אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם אָמַר מַשִּׁיב הָרוּחַ אוֹ לֹא אָמַר, אִם הוּא לְאַחַר ל' יוֹם שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל תִּשְׁעִים פְּעָמִים כָּרָאוּי, חֶזְקָתוֹ שֶׁגַּם עַתָּה הִתְפַּלֵּל כְּהֶרְגֵּל שֶׁלּוֹ כָּרָאוּי[1]. אֲבָל בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. וְכֵן בְּטַל וּמָטָר אִם מִסְתַּפֵּק לוֹ לְאַחַר שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל תִּשְׁעִים תְּפִלּוֹת כָּרָאוּי מוֹקְמֵינָן אֲחַזַּקְתֵיה שֶׁגַּם עַתָּה הִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, וְקֹדֶם לָכֵן צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל. (קי"ד)
נסתפק לו – הוא בספק, שאינו זוכר מה הוא אמר, וגם אינו יודע אם כבר הורגלה לשונו לומר כראוי או לא.
אם אמר – בקיץ, ובאלו שאינם אומרים מוריד הטל בקיץ – גם בחורף.
תשעים פעמים כראוי – באמת יש בשלושים יום יותר מתשעים תפילות, שהרי יש בהם שבתות וראשי חודשים שמתפללים בהם מוסף, ובקיץ גם חול המועד ויום טוב, ונמצא תשעים תפילות מסתיימות בחורף במנחה של יום כ מרחשון או בערבית של ליל כא, ובקיץ במנחה של יום יא אייר או בערבית של ליל יב. אך דעת הקיצור שולחן ערוך היא להחמיר, שצריך שיעברו גם שלושים יום וגם שהתפלל תשעים תפילות כראוי.
בטל ומטר – בין בקיץ ובין בחורף.
תשעים תפילות – הם יותר משלושים יום, שהרי בשבת אין אומרים טל ומטר, והם מסתיימים בחורף בארץ ישראל במנחה של יא או יב כסלו [תלוי במספר הימים שבחודש מרחשון], והתפילה מספר 91 היא תמיד חמש שבועות בדיוק אחרי תחילת אמירת טל ומטר, ובקיץ במנחה של כא אייר, או של כ אייר [אם שביעי של פסח חל בשבת], אלא אם כן היה לפעמים בתקופה הזאת שליח ציבור בשחרית או במנחה, שאז הוא חזר על התפילה כמה פעמים ומחשב את החשבון האישי שלו.
מוקמינן אחזקתיה – מעמידים אותו על חזקתו, מניחים שהוא התפלל כהרגלו.
טָעָה בְּמַעֲרִיב לֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁל חֹל, וְנִזְכַּר לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל בָּרֵךְ עָלֵינוּ, שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁצָרִיךְ לְסַיֵּם כָּל אוֹתָה בְּרָכָה (כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב לְקַמָּן סִימָן ע"ו) אֵינוֹ אוֹמֵר טַל וּמָטָר כֵּיוָן שֶׁגַּם הַצִּבּוּר אֵינָם אוֹמְרִים, וְאִם חָלָה הַשְּׁאֵלָה (הוּא יוֹם הַתְחָלָה לִשְׁאֹל טַל וּמָטָר) בְּיוֹם שַׁבָּת, וְטָעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל וְהִתְחִיל בָּרֵךְ עָלֵינוּ, גַּם כֵּן אֵינוֹ אוֹמֵר טַל וּמָטָר, כֵּיוָן שֶׁהַצִּבּוּר עֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ, וְהַיָּחִיד נִגְרָר אַחַר הַצִּבּוּר. (קי"ז)
מעריב ליל ראשון – או בשחרית של יום ראשון.
לסיים כל אותה ברכה – ורק אחר כך לעבור לתפילה של חג.
סימן עו – סעיפים טז-יז.
אינו אומר טל ומטר – אף שעדיין אומרים מוריד הגשם, ואם היו מתפללים כל הציבור תפילת חול היו אומרים עדיין טל ומטר, אבל בפועל הרי אין איזכור של טל ומטר בתפילות החג, ובמוצאי החג כבר לא אומרים, ונמצא שהציבור כבר הפסיקו לומר טל ומטר.
יום התחלה לשאול טל ומטר – התבאר באריכות בסעיף ה.
ביום שבת – בחוץ לארץ, כי יום ההתחלה בארץ ישראל שהוא ז במרחשון אינו יכול לחול בשבת בזמננו.
שָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּשַׁחֲרִית אוֹ בְּמִנְחָה, וּבְחֹל הַמּוֹעֵד, בֵּין בְּשַׁחֲרִית בֵּין בְּמִנְחָה בֵּין בְּמַעֲרִיב, אִם נִזְכַּר קוֹדֶם שֶׁאָמַר יִהְיוּ לְרָצוֹן, חוֹזֵר וּמַתְחִיל רְצֵה, וַאֲפִלּוּ אִם נִזְכַּר קוֹדֵם שֶׁהִתְחִיל מוֹדִים, כֵּיוָן שֶׁסִּיֵּם בִּרְכַּת הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן[2], צָרִיךְ לְהַתְחִיל רְצֵה (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּמַשִּׁיב הָרוּחַ) אַךְ אִם נִזְכַּר קוֹדֶם בִּרְכַּת הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן, אוֹמְרוֹ שָׁם וּמְסַיֵּם וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ וְכוּ', וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד לְאַחַר יִהְיוּ לְרָצוֹן וְגוֹ', חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה. וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם שָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבֹא בְּמַעֲרִיב, בֵּין שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא בּ' יָמִים, בֵּין שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא יוֹם א', כֵּיוָן שֶׁאָמַר בָּרוּךְ אַתָּה ה' וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר, אֶלָּא מְסַיֵּם הַמַחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן וְגוֹמֵר תְּפִלָּתוֹ. וְהַטַּעַם בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ מְקַדְּשִׁין אֵת הַחֹדֶשׁ בַּלַּיְלָה. (תכ"ב ת"צ)
יעלה ויבוא – קטע העוסק בעניין קדושת היום, שמוסיפים לתפילת שמונה עשרה ולברכת המזון בימים מיוחדים שבהם מתפללים תפילת מוסף, כגון בחגים, ראש חודש, חול המועד, ויום הכיפורים [חוץ מבתפילת מוסף עצמה, שעניין קדושת היום מוזכר בה באופן אחר]. בשמונה עשרה אומרים אותו בברכת רצה, ובברכת המזון בברכת רחם.
בשחרית או במנחה – בערבית של ראש חודש יש דין מיוחד שמתבאר בסוף הסעיף.
יהיו לרצון – בסוף התפילה, כמו שביארתי בסוף סעיף ו.
סיים ברכת המחזיר שכינתו לציון – סיים את ברכת רצה, וחתם 'ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון'.
כמו שכתבתי במשיב הרוח – בסעיף ב. כוונתו לומר שאמנם יש פוסקים שסוברים שגם אחרי שסיים את הברכה כל עוד שלא התחיל את הברכה שלאחריה יכול לומר משיב הרוח ומוריד הגשם או יעלה ויבוא בין ברכה לברכה, אבל הקיצור שולחן ערוך כבר כתב בדין משיב הרוח שאם סיים את הברכה צריך לחזור לראש התפילה, ואי אפשר לאומרו בין ברכה לברכה, ולכן גם ביעלה ויבוא הדין כן, שאם סיים את הברכה צריך לחזור לרצה, ואי אפשר לומר יעלה ויבוא בין ברכה לברכה.
קודם ברכת... – לפני שסיים לגמרי את הברכה.
שראש חודש הוא ב' ימים – כאשר יש שלושים יום בחודש, עושים ראש חודש במשך יומיים, ביום השלושים של החודש הקודם, וביום הראשון של החודש הבא. וטעם הדבר, מפני שלפני עידן לוחות השנה, כאשר הסנהדרין היו קובעים מדי חודש בחודשו את תחילת החודש על פי עדים שראו את הירח המתחדש, היה היום השלושים של כל חודש בספק ראש חודש, שהרי יתכן שיבואו עדים ויעידו שראו את הירח, ורק לאחר שהסתיים היום השלושים ולא באו עדים, ידעו שראש חודש הוא למחרת, ואם באו עדים ביום השלושים, הוא הפך ליום א' של החודש הבא, והתברר שבחודש הקודם היו רק עשרים ותשעה ימים, ובאותם חודשים עשו ראש חודש רק יום אחד.
הזכיר את השם – שאם עכשיו יחזור אחורה נמצא שבירך ברכה לבטלה, כמבואר בסימן ו סעיף ד.
לא היו מקדשין את החודש בלילה – גם אם באו עדים, אין מכריזים בית הדין על קידוש ראש חודש עד הבוקר, ולכן בדיעבד אם לא הזכירו את ראש חודש בתפילה בלילה אין צריך לחזור ולהתפלל.
שָׁכַח בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד יַעֲלֶה וְיָבֹא בְּשַׁחֲרִית, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִזְכַּר עַד לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלֵּל מוּסָף, (שֶׁכְּבָר זָכַר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְשֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד) מִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית[3], וְאִם עָבַר זְמַנָּהּ יַשְׁלִימֶנָּה בִּתְפִלַת הַמִּנְחָה[4], (עַיֵּן שערי תשובה סִימָן ק"ח סקי"ב) כְּדִלְקַמָּן כ"א סָעִיף ד'. ועיין לְקַמָּן סִימָן כ' סָעִיף י.
שכבר זכר – בתוך תפילת מוסף.
עבר זמנה – חצות היום, כמבואר בסימן יח סעיף א.
ועיין לקמן – שדין שליח ציבור שטעה בחזרת הש"ץ אינו כן.
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל, צָרִיךְ לְהַמְתִּין כְּדֵי הִלּוּךְ דּ' אַמּוֹת[5].
לחזור ולהתפלל – כגון שטעה בתפילה וכבר אמר יהיו לרצון, שהוא חוזר לראש התפילה, או שמתפלל שחרית ואחר כך מוסף מיד, או שמשלים תפילה ששכח או שטעה בה בתפילה הסמוכה לה, כמבואר בסימן כא.
להמתין – לאחר שסיים לומר עושה שלום..., כי מטרת ההמתנה היא לחזור ולהתרכז ולהתבונן בדברים שהתבארו בסימן יח סעיף ג.
שְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה בִּתְפִלַּת הַלַּחַשׁ, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שֵׁנִית מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר, אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, (וְלָכֵן לְאַחַר חֲזָרַת הַתְּפִלָּה יֹאמַר אֱלֹהַי נְצֹר וְכוּ' וְיַפְסִיעַ גּ' פְּסִיעוֹת) אַךְ אִם טָעָה בּג' בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְנִזְכַּר קוֹדֵם שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא בַּחֲזָרָתוֹ טֹרַח הַצִּבּוּר, יַחְזֹר וְיִתְפַּלֵל.[6] (קכ"ג קכ"ו).
שנית – בלחש.
ולכן – מאחר וחזרת התפילה בקול רם נחשבת לו כתפילה ראשונה, ויוצא בה ידי חובתו.
יאמר אלהי נצור – אם ירצה, או בקשות אישיות, שהרי זוהי תפילתו הראשונה, ובזה אין כל כך טורח ציבור כמו אם צריך לחזור ולהתפלל את כל התפילה.
ויפסיע ג' פסיעות – אף שבדרך כלל אין השליח ציבור צריך לפסוע שלוש פסיעות אחרי חזרת הש"ץ, והוא מסתמך על הפסיעות שבסוף קדיש תתקבל כמבואר בסימן כ סעיף ז, כאן צריך לפסוע עבור תפילת עצמו, ובזה אינו יכול להמתין עד לאחר הקדיש, שאין שום קשר בין הקדיש וכל הדברים שנאמרים עד הקדיש לבין תפילתו הפרטית.
שלא יהא בחזרתו טורח הציבור – כל כך, שאינו צריך להתפלל את כל התפילה שוב.
יחזור ויתפלל – לחשוש לדעות הסוברים ששלושת הברכות הראשונות חמורות יותר, וגם שליח ציבור צריך לחזור אם טעה בהם.
[1] וגם אם טעה בתוך ל' יום ותיקן טעותו לא סתר חזקתו, ולאחר ל' יום אם נסתפק, סומכים על החזקה שאמר כמו שצריך. (הליכות עולם א, קלג).
[2] ולדעת השולחן ערוך (תכב, א) אם עדיין לא התחיל מודים, אומר יעלה ויבוא במקום שנזכר. ואם התחיל 'מודים' חוזר לרצה, כל עוד לא השלים תפלתו. אבל אם השלים תפלתו, חוזר לראש התפלה ויעשה תנאי של נדבה. (יביע אומר א ח, ז). ואם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, ונזכר שם קודם שעקר רגליו, חוזר ל'רצה'. (שולחן ערוך תכב, א) ואם אמר יעלה ויבוא במקום שאומרים 'על הניסים' לא יצא ידי תפלת שחרית, וצריך לחזור על תפלת שחרית עם יעלה ויבוא. (הליכות עולם ה, ט).
[3] ונכון שיניח תפילין קודם שיחזור להתפלל שחרית. (הליכות עולם ה, טו).
ואם רוצה יכול להשלימנה בחזרת השליח ציבור, שיעקוב מילה במילה אחר השליח ציבור, ויענה רק אמן ולא ברוך הוא וברוך שמו. (יביע אומר ד, נא).
יחיד שמסתפק אם אמר יעלה ויבוא, צריך לחזור ולהתפלל. אך יעשה תנאי של נדבה.
אשה ששכחה יעלה ויבוא, גם כן צריכה לחזור ולהתפלל. ואפילו בתפלת מנחה. (חזון עובדיה חנוכה, רפג).
[4] אם לא התפלל שחרית ומוסף והגיע זמן תפלת מנחה, מתפלל מנחה ואחר כך מוסף, ואחר כך תשלומי שחרית. (ילקוט יוסף תכא, יז).
[5] מעט יותר משתי שניות. ואם אומר 'אשרי' בין תפילה לתפילה, די בשהיה זו. (הלכה ברורה קה, א).
[6] ויש חולקים וסוברים שגם בזה לא יחזור, וטוב שיחזור ואחר יחליף אותו בחזרת השליח ציבור. וגם אם לא סיים תפלתו וטעה באחת מהברכות, כגון שלא הזכיר יעלה ויבוא, יש בזה מחלוקת הפוסקים אם יחזור, וגם בזה כדאי שיחזור ואחר יחליפו בחזרת השליח ציבור. ובתפילת ערבית כוון שאין חזרת השליח ציבור, חוזר השליח ציבור על כל מה שהיחיד חוזר. (הלכה ברורה קכו, טו).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך