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר לִשְׁתֹּתוֹ אֲפִלּוּ בַּבַּיִת שֶׁמּוֹכְרִין אוֹתוֹ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּהַתְּבוּאָה בְּטֵלָה בַּמַיִם[3], רַק שֶׁצְּרִיכִין לַחְקּוֹר אִם אֵין מַעֲמִידִין אוֹתָן בְּשִׁמְרֵי יַיִן. וּבְמָקוֹם שֶׁיִשְׂרְאֵלִים מְזַלְּזְלִין וּמְקִלִּין בְּיַיִן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יֵשׁ לְבַעַל נֶפֶשׁ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ גַּם בְּשֵׁכָר. וּבְעִנְיַן שְׁתִיַּת קַאפֶע[4] (בְּלִֹי חָלָב, דְּעִם חָלָב וַדַּאי אָסוּר) וְכֵן שָׁאקָאלַאד וְטֵה אֵצֶל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יַרְחֵק אֶת עַצְמוֹ (פת"ש סִימָן קי"ד בשם חכמ"א) וְיֵשׁ מַתִּירִין לִשְׁתּוֹת דֶּרֶךְ אֲרַעַי אֲבָל דֶּרֶךְ קְבִיעוּת אָסוּר (קי"ד).
שכר – בירה.
אפילו בבית שמוכרין אותו – מלבד האיסור של בישולי גוים, שאינו שייך בבירה כמו שמתבאר כאן, חששו חז"ל לקירוב הדעת שנוצר בעקבות שתיית משקה פופולרי בבית הגוי, ויש פוסקים שהקלו שרק שכר העשוי מתמרים, שהוא היה מקובל בבבל של תקופת התלמוד, הוא זה שאסור לשתותו בבית הגוי, אבל בירה שלנו מותרת, וכן נהגו.
התבואה בטלה במים – כמו שהיא בטלה לעניין הברכה, שהרי מברכים שהכל נהיה בדברו ולא בורא מיני מזונות, וכן כל משקה על בסיס מים אין בו איסור בישולי גוים.
מעמידין אותן – גורמים להם לתסוס.
שמרי יין – השמרים אחראים על התסיסה, והיו מוסיפים שמרים ממקור חיצוני בתעשיית המשקאות האלכהוליים, ואם השתמשו בשמרי יין הכל אסור בשתייה, כמו שיתבאר בסימן מז סעיף יא.
בעל נפש – אדם שהרגיל את עצמו להקדים את צרכי הנפש על פני רצונות הגוף, ונוהג עם הקדוש ברוך הוא לפנים משורת הדין.
גם בשכר – כדי שלא ילמדו ממנו שגם שתיית היין מותרת.
קאפע – קפה.
עם חלב ודאי אסור – כמו שיתבאר בסעיף יג.
שאקאלאד – משקה שוקו, עשוי מקקאו ומים רותחים.
טה – תה.
ירחק את עצמו – כי המציאות מראה שהמתארחים בבית הגוים לשתות קפה נותנים עיניהם בבנות הארץ, ובאים לידי זנות ונישואי תערובת.
דרך ארעי – אם היה צמא ונכנס לבית הגוי להרוות את צמאונו.
דרך קביעות – כשהגוי מארח אותו לשתיית קפה.
חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים[5] וְאֵין יִשְֹרָאֵל רוֹאֵהוּ, אָסוּר אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּהּ גְּבִינָה. וּלְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ הַיִשְֹרָאֵל לִהְיוֹת בִּתְחִלַּת הַחֲלִיבָה, וְיִרְאֶה שֶׁהַכְּלִי הוּא נָקִי. וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יַחְלוֹב לְתוֹךְ הַכְּלִי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לַחֲלֹוֹב לְתוֹכוֹ. וּשְׁפָחוֹת שֶׁחוֹלְבוֹת הַבְּהֵמוֹת בְּבֵית יִשְֹרָאֵל אוֹ בַּדִּיר שֶׁלָּהֶם, כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית עוֹבֵד כּוֹכָבִים מַפְסִיק וְאֵין לָחוּשׁ לִבְהֵמָה טְמֵאָה, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לְהַנִּיחָן לַחֲלוֹב. אֲבָל אִם בֵּית עוֹבֵד כּוֹכָבִים מַפְסִיק, צָרִיךְ שֶׁיְהֵא שָׁם יִשְֹרָאֵל. וַאֲפִלּוּ קָטָן אוֹ קְטַנָּה בְּנֵי ט' שָׁנָה סָגֵי.
אסור – שמא עירב בו הגוי חלב בהמה טמאה.
אפילו לעשות ממנה גבינה – אף שמבחינה מציאותית לא ניתן לייצר גבינה מחלב בהמה טמאה.
לכתחילה – ובדיעבד אם לא ראה את הכלי, הדבר תלוי בגורמים שונים, ויש לשאול רב.
נקי – ואין בתוכו חלב עוד לפני החליבה.
שלא יחלוב – הגוי את החלב עבור היהודי.
הכלי שדרכו... – שמא יש שם שאריות של חלב, אפילו אם הכלי נראה נקי. ובדיעבד אין להחמיר בזה.
שפחות – משרתות שפוחדות מהמעביד היהודי.
שלהם – של הישראלים.
מפסיק – בין מקום החליבה לבית היהודי.
ואין לחוש – ולכן אין חשש.
להניחן – לאפשר להן.
שם – במקום החליבה.
סגי – מספיק. כיון שהשפחה פוחדת שיתפסו אותה.
גְּבִינוֹת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲסוּרוֹת. וְאִם הַיִשְֹרָאֵל רוֹאֶה הַחֲלִיבָה וַעֲשִׂיַת הַגְּבִינוֹת, אִם הַגְּבִינוֹת בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן הֵן שֶׁל יִשְֹרָאֵל מֻתָּרוֹת. אֲבָל אִם הַגְּבִינוֹת בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן הֵן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲסוּרוֹת.
אסורות – חכמים גזרו לאסור את הגבינות של הגוים, ולא מפני חשש תערובת של חלב טמא, אלא מנימוקים אחרים, ואסרו אותם במוחלט, גם במקרים שהחששות אינם קיימים.
הישראל רואה – כי אם אינו רואה, אפילו אם הכל בבעלותו, הגבינות אסורות מדין חלב שחלבו גוי, כמו שהתבאר בסעיף יג.
עשיית הגבינות – בתהליך הגיבון מערבים חומרים שונים שחלקם עלולים להיות אסורים, וצריך לפקח על התהליך.
של ישראל – בבעלות היהודי.
אסורות – אפילו אם ברור שהכל נעשה כדין.
הַחֶמְאָה תַּלְיָא בְּמִנְהַג הַמְּקוֹמוֹת. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹכְלִין חֶמְאָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאוֹכְלִין אוֹתָהּ. וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין אוֹכְלִין אוֹתָהּ לְמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִין אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ. אוֹכֵל שָׁם עִמָּהֶם[6]. וְהַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאוֹכְלִין אוֹתָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵין אוֹכְלִין אוֹתָהּ, אָסוּר לְאָכְלָהּ שָׁם. (כָּעֵת נִשְׁמָע שֶׁמְזַיְפִין אֶת הַחֶמְאָה בְֹּשֹמַן חֲזִיר, עַל כֵּן שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחָק).
תליא – תלויה.
אוכלין אותה – כי לא ניתן לייצר חמאה מחלב טמא.
דעתו לחזור למקומו – והדין הוא שאדם שהולך ממקום למקום ודעתו לחזור למקומו עליו לשמור על כל הדברים שמחמירים בהם במקומו.
אוכל שם עמהם – כי מסתבר שהסיבה שנהגו איסור במקומו אינה אלא מפני שהתברר להם שמערבבים שם דברים אסורים, ובמקומות שחשש זה אינו קיים לא צריך לאסור.
מזייפין – מוסיפים לה כדי להגביר את הכמות.
הערות:
- הפוסקים כתבו שחמאה שמיוצרת בכמויות גדולות, אין צריך לחשוש שהוסיפו לה שומנים אסורים, כי אלו מקצרים את זמן המדף של החמאה בצורה ניכרת. ובזמננו במקום שאין מנהג, אם יש חוק במדינה שחמאה צריך להיות חמאה 100% ואסור לערב בו שומנים אחרים, מותר מן הדין לקנות אותה מן הגוי.
הָרוֹצֶה לֶאֱכֹל קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם דְּבָרִים, שֶׁיֹּאכַל מִמִּינִים אֵלּוּ גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, בֵּין שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם תּוֹךְ הַסְּעוּדָה, כְּגוֹן פֵּרוֹת, בֵּין שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁאֵין צְּרִיכִין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם תּוֹךְ הַסְּעוּדָּה, כְּגוֹן מִינֵי לִפְתָּן וּמִינֵי קִטְנִיּוֹת וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה, וְכֵן אִם רוֹצֶה לִשְׁתֹּת אֵיזֶה מַשְׁקֶה (חוּץ מִן הַיַּיִן), קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם, וְגַם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה יִשְׁתֶּה, יֵשׁ בָּזֶה מַחְלֹקֶת הַפּוֹסְקִים, אִם הַדְּבָרִים שֶׁאָכַל אוֹ שָׁתָה קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם, נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִים אֵלּוּ שֶׁאָכַל בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, אוֹ שֶׁאֵלּוּ שֶׁאֲכָלָן קֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם אֵינָן נִפְטָרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְלָכֵן יֵשׁ לִמְנֹעַ מִזֶּה וְלֹא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה מֵהֶם רַק קֹדֶם הַסְּעוּדָּה וִיבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, וְלֹא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה מֵהֶם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה. וְאִם לֹא בֵּרֵךְ תְּחִלָּה בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, יְבָרֵךְ בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה אוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן[7]. וְאִם אָכַל אוֹ שָׁתָה מִמִּינִים אֵלּוּ גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה. יְהַדֵּר אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לֶאֱכוֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת אֵיזֶה דָּבָר וּלְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, לִפְטֹר גַּם מַה שֶּׁאָכַל אוֹ שָׁתָה קוֹדֶם נְטִילַת יָדַיִם.
קודם נטילת ידים – לפני שמתחיל סעודה שאוכל בה לחם, שצריך ליטול ידים לפניה כמבואר בסימן מ.
דברים שצריכין לברך עליהם תוך הסעודה – יש דברים שאין צריך לברך עליהם אם אוכלים אותם במסגרת הסעודה, ויש דברים שצריך לברך עליהם, ופרטי הדינים מתבארים בסימן מג.
לפתן – דברים שאוכלים אותם יחד עם הלחם, כמו טחינה.
חוץ מן היין – שדינו יתבאר בסעיף הבא.
אם הדברים... – כי ברכת המזון רק פוטרת דברים ששייכים לסעודה בצורה כלשהי, אבל מי שאכל פירות או דברים אחרים לפני הסעודה, ברכת המזון אינה פוטרת אותם, וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה בנפרד.
כמו שנפטרים אלו... – שכל מה שאכל בתוך הסעודה נפטר בברכת המזון, ויתכן שדרך אגב ברכת המזון מצליחה לפטור גם את אותם המינים שאכל לפני הסעודה.
יברך ברכה אחרונה – עוד לפני שנוטל ידיו לסעודה.
תחילה – לפני תחילת הסעודה.
אפילו לאחר ברכת המזון – כי אפילו בדיעבד אם כבר בירך ברכת המזון, אין הדברים שאכל לפני הסעודה נפטרים, וצריך לברך עליהם בנפרד.
גם בתוך הסעודה – שאז אינו יכול לברך ברכה אחרונה, כי אולי ברכת המזון פוטרת, ואסור לברך ברכה שאינה צריכה (כמבואר בסימן ו סעיף ד), אבל יתכן שברכת המזון אינה פוטרת, ונמצא שהוא נשאר בלא ברכה אחרונה.
יהדר – מן הדין אינו מברך, שספק ברכות להקל, אבל הדרך היותר מהודרת היא לנסות להגיע למצב שבו יהיה חייב בוודאות לברך ברכה אחרונה שתפטור את הדברים האלו.
[1] אם התבשיל נעשה על ידי גוי בביתו של ישראל, מותר אפילו לאדם בריא לאכול ממנו במוצאי שבת, אבל אם נתבשל בביתו של הגוי, אסור לאכול ממנו במוצאי שבת. (הליכות עולם ז, קג).
[2] דגים קטנים של סרדינים שיש בהם סנפיר וקשקשת, מותרים באכילה, ואין לחוש בזה לאיסור בישולי גוים, מפני שאינם עולים על שלחן מלכים. (הליכות עולם ז, קכד).
ערמונים, הדרך לאוכלם גם כשהם חיים, ולכן אם צלאם או בישלם גוי, אין בהם איסור משום בישולי גוים, ומותר לאוכלם. (הליכות עולם ז, קא).
אפונים (חומוס) קלויים על ידי גוי, וכן קליות של עכו"ם, מותרים, ואין בהם משום בישולי גויים, שאין אדם מזמין את חבירו על קליות קלויים. אבל אפונים מבושלים וכן פולים מבושלים, שנתבשלו על ידי גויים, אסורים משום בישולי גוים. (הליכות עולם ז, קכב).
קטניות של פולים וכיוצא בהם שקלויים על ידי גוים, אין בהם איסור משום בישולי גוים, מפני שאינם עולים על שלחן מלכים. (הליכות עולם ז, קו).
כרוב ולפת הכבושים במי מלח, וכן מלפפונים הכבושים במי מלח, מותר לקנותם מן הגוים ולאוכלם (הליכות עולם ז, קכב).
[3] ודעת השולחן ערוך (יו"ד קיד א, ד) שאסור במקום מכירתו, ורק אם הביאו לביתו מותר. ואם דמיהן יקרים מדמי היין שיש חשש שעירבו שם יין אסור.
[4] מותר לשתות קפה שנתבשל על ידי גויים, ואין בו משום בישולי גוים. וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל. ומנהג נכון הוא על פי הדין. ומכל מקום המחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה. אולם יש לאסור שלא לשתות קפה במסיבות הגויים בבתי הקפה שלהם, משום קירוב דעת וחשש חתנות. (יביע אומר י, הערות על 'רב פעלים' חלק ד).
[5] ובמקום שיש חוק שאין חלב טמא מצוי, או שאין כדאיות מסחרית לערב חלב טמא, מנהג הספרדים להתיר חלב שגוי חלבו בפומבי, ויש חולקים. וכן ההלכה להחמיר. (ילקוט יוסף פא,יא). ובארצות שישנו חוק האוסר לערב סוגי חלב זה בזה, יש אומרים (החזו"א ועוד) שמותר לשתות חלב גוי כיון שהגוי חושש לערב חלב טמא. ויש אומרים שאסור בכל זאת (המנחת יצחק ועוד). ולהלכה ראוי להחמיר, ובמקום חולי אפשר להקל. והגר בחו"ל וקשה לו להחמיר בזה, יש לו על מה לסמוך. (ילקוט יוסף פא, יב).
[6] וכיון שיש מקומות בהם מערבים בתוך החמאה שומן חזיר, ויש מקומות שמערבים בה חלב (בצירי), אין לאכול חמאת גוים, בלי חקירה ודרישה היטב. ויש מקומות שנהגו שלא לאכול כלל חמאה של גוים. ובמקום שרוב העיר נהגו בזה איסור, אין לשנות. (ילקוט יוסף פא, יט) ואסור לקנות לבן, אשל, וכדומה, שנעשים על ידי גוים, שדינו כחלב שחלבו גוי, ואין ישראל רואהו. ואם יש עליהם הכשר טוב, ומגיעים סגורים, מותרים באכילה. (ילקוט יוסף פא, כג).
[7]מי שאכל דבר שמעורר התאבון לסעודה, או דבר שעתיד לאכול או לשתות בסעודה כיוצא בו, ומכוין בברכתו לפטור את מה שיאכל בסעודה, אין לברך עליו ברכה אחרונה כלל, וברכת המזון פוטרתו. (הלכה ברורה קעד, יח).
התשובות הנכונות הן: 1.ד 2.ג 3.ג
4.א 5.א
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך