הלימוד היומי ה' כסלו

 

הקדמה לסימן כג:

משה רבנו תיקן שיהיו קוראים בתורה בציבור בימי שני וחמישי לכל הפחות שלושה פסוקים, כדי שלא יעברו על עם ישראל שלושה ימים בלי תורה. כעבור כ1000 שנה הרחיב עזרא הסופר את התקנה הזו, ותיקן שיקראו בימים אלו לכל הפחות עשרה פסוקים בתורה, לשלושה אנשים הנקראים 'עולים'.

קריאת התורה מתקיימת בבית הכנסת אחרי תחנון, ובימים שאין אומרים בהם תחנון מיד אחרי חזרת הש"ץ. סימן זה עוסק בהלכות הקריאה בתורה, לא רק בימי שני וחמישי, אלא גם בשבתות וחגים. ובסימן עח יתבארו הלכות נוספות שקשורות לקריאת התורה של שבת ויום טוב דוקא, ולא לימות החול.

סימן כג - קצת דיני קריאת ספר תורה. ובו ל סעיפים:

סעיף א

כְּשֶׁמּוֹצִיאִין אֵת הַסֵּפֶר תּוֹרָה מִן אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְנוֹשְׂאִין אוֹתוֹ אֶל הַתֵּבָה, שֶׁקּוֹרִין בּוֹ שָׁם, נוֹשְׂאִין אוֹתוֹ דֶּרֶךְ צָפוֹן, שֶׁהוּא לִימִין הַנּוֹשֵׂא, וכְשֶׁמַּחְזִירִין אוֹתוֹ אֶל הָאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, נוֹשְׂאִין אוֹתוֹ דֶּרֶךְ דָּרוֹם, וּצְרִיכִין לְהַחְזִיק אֵת הַסֵּפֶר תּוֹרָה בְּיַד יָמִין[1], וּמִצְוָה עַל כָּל אָדָם שֶׁהַסֵּפֶר תּוֹרָה עוֹבֵר לְפָנָיו, שֶׁיְלַוּוּ אוֹתוֹ עַד אֶל הַתֵּבָה[2].

 

התיבה – מקום מוגבה, במרכז בית הכנסת.

צפון שהוא לימין הנושא – בחו"ל היו מתפללים לכיוון מזרח, ושם היה ארון הקודש. וכשהוציאו את הספר תורה מן הארון הקודש, היה הנושא אותו פונה לכיוון הציבור, שהוא מערב, ואז מסתובב רבע סיבוב ימינה, ומתחיל ללכת לכיוון צפון. אך לא הכיוון הוא חשוב, אלא שיתחיל ללכת לימינו אחרי שעמד מול הציבור, כל מקום לפי הכיוון שאליו מתפללים, כמו שהתבאר בסימן יח סעיף י.

דרך דרום – שאז הוא עומד עם פניו לארון הקודש, ומסתובב רבע סיבוב ימינה [לדרום לפי כיוון התפילה שלהם] ומתחיל ללכת.

 

סעיף ב

הָעוֹלֶה לַתּוֹרָה, יֵשׁ לוֹ לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית מְצֻיֶּצֶת, וְעוֹלֶה בְּדֶרֶךְ קְצָרָה לוֹ, וְיוֹרֵד בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה. וְאִם שְׁנֵי הַדְּרָכִים שָׁוִים, עוֹלֶה בְּדֶרֶךְ הַיָּמִין, וְיוֹרֵד בַּדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי. וְנוֹהֲגִין שֶׁהוּא מַמְתִּין, עַד שֶׁהָעוֹלֶה אַחֲרָיו אָמַר הַבְּרָכָה הָאַחֲרוֹנָה, וְיוֹרֵד בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא (סִימָן י"ד קמ"א).

 

טלית מצוייצת – טלית שיש בה ציציות כשרות.

בדרך קצרה לו – שלא להטריח את הציבור, ולהראות שהוא מחבב את התורה.

בדרך ארוכה – שלא ייראה שקשה לו והוא רוצה להתפטר מן התורה במהירות האפשרית.

בדרך הימין – שיתחיל ללכת עם פנייה ימינה, כמו שהתבאר בסעיף א.

הוא – מי שעלה לתורה וסיים.

הברכה האחרונה – אחרי הקטע שלו.

בין גברא לגברא – בין איש לאיש. כלומר, בטווח זמן שיש בין סיום הקריאה והברכות של העולה אחריו, לבין תחילת הברכות של זה שלאחר מכן.

 

סעיף ג

פּוֹתֵחַ אֵת סֵּפֶר הַתּוֹרָה, וְרוֹאֶה בְּאֵיזֶה מָקוֹם יִקְרָא וְאוֹחֲזוֹ כָּךְ פָּתוּחַ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְסוֹגֵר עֵינָיו[3], וְאוֹמֵר בָּרְכוּ אֵת ה' הַמְבֹרָךְ[4], וְיֵשׁ לוֹ לוֹמַר בְּקוֹל כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הַקָּהָל. וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, וְאִם לֹא שָׁמְעוּ הַצִּבּוּר אֵת הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹנֶה, לֹא יַעֲנוּ עִמּוֹ. אֶלָּא לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, לְאַחַר שֶׁעָנוּ הַקָּהָל בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, חוֹזֵר הָעוֹלֶה וְאוֹמֵר גַּם כֵּן בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד[5] (עַיֵּן לעיל סִימָן ט"ו סָעִיף ח), וּמְבָרֵךְ הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בָּחַר וְכוּ', וְעוֹנִין הַקָּהָל אָמֵן, וּמְסַלֵּק אֵת יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית, וְאוֹחֵז אֵת סֵּפֶר הַתּוֹרָה בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה רַק בִּימִינוֹ. הַקּוֹרֵא קוֹרֵא, וְהוּא קוֹרֵא עִמּוֹ בְּלַחַשׁ[6]. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרֹת, עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִי הַצִּבּוּר. וְכָל הַקָּהָל יְכַוְּנוּ דַּעְתָּם לִשְׁמֹעַ הֵיטֵב קְרִיאַת הַתּוֹרָה. לְאַחַר הַקְּרִיאָה חוֹזֵר הָעוֹלֶה וְאוֹחֲזוֹ גַּם בִּשְׂמֹאלוֹ, וְגוֹלְלוֹ וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה.

 

פותח – העולה לתורה.

ואוחזו – את הספר תורה, ובסעיף ד יתבאר כיצד אוחזים בספר התורה.

פתוח - ולא יסגור את הספר, שלא יצטרכו לחפש שוב מהיכן לקרוא, ונמצא מטריח את הציבור. בניגוד לברכה האחרונה שמבואר בסוף הסעיף שסוגר את הספר תורה ואחר כך מברך.

וסוגר עיניו – כדי שלא יחשבו שהברכות כתובות בתורה.

לא שמעו הציבור – אפילו תשעה מתוך הציבור לא שמעו, כמבוא בסימן טו סעיף ח, אבל אם שמעו תשעה יכולים כולם לענות עמהם.

השליח ציבור – הקורא בתורה המכונה 'בעל קורא', והוא דוגמה לאדם שעומד קרוב לעולה ושומע אותו מברך גם כאשר הציבור אינם שומעים.

לא יענו עמו – ברוך ה' המבורך לעולם ועד.

הקורא קורא והוא קורא עמו בלחש – מעיקר הדין היה צריך העולה בעצמו לקרוא בתורה, אבל מפני שיש רבים שאינם יודעים לקרוא בדקדוק, והם חושבים שהם יודעים, ואי אפשר להגיד להם שאינם יודעים ולמנעם מלקרוא בלי לעורר מריבות, נהגו האשכנזים שיש תמיד קורא שקורא עבור כולם, והוא בקי היטב בניקוד ובטעמים ובדקדוקי הקריאה, והוא שלוחו של העולה לקרוא במקומו, והעולה קורא עמו, שהרי בירך על הקריאה.

מפי הציבור – כל הציבור, בניגוד לסימן כ סעיף ג שדי בעניית רוב הציבור. ונוהגים שהקורא עונה אמן בקול רם ומאריך בו מעט יותר מהציבור, כדי שישימו לב שהוא מתחיל לקרוא.

 

סעיף ד

אָסוּר לֶאֱחֹז אֵת סֵּפֶר הַתּוֹרָה בְּעַצְמוֹ עָרֹם, אֶלָּא יֹאחֲזוֹ עַל יְדֵי הַטַּלִּית, אוֹ יֹאחֲזוֹ בְּעַמוּדָיו. וְיֵשׁ מַחְמִירִין, שֶׁגַּם בָּעַמּוּדִים אֵין אוֹחֲזִין עָרֹם אֶלָא עַל יְדֵי הַטַּלִּית[7] (קמ"ז).

 

ערום – ביד חשופה.

בעמודיו – זה שייך בספרי תורה אשכנזים, שהעמודים בולטים מן הספר תורה.

 

סעיף ה

הָעוֹלֶה וְגַם הַקּוֹרֵא צְרִיכִין לַעֲמֹד. וַאֲפִלּוּ רַק לִסְמֹךְ עַל שׁוּם דָּבָר אָסוּר. מִשּׁוּם דִּצְרִיכִין לַעֲמֹד בְּאֵימָה, דִּכְשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה בְּאֵימָה כָּךְ אָנוּ צְרִיכִין לִנְהֹג בָּהּ בְּאֵימָה. וְאַךְ מִי שֶׁהוּא אָדָם חָלוּשׁ יָכוֹל לִסְמֹךְ קְצָת סְמִיכָה כָּל דְּהוּ.

 

לסמוך – להישען.

נתנה התורה באימה – שנאמר (שמות כ טו-טז) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ויאמרו אל משה דבר אתה עימנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות.

קצת סמיכה כל דהו – הישענות קלה, בצורה שגם אם יסירו את החפץ שהוא נשען עליו הוא לא יפול בגלל זה.

 

סעיף ו

בְּשָׁעָה שֶׁהָעוֹלֶה אוֹמֵר בָּרְכוּ, וְהַקָּהָל אוֹמְרִים בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, צְרִיכִין כָּל הַצִּבּוּר לַעֲמֹד[8], אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ, וְכֵן בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה, וּבִשְׁעַת בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, אֵין חִיּוּב שֶׁיַּעַמְדוּ הַקָּהָל, אֶלָּא הַמְדַקְדְּקִין בַּמִצְוֹת מַחְמִירִין עַל עַצְמָם וְעוֹמְדִין, וְכֵן נָכוֹן. אֲבָל בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא אֵין לְהַחְמִיר כְּלָל. (קמ"ו)

 

צריכין כל הציבור לעמוד – כדין דבר שבקדושה, וכמבואר בסימן טו סעיף ו.

וכן נכון – להחמיר לעמוד, כי אדם אמור לראות את עצמו בשעת קריאת התורה כאילו מקבל את התורה מהר סיני, ושם היו כולם עומדים, וכן מורה פשטות הפסוק בספר עזרא (נחמיה ח ה) 'ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם'.

בין גברא לגברא – התבאר בסעיף ב.

 

סעיף ז

אִם הַקּוֹרֵא בְּעַצְמוֹ, הוּא עוֹלֶה לַתּוֹרָה, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד אַחֵר אֶצְלוֹ[9], שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה עַל יְדֵי סַרְסוּר (מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם), כָּךְ אָנוּ צְרִיכִין לִנְהֹג בָּהּ עַל יְדֵי סַרְסוּר (קמ"א).

 

שיעמוד אחר אצלו... – בדרך כלל עומדים שם שלושה, הקורא, העולה, והגבאי שמחליט מי עולה. ואין זה במקרה, אלא יש עניין מיוחד שיעמדו שם דוקא שלושה אנשים, כנגד שלושת האבות, וכל אחד מהם מסמל את אחד הצדדים במתן תורה, הגבאי שאומר מי עולה ומי קורא הוא כנגד הקב"ה, הקורא הוא כנגד משה רבנו שהעביר את התורה מהקב"ה לעם ישראל, והעולה כנגד עם ישראל שקיבלו את התורה. וכאשר חסר אחד מהם, מפני שהקורא זהה לעולה, או שאחד מהם הגבאי, צריך שיעמוד שם אדם שלישי.

ניתנה תורה על ידי סרסור – על ידי מתווך. שנאמר (דברים ה ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה'.

 

סעיף ח

כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרֹת, אָסוּר לְכָל הַקָּהָל לְדַבֵּר, אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה[10], וַאֲפִלּוּ בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, וְאָסוּר לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁקּוֹרִין בַּתּוֹרָה, אֲבָל בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא שֶׁסֵּפֶר הַתּוֹרָה מְגֻלָל, יָכוֹל לָצֵאת[11] לְצֹרֶךְ גָּדוֹל.

 

אסור לצאת מבית הכנסת – אפילו אם כבר שמע קריאת התורה ויש אחרים ששומעים כאן.

מגולל – כמנהג האשכנזים, או מכוסה כמנהג בני עדות המזרח.

 

סעיף ט

כְּשֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת צְרִיכִין לִקְרֹת אוֹתוֹ תְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא עַם הָאָרֶץ אֶלָּא שֶׁהוּא אָדָם כָּשֵׁר, הוּא קוֹדֵם אֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם[12], וַאֲפִלּוּ אִם הַכֹּהֵן רוֹצֶה לִמְחֹל לֹא מַהֲנִי[13]. וְאַחַר הַכֹּהֵן קוֹרִין לֵוִי, וְאִם אֵין שָׁם לֵוִי, קוֹרִין אֵת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר עָלָה בִּמְקוֹמוֹ, וְאוֹמְרִים: בִּמְקוֹם לֵוִי, וְאִם אֵין כֹּהֵן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, קוֹרִין בִּמְקוֹמוֹ לֵוִי אוֹ יִשְֹרָאֵל[14], וְיֵשׁ לִקְרֹת אֵת הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בַּתּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא שָׁם (עַיֵּן מג"א סקל"ה סק"ז), וְאוֹמְרִים: אִם אֵין כָּאן כֹּהֵן, לֵוִי בִּמְקוֹם כֹּהֵן, אוֹ יִשְֹרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן. וְאִם קָרְאוּ יִשְֹרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן, אֵין קוֹרִין אַחֲרָיו לֵוִי. יִשּׁוּב שֶׁכֻּלָּם כֹּהֲנִים אוֹ לְוִיִּם, יַעֲשׂוּ שְׁאֵלַת חָכָם אֵיךְ יִתְנַהֲגוּ.

 

תחילה – שהוא יעלה ראשון לתורה.

עם הארץ – אדם שלא למד תורה ואינו מכיר בחשיבות לימוד התורה.

אדם כשר – שאינו מפורסם כרשע ובעל עבירות. אבל רשע מפורסם אסור לקרוא לו לפני תלמיד חכם, אפילו אם אין כהן אחר בבית הכנסת.

לא מהני – אינו מועיל.

קורין את הכהן אשר עלה – מקודם, פעם נוספת, במקום הלוי.

אומרים במקום לוי – כשקוראים לו.

היותר גדול בתורה שנמצא שם – כי בעצם היה צריך להעלות אותו ראשון גם כשיש כהן, אלא שתיקנו חכמים להקדים את הכהן.

במקום כהן – כדי שלא יחשבו שהוא כהן.

אין קורין אחריו לוי – שלא יחשבו שזה שקרא לפניו היה כהן.

שכולם כהנים או לויים – או שיש גם ישראלים, אבל לא מספיק בשביל לאייש את כל העליות של שבת מלבד השתיים הראשונות.

תוספת פסקי ספרד:

[1] יש נוהגים להוליך את הספר תורה כשהוא סגור, אולם מנהג הספרדים בירושלים ובהרבה מקומות להוליכו כשהוא פתוח. ויש אומרים שגם כשמחזירים את הספר תורה יחזירוהו כשהוא פתוח, ויש נוהגים להחזירו סגור. (הלכה ברורה קלד, טז).

[2] מכל מקום כשיש מתפללים רבים ויש דוחק רב כשכולם מלוים את ספר התורה, אין חיוב על כל אחד ללוותו. (הלכה ברורה קלד, יז).

[3] והספרדים נהגו כדעת האר"י, שיש לעולה לכסות את הכתב באמצעות מטפחת הספר תורה, ואחר כך לברך ברכות התורה. (הלכה ברורה קלט, ז).

העולה לספר תורה, יראה מקום הקריאה ויסתכל בפסוק שעתיד לקרות ואח"כ יכסה הכתב על ידי מפה, ויברך ברכת התורה ויסיר המפה ויקרא, ואחר שגמר יחזור ויכסה הכתב במפה ויברך ברכה אחרונה, ויזהר לאחוז בספר תורה עצמו על ידי מפה ולא בתיק, ויניח שתי ידיו בעת הברכה אחת מצד זה ואחת מצד זה, ויכוון לכלול השמאל בימין. ואחר שגמר הברכה שלפניה מסיר יד שמאל וישאר אוחז ביד ימין בלבד על ידי מפה.(בן איש חי ש"ב תולדות יח)

[4] ואם לא אמר ברכו והתחיל את הברכה, אין צריך לחזור. (ילקוט יוסף, קלט יא).

[5] הנוהגים שבקריאת התוכחה שבפרשת בחוקותי עולים לתורה בלי ברכה לא לפניה ולא אחריה, טעות בידם. (יביע אומר ז, יט).

[6] העולה לספר תורה, חייב לקרוא בלחש עם הקורא בתורה, ואינו יוצא ידי חובה בשמיעה בלבד. ואם לא עושה כך, יש חשש ברכה לבטלה. (יחוה דעת ד, יא) וצריך לקרוא בלחש עד כדי שגם הוא לא ישמע את עצמו.(הלכה ברורה קמא ה)

ואם העולה לא יודע לקרוא, אך יודע לחזור אחר השליח ציבור, אם מכיר צורת האותיות של לשון הקודש, מותר להעלותו לספר תורה. אך אם אינו יודע צורת האותיות של לשון הקודש, גם אם יכול לחזור אחרי השליח ציבור אינו רשאי להעלותו לתורה, אלא אם כן יש מנהג להקל, אך אם עלה כבר אין מורידין אותו. וראוי, שהקורא בתורה יחזור ויקרא תיבות שעלה בהם אותו שאינו יודע לקרוא. (הלכה ברורה קלט, ב. חזון עובדיה ב, רס).

ספרדי יכול לעלות לתורה לספר תורה אשכנזי, וכן להיפך. (הליכות עולם ג, קלג).

[7] והאיסור לנגוע בספר תורה הוא לאו דוקא בשעת קריאת התורה, אלא גם אם רוצה להכינו לקריאה או לתקנו, לא יגע בקלף הספר תורה (באופן שאפשר).

ואם חייב לנגוע כדי לתקנו, טוב שיטול ידיו לפני זה. (הלכה ברורה קמז, א).

[8] מנהגנו לשבת גם בזמן אמירת "ברכו" וגם בקריאת התורה. (ילקוט יוסף קמה, ו. הלכה ברורה קמא, ג).

[9] וכך משמע משולחן ערוך  שהמצוה מן המובחר שיהיו שניים עמו. (כף החיים קמא, כב).

[10]  לגרוס וללמוד בלחש מותר, בפרט אם יש בלעדיו י', וכל שכן שמותר למי שתורתו אומנותו. (ילקוט יוסף קמה, ב).

[11] כשיש עשרה בלעדיו. (ילקוט יוסף קמה, ג).

ויש אומרים שגם מי שנכנס לבית הכנסת לקרוא לאדם אחר ומצאם בקריאת התורה, צריך להשאר שם ואסור לו לצאת עד סוף העליה. (הלכה ברורה קמו, א).

[12] ובוודאי שאין למכור את העליות של ראשון לישראל. (ילקוט יוסף קלה, ה).

[13] ומכל מקום אם רוצה לצאת מחוץ לבית הכנסת, כדי שיעלה הת"ח, רשאי. (ילקוט יוסף קלה, ד)

[14] הרמ"א כתב שהלוי יכול לעלות ל'ראשון', וכ"ד היביע אומר (ו, כד), ואמנם אם יש בבית כנסת תלמיד חכם, הוא קודם ללוי לעלית ראשון.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר