בְּאָמְרוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, יֹאמַר מִיָּד גַּם תֵּבַת אֱמֶת, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וְגַם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר כֵּן, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת. וִיכַוֵּן כָּל אֶחָד לִשְׁמֹעַ גּ' תֵּבוֹת אֵלּוּ מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר[1], כִּי בְּאֵלּוּ גּ' תֵּבוֹת, נִשְׁלְמוּ רמ"ח תֵּבוֹת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, כְּנֶגֶד רמ"ח אֲבָרִים שֶׁבָּאָדָם, וּמַתְחִילִין אַחַר כָּךְ וְיַצִּיב, אֲבָל אָסוּר לוֹמַר עוֹד הַפַּעַם אֱמֶת. וּמִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּיחִידוּת, יֹאמַר קוֹדֵם קְרִיאַת שְׁמַע, אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן[2]. לְהַשְׁלִים בְּג' תֵּבוֹת אֵלּוּ מִנְיַן רמ"ח. (ס"א)
יאמר מיד גם תיבת אמת – לא רק שאסור להפסיק ביניהם כמבואר בסימן טז סעיף ה, אלא צריך להצמידם ממש, אף שיצטרך להמתין לשליח צבור, ומילת אמת כבר שייכת לברכה שלאחרי קריאת שמע [אמת ויציב], ונמצא שיצטרך להמתין באמצע ברכה במקום שאין העניין מסתיים.
אומר כן – מסיים עד אמת בלחש.
וחוזר ואומר – בקול רם.
נשלמו רמ"ח תיבות בקריאת שמע – בפרשת שמע ישראל יש 48 מילים, ויחד עם המשפט הנוסף 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' הם 54. בפרשת והיה אם שמוע יש 122 מילים, ובפרשת ויאמר יש 69 מילים, בסך הכל 245. ומאחר ורוצים להגיע ל248 מילים, מוסיפים עוד שלושה מילים.
רמ"ח אברים שבאדם – אבר הוא עצם שיש עליו בשר וגידים (כלי דם או עצבים). ואין האברים הרכים כמו הלב והכבד והריאות בכלל האברים. ופירוט האברים נמסר לנו במשנה: ששה בכל אצבע של הרגליים (60), עשרה בכל קרסול (20), שנים בכל שוק (4), חמשה בכל ברך (10), אחד בכל ירך (2), שלושה בכל מפרק ירך (6), אחד עשרה צלעות בכל צד (22), ששה בכל אצבע של היד (60), שנים בכל יד, שנים בכל מרפק ואחד בכל זרוע (10), ארבעה בכל כתף (8), שמונה עשרה חוליות בגב (18), שמונה בצוואר (8), תשעה אברים בראש (9), ששה בחזה (6), וחמשה באגן (5).
אחר כך – אחרי שהשליח צבור חזר על שלושת המילים.
מתפלל ביחידות – ואין לו מי שישלים עבורו את שלושת המילים החסרים, ואין הדבר ראוי לחזור על המילים בעצמו.
קודם קריאת שמע – אחרי שחותם הבוחר בעמו ישראל באהבה.
הערות:
- בני עדות המזרח אינם נוהגים לומר אל מלך נאמן גם ביחיד, והם משלימים את שלושת המילים החסרים בחמש עשרה הוי"וים של 'ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן...', שהגימטריא שלהם היא תשעים, כנגד שלוש פעמים שם הויה עם האותיות, והמתפלל ביחיד צריך להתכוון לכך כשאומר 'ויציב ונכון...'.
אִם הִפְסִיק בְּאֶמְצַע קְרִיאַת שְׁמַע (דְּהַיְנוּ מִן שְׁמַע יִשְֹרָאֵל עַד עַל הָאָרֶץ) מֵחֲמַת אֹנֶס, שֶׁהָיָה מֻכְרָח לְהַפְסִיק, כְּגוֹן שֶׁהָיָה צָרִיךְ לָצֵאת לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו, אוֹ שֶׁנִּמְצָא צוֹאָה בַּבַּיִת, אִם שָׁהָה מֶשֶׁךְ זְמַן, שֶׁהָיָה הוּא יָכוֹל לוֹמַר כָּל קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לַחְזֹר לִתְחִלַּת קְרִיאַת שְׁמַע[3]. (סִימָן ס"ה ובפרמ"ג)
הפסיק – בשתיקה או בדיבור.
מן שמע ישראל עד על הארץ – שחובת קריאתם היא מן התורה.
צריך לצאת לעשות צרכיו – שאסור לו להמשיך לומר דברים שבקדושה, כמבואר בסימן יב סעיף ג.
נמצא צואה בבית – באופן שאסור לו לומר דברים שבקדושה, לפי הכללים שבסימן ה.
הוא – הדבר נמדד לפי הקצב שבו הוא קורא.
כל קריאת שמע – מן שמע ישראל עד על הארץ.
קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקּוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ[4] לִקְרֹת עִמָּהֶם כָּל קְרִיאַת שְׁמַע[5], שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עִם חֲבֵרָיו, וִיקַבֵּל שָׂכָר כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וְהוּא הַדִּין אִם הוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאוֹמֵר דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים, אוֹ פְּסוּקִים בְּמָקוֹם שֶׁרַשַּׁאי לְהַפְסִיק (וְאִם עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי[6] נִתְבָּאֵר לְעֵיל). וְאִם הוּא עֲדַיִן לֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, קוֹרֵא גַּם כֵּן עִם הַצִבּוּר, אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא אַחַר כָּךְ עִם הַבְּרָכוֹת, וְכֵן שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהַצִבּוּר אוֹמְרִים, כְּגוֹן תְּהִלָּה לְדָוִד, וְעָלֵינוּ, וְכַדּוֹמֶה וַאֲפִלּוּ פִּיּוּטִים אוֹמֵר עִמָּהֶם, וְאַל יִפְרֹשׁ אֶת עַצְמוֹ מִן הַצִּבּוּר (ס"ה ס"ח).
אם הוא בבית הכנסת – נשאר שם אחרי התפילה, וציבור אחר התחיל להתפלל במקום.
במקום שאינו רשאי – בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע.
לעיל – סימן יד סעיף א, וסימן טז סעיף ב, שבקריאת שמע וברכותיה אינו אומר עמהם, ובפסוקי דזמרה אומר עמהם פסוק ראשון.
שלא לצאת ידי חובתו – בקריאה זו.
כדי שיקרא אחר כך עם הברכות – כדי שיקיים את מצוות קריאת שמע כהלכה, עם הברכות שלפניה ושלאחריה. ואם יקרא עכשיו קריאת שמע עם הציבור ויצא ידי חובתו, הרי קרא ללא ברכות, ואמנם מותר לו לברך אחר כך את הברכות, אבל לכתחילה צריך לברכם צמוד לקריאת שמע לפניה ולאחריה כמו שתיקנו חכמים.
שהציבור אומרים – ביחד.
פיוטים – נוהגים בחלק מהקהילות לומר פיוטים בחגים ובשבתות מיוחדים בתוך ברכות קריאת שמע, ובחזרת התפילה. מנהג זה עתיק יומין, והיה נהוג כבר לפני כ-1000 שנה, וגדולי החכמים כדוגמת רבנו גרשום מאור הגולה ורבנו שמעון הגדול ורבי אליעזר הקליר והראב"ן ועוד רבים חיברו פיוטים אלו. עם זאת, מתנהל מימי קדם פולמוס האם נכון להפסיק באמצע הברכות באמירת פיוטים, או שאסור, ובזמננו ברוב הקהילות שבארץ ישראל התקבלה דעת האוסרים, ולא נהוג לומר פיוטים כלל בתוך ברכות קריאת שמע, ובחזרת התפילה רק בראש השנה וביום הכיפורים. אך המתפלל במקום שאומרים בו פיוטים, גם אם מנהגו האישי שלא לומר פיוטים, יש לו לומר את הפיוטים עם הציבור, ולכל הפחות לא יעסוק בשום דבר אחר באותו זמן, אפילו בלימוד תורה, שלכל הפחות ייראה הדבר כאילו הוא אומר את הפיוטים עם הציבור.
אומר עמהם – מפני כבודם, שכן הוא דרך ארץ.
הערות:
- כאשר אדם מתפלל בציבור שנוסח התפילה בו אינו כפי שהוא רגיל, והם אומרים מזמורים או פיוטים שונים, אם הציבור אומרים כולם ביחד, כמקובל אצל בני עדות המזרח, יש לו לומר עמהם גם דברים שאינם כפי מנהגו, כגון המזמור שהם אומרים במנחה ובערבית לפני עלינו לשבח, ואם כל אחד אומר לעצמו ואינם מאוחדים, כגון בני אשכנז המתפללים נוסח ספרד שאומרים לפני שיר של יום פסוקים שונים, אינו חייב להצטרף אליהם.
הקדמה לסימן יח:
תפילת שמונה עשרה המכונה גם תפילת העמידה, היא בלבד נקראת 'תפילה' בדברי חכמינו, ושאר חלקי התפילה אינם נקראים כך אלא על דרך ההשאלה, אבל באמת יש בהם ברכות שבח, זמירות ותשבחות לה', קריאת שמע שהיא מצוה מן התורה, הברכות שניתקנו מסביבה, ועוד כהנה וכהנה, אבל אינם תפילה במובן המקורי.
לדעת פוסקים רבים יש מצוה מן התורה להתפלל כל יום, וחכמים תיקנו להתפלל כל יום שלוש פעמים. את המצוה הזאת מקיימים על ידי תפילת שמונה עשרה, ולא על ידי שאר חלקי התפילה. התקנה להתפלל שלוש פעמים ביום קדומה היא, עוד מימות אברהם יצחק ויעקב שכל אחד מהם תיקן את אחת התפילות, ומוזכרת בתהלים (נה יח) ובדניאל (ו יא).
בזמן התפילה, אנחנו כביכול בראיון אצל מלך מלכי המלכים, עומדים לפניו, ומדברים אליו ישירות, והוא שומע. לכן ישנם כללים מחמירים באיזו צורה יש לפנות אליו, מה מותר ומה אסור לומר, באיזו שעה הוא מקבל קהל ברצון, ובאיזו שעה הוא מקבל שלא ברצון, כיצד יש לעמוד לפניו, באיזה לבוש, כיצד לגשת אליו וכיצד להיפרד ממנו, שצריך להתפלל בריכוז רב, ובשפה בהירה ורהוטה, שאין להפסיק באמצע התפילה לכל דבר אחר, ועוד כהנה וכהנה הלכות שיתבארו להלן , ואפילו לסובבים יש הלכות שנובעות מכך שהשכינה נוכחת מול המתפלל, כמו שיתבאר בסעיפים יח-כא.
כמעט כל ההלכות הללו קיימים רק בתפילת שמונה עשרה, אבל שאר קטעי התפילה, אף שגם בהם אנחנו פונים להקב"ה, אומרים את דברי תורתו, ומספרים בשבחו, אין להם מעמד של עומד בפני המלך.
השם 'שמונה עשרה' נובע מכך, שבמקור [לפני כ2300 שנה] היא כללה שמונה עשרה ברכות. הברכה ה19 [ה11 בסדר ברכות התפילה] נוספה בשלב יותר מאוחר, לפני רק כ1900 שנה. בשבתות ובחגים יש גם כן תפילה, אבל היא מכילה רק שבע ברכות [במוסף של ראש השנה – תשע] ולא תשע עשרה, בכל זאת מכנים גם את התפילות הללו 'שמונה עשרה' בהשאלה.
זְמַן תְּפִלַּת הַשַּׁחַר מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל עִם הַנֵּץ הַחַמָּה, כְּדִכְתִיב יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ, וּבְדִיעֲבַד אִם הִתְפַּלֵל לְאַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא[7], וְנִמְשַׁךְ זְמַנָהּ עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם, וְאָסוּר לְהִתְאַחֵר יוֹתֵר. וּמִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד, אִם עָבַר וְהִתְאַחֵר יוֹתֵר, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עַד חֲצוֹת הַיּוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שָׂכָר כִּתְפִלָּה בִּזְמַנָּהּ, שְׂכַר תְּפִלָּה מִיהוּ אִכָּא. עָבַר בְּמֵזִיד עַד חֲצוֹת הַיּוֹם וְלֹא הִתְפַּלֵּל, אֵין לוֹ עוֹד תַּשְׁלוּמִין, וְעָלָיו נֶאֱמַר מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְאִם שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס יְבֹאָר בְּסִימָן כ"א (פ"ט).
תפילת השחר – תפילת שמונה עשרה של שחר.
עם הנץ החמה – עם היראות תחילתו של גוף השמש מעל האופק.
כדכתיב – תהלים עב ה.
ונמשך זמנה – אם לא התפלל עם הנץ החמה.
שליש היום – גם כאן נחלקו הפוסקים כיצד נמדד אורך היום לעניין זה, כמו שהתבאר בסימן יז סעיף א.
חצות היום – השעה שבה השמש באמצע הדרום, בנקודה הגבוהה ביותר במסלול היומי שלה. ואין חצות בשעה 12:00 בדיוק, ולמעשה בארץ ישראל לעולם לא יהיה חצות בשעה 12:00, אלא הוא נע בחורף בין השעות 11:20 ל11:55, ובקיץ בין השעות 12:20 ל12:47, ויש להיעזר בלוח שנה [או בשעון שמש].
שכר תפילה מיהו איכא – יש לו על כל פנים שכר על עצם התפילה, וזה נקרא שהתפלל תפילת שחרית.
נאמר – בקהלת א טו.
שגג או נאנס – ולא התפלל עד חצות היום.
יבואר בסימן כא – יכול להשלים את התפילה שהפסיד, ושם יתבאר כיצד משלימים ועד מתי.
כְּשֶׁמַּגִּיעַ לִתְהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, יַעֲמֹד וְיָכִין אֵת עַצְמוֹ לִתְפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְיָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ, וְכָל דָּבָר הַמְבַלְבֵּל אֵת מַחְשַׁבְתוֹ, וְיֵלֵךְ גּ' פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו, וְיֹאמַר תְּהִלּוֹת לְאֵל עֶלְיוֹן, וְכוּ' עַד גָּאַל יִשְֹרָאֵל, וְאָז יַחְזֹר לְפָנָיו גּ' פְּסִיעוֹת[8], דֶּרֶךְ קֵרוּב וְהַגָּשָׁה לַמֶּלֶךְ. לֹא יַפְסִיק[9] בֵּין גָּאַל יִשְֹרָאֵל לִשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה[10], אֲפִלּוּ לְקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּבָרְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהַסְמִיךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה[11], וְטוֹב שֶׁיְצַמְצֵם לִגְמֹר בִּרְכַּת גָּאַל יִשְֹרָאֵל, עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּשָׁוֶה, כִּי אִם יִגְמֹר הוּא תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, יֵשׁ סָפֵק אִם יַעֲנֶה אָמֵן[12] עַל בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ לֹא. אֲבָל כְּשֶׁהוּא גַּם כֵּן גּוֹמֵר אֵת הַבְּרָכָה, וַדַּאי אֵין צָרִיךְ לַעֲנֹת אָמֵן, דְּאֵין עוֹנִין אָמֵן עַל בִּרְכַּת עַצְמוֹ (וְעַיֵּן לעיל סִימָן ו' סָעִיף י"א). וּבְמַעֲרִיב כֵּיוָן שֶׁאֵין הַבְּרָכָה שֶׁלִּפְנֵי הַשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה מְסַיֶּמֶת בְּגָאַל יִשְֹרָאֵל, מֻתָּר לְהַפְסִיק, כְּמוֹ בִּשְׁאָר מָקוֹם בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק. קוֹדֵם הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אוֹמֵר הַפָּסוּק ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וְגוֹ', וְאֵינוֹ הֶפְסֵק, כִּי הוּא שַׁיָּךְ לְהַתְּפִלָּה. אֲבָל הַפָּסוּק כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא וְגוֹ' לֹא יֹאמַר, כִּי אִם בְּמוּסָף וּבְמִנְחָה יֹאמְרוֹ[13], קוֹדֶם ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח. (סִימָן ס"ו צ"ב צ"ה קי"א ובסד"ה)
תהילות לאל עליון – לקראת סוף ברכת אמת ויציב, שאין להפסיק בין חתימת הברכה 'גאל ישראל' לתפילת שמונה עשרה כמו שיתבאר, ולכן הוא צריך להתכונן לקראת שמונה עשרה לפני שמסיים את הברכה.
כיחו וניעו – ליחה שיש לו בגרון.
דבר המבלבל את מחשבתו – יקנח את האף אם צריך לכך, יסיר את המחשבות הזרות, ידאג שלא יוטרד מן החום או מן המזגן...
ילך ג' פסיעות לאחריו – אין בכך חובה, ואין עושים כן אלא כדי שיוכלו לפסוע ג' פסיעות קדימה, שזו חובה.
דרך קירוב והגשה למלך – זאת הצורה לגשת לפני המלך בצורה מכובדת.
להסמיך גאולה לתפילה – ברכת אמת ויציב היא ברכת הגאולה, והיא חותמת 'ברוך אתה ה' גאל ישראל', וצריך להסמיך לה את תפילת שמונה עשרה מיד.
יש ספק אם יענה אמן – כי הפוסקים נחלקו האם עניית אמן נחשבת להפסק בין גאולה לתפילה, או לא, ואם הוא נחשב הפסק אסור לענות, ואם אינו נחשב הפסק צריך לענות.
אין עונין אמן על ברכת עצמו – אפילו אם באותו זמן מסיים גם השליח צבור.
אין הברכה... – יש בערבית אחרי גאל ישראל את ברכת השכיבנו, שעליה אמרו בגמרא שאין היא נחשבת כהפסק מפני שגם תוכנה היא כעין המשך של ברכת הגאולה. ובחו"ל נהגו, שאחרי ברכת השכיבנו נוהגים לומר רשימת פסוקים, וחותמים בברכת 'יראו עינינו' שחתימתה היא 'ברוך אתה ה' המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד ועל כל מעשיו' [ובשבת אומרים ושמרו בני ישראל...]. ואחר כך אומרים קדיש. ופסוקים אלו ויראו עינינו וקדיש, נחשבים לדעת פוסקים רבים כהפסק בין גאולה לתפילה, ולדבריהם אין איסור להפסיק בין גאולה לתפילה של ערבית, ויש פוסקים שכתבו שגם אלו נחשבים כהמשך של ברכת הגאולה. וזו כוונת הקיצור שולחן ערוך באומרו שמאחר ואין הברכה מייסמת בגאל ישראל מותר להפסיק, כי אמנם נפסק להלכה שאין להפסיק לדברים של מה בכך, אבל לדברים שבקדושה מותר להפסיק.
כמו בשאר מקום בין פרק לפרק – כמבואר בסימן טז סעיף ב.
הפסוק ה' שפתי תפתח – תהלים נא יז.
הפסוק כי שם ה' אקרא – דברים לב ג, שיש נוהגים לאומרו לפני התפילה.
לא יאמר – כי הוא נחשב הפסק בין גאולה לתפילה, ואפילו בערבית לא יאמר, מכיון שאין שום אילוץ לאומרו.
במוסף ובמנחה – תפילות שאינן סמוכות לברכות גאולה.
קודם ה' שפתי תפתח – כי בין ה' שפתי תפתח לשמונה עשרה אסור להפסיק כלל, כמו באמצע שמונה עשרה.
הערות:
- נאמרו כמה טעמים להלכה זו שצריך להסמיך גאולה לתפילה. טעם אחד הוא שעל ידי סיפור ניסי יציאת מצרים אדם מקרב את הקב"ה אליו כביכול, ומתרצה לו, ואז צריך שיבקש את צרכיו בעודו קרוב. ועוד, שבכך אנחנו מצהירים על כך שברור לנו שמטרת יציאת מצרים היתה למען עבודת ה', והתפילה נקראת 'עבודה שבלב', ועוד, שאחד הלקחים מיציאת מצרים היה לבטוח בה' בכל מצב, ומי שהוא מתפלל מיד, הוא מראה בכך שהוא הפנים את הלקח, ופונה לה' שהוא לבדו יכול לספק לו את כל צרכיו.
- בדורות האחרונים נהגו במקומות רבים שהשליח צבור יסיים את ברכת גאל ישראל בלחש, כדי שלא יצטרכו לענות אחריו אמן, ואין הדבר נכון מכמה טעמים, וכמה גדולים ניסו לבטל את המנהג החדש הזה, ויש להיצמד למבואר בפוסקים לסיים ביחד עם השליח צבור, ואם סיים לפניו יתחיל כבר להתפלל שמונה עשרה, או יענה אמן.
[1] ואם מסופק אם החזן יוציא אותו יד"ח, טוב שיחזור תיבות אלו. (הלכה ברורה סא, ה). יש נוהגים שהשליח ציבור אומר אמת בלחש ואחר כך חוזר בקול ה' אלוקיכם אמת. ויש נוהגים שהחזן לא אומר אמת בלחש, אלא רק חוזר 'ה' אלוקיכם אמת' בקול. (הלכה ברורה סא, ו).
[2] ולספרדים גם היחיד חוזר ואומר ה' אלוקיכם אמת. (יחוה דעת ג, ה).
[3] ולדעת השולחן ערוך (סה, א) גם אם שהה כדי לגמור כולה, חוזר רק למקום שפסק.
ואפילו אם הפסיק בדיבור בקריאת שמע, לא צריך לחזור להתחלה, אלא יחזור למקום שפסק, והמחמיר תבוא עליו ברכה. (הלכה ברורה סה, ב).
[4] ואפילו עוד לא ברך ברכת התורה אומר עמהם, כיון שאינו אומר זאת דרך לימוד.(הלכה ברורה סה, ו)
[5] ודעת מרן השולחן ערוך (סה, ב) שצריך לקרוא עמהן רק פסוק ראשון של קריאת שמע.
[6] כגון אם נמצא מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק, אלא יתן ידו על עיניו ויאמר התיבות שהוא נמצא בהם בניגון הציבור. שיהיה נראה כאילו קורא עמהם. (שולחן ערוך סה, ב).
[7] עמוד השחר הוא שעה וחומש זמניות קודם הנץ, ולא כמו שכתוב בהרבה לוחות. (ילקוט יוסף פט, יב).
הנץ החמה הוא כשניכרת תחילת זריחת השמש על העולם, ולא כשיוצא גלגל החמה. (ילקוט יוסף פט, ג).
פועלים ושכירים יכולים להתפלל מעלות השחר. ואינם רשאים להתפלל קודם. ואם התפללו קודם, צריכים לחזור ולהתפלל בתנאי של נדבה. (הלכה ברורה פט, ד. יחוה דעת ב, ח).
ומי שיש במקומו רק מנין 'פועלים' ולא מנין אחר, יתפלל ביחיד בזמן, ולא יתפלל בציבור קודם הנץ.(הלכה ברורה פט, ה)
[8] יש שנהגו קודם התפילה לפסוע שלש פסיעות ולחזור למקומם, ומהלכה לא צריך לנהוג כך. (ילקוט יוסף צה, ג).
יש נוהגים שקודם תפילת י"ח הופכים פניהם לאחוריהם ועושים תנועה בידיהם לאנשים העומדים מאחריהם, כדי להדמות למלאכים שנותנים רשות זה לזה, ויש עוד טעם ע"פ הסוד. (הליכות עולם א, קכט).
[9] ואף בשבת ויום טוב יש לסמוך גאולה לתפלה, מכל מקום יש להתיר בשבת לענות קדיש קדושה וברכו וכדין אמצע הפרק.(הליכות עולם א קב)
[10] אבל ב"שירה חדשה" יכול להפסיק ולענות לקדיש וכדו'.
[11] אבל אם הביאו לו טלית ותפילין אחר שסיים גאל ישראל, לא יתעטף בטלית אלא יניח תפילין ולא יברך, ולאחר י"ח ימשמש בהן ויברך. (הליכות עולם א, קיד).
[12] לדעת השולחן ערוך (קיא, א) אין עונין אמן אחר גאל ישראל.
[13] הספרדים אין אומרים פסוק זה גם במוסף ומנחה. (כף החיים קיא, ד).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך