הלימוד היומי י' בחשוון

סעיף ד

מֵנִיחִין אֶת הַתְּפִלִּין מְעֻמָּד[1]. לֹא יְנַעֵר אֶת הַתְּפִלִּין מִן הַתִּיק, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה, אֶלָּא יִקָּחֵם בְּיָדוֹ, מֵנִיחַ תְּחִלָּה שֶׁל יָד. וְקֹדֶם שֶׁמְּהַדֵּק אֶת הַקֶּשֶׁר, מְבָרֵךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין (הַהֵ"א בְּקָמַץ וְהַלָּמֶ"ד שֶׁל תְּפִלִּין דְגוּשָׁה), וּמְהַדֵּק אֶת הַקֶּשֶׁר[2] וְעוֹשֶׂה שֶׁבַע כְּרִיכוֹת עַל יָדוֹ[3] וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ תֵּכֶף שֶׁל רֹאשׁ. וְקֹדֶם שֶׁמְּהַדְּקָהּ עַל רֹאשׁוֹ, מְבָרֵךְ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין[4] (הַוָּא"ו בְּפַתַח), וּמְהַדְּקָהּ עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (עַיֵּן פרי מגדים). וְהַטַּעַם שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, הוּא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בִּבְרָכָה זֹאת (ע"ל סִימָן ו' סָעִיף ד). וּמִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בִּבְרָכָה זֹאת, לָכֵן יֵשׁ גַּם כֵּן סָפֵק אִם הַשּׁוֹמֵעַ יַעֲנֶה אָמֵן אוֹ לֹא (פרמ"ג). עַל כֵּן נִרְאֶה לִי כִּי טוֹב לְבָרֵךְ בְּרָכָה זֹאת בְּלָחַשׁ. לְאַחַר שֶׁהֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ, עוֹשֶׂה בִרְצוּעָה שֶׁל יָד, שָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת עַל הָאֶצְבַּע הָאֶמְצָעִית, אַחַת בְּפֶרֶק הָאֶמְצָעִי, וּשְׁתַּיִם בְּפֶרֶק הַתַּחְתּוֹן (כ"ה כ"ז כ"ח).

 

קודם – לפני.

בקמץ – ולא בפתח, והנו"ן של להניח רפה ולא דגושה.

תיכף – יתבאר בסעיף ח.

בפתח – בלשון יחיד, ולא בחולם בלשון רבים.

ואומר – אחרי ההידוק, כי לפני שמהדק אסור להפסיק בדיבור, ואם אמר ברוך שם... לפני ההידוק, הרי בירך ברכה לבטלה, וצריך לברך שוב.

יש ספק – שפוסקים רבים סוברים שאין לברך אלא ברכה אחת על תפילין של יד ושל ראש ביחד, וכן נוהגים בני עדות המזרח. ואמנם מנהג האשכנזים כדעת הפוסקים שצריך לברך תמיד שתי ברכות, ואינם נמנעים מלברך בגלל הספק, כיון שבאשכנז הוכרעה ההלכה לברך, אבל אין מה להפסיד מלומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכך מרוויחים שגם לדעות שאין לברך שתי ברכות, תיקן את הברכה לבטלה, כמו שהתבאר בסימן ו סעיף ד.

אם השומע יענה אמן או לא – ואמנם מן הדין אם שמע יענה אמן, שהרי אפילו את הברכה מברכים על אף הספק ועל אף האיסור החמור של ברכה לבטלה, ועניית אמן לבטלה היא הרבה פחות בעייתית. אך עדיף שלא ישמע...

 

סעיף ה

אֲפִלּוּ אִם אֵרַע לוֹ שֶׁהוֹצִיא מִן הַכִּיס שֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה, צָרִיךְ לְהַעֲבִיר עַל הַמִּצְוָה וְיַנִיחָהּ מִתּוֹךְ יָדוֹ וִיכַסֶּה אוֹתָהּ בְּאֵיזֶה דָבָר, וְיָנִיחַ תְּחִלָּה שֶׁל יָד. דְּכֵיוָן דִּקְדִימַת שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וּקְשַׁרְתֶּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ לְפִיכָךְ אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַעֲבָרַת הַמִּצְוָה בָּזֶה (כ"ה).

 

ארע – קרה.

צריך להעביר על המצוה – בניגוד למה שהתבאר בסעיף ב אם הגיעו התפילין לידיו לפני הטלית.

ויכסה אותה – כדי שלא ייראה שמבזה את המצווה הראשונה שהיתה בידו.

שנאמר – דברים ו ח.

אין משגיחין על העברת המצוה – לא מתייחסים לאיסור שלא להעביר על המצוות שהתבאר בסעיף ב.

 

סעיף ו

לֹא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ בֵּין תְּפִלִּין לִבְשָׂרוֹ, לָא שְׁנָא שֶׁל יָד[5], לָא שְׁנָא שֶׁל רֹאשׁ, וּשְׂעָרוֹת קְצָרוֹת לֹא הַוְיָן חֲצִיצָה, שֶׁדַּרְכָּן בְּכָךְ. אֲבָל אוֹתָן הַמְגַדְּלִין בְּלוֹרִיּוֹת, מִלְּבַד שֶׁהוּא דֶרֶךְ שַׁחַץ וְגַאֲוָה וְיֵשׁ בָּזֶה אִסּוּר (עַיֵּן סִימָן ג' סָעִיף ב), יֵשׁ עוֹד אִסּוּר מִשּׁוּם הַנָּחַת תְּפִלִּין, דְּכֵיוָן שֶׁגְּדוֹלִים הַרְבֵּה, הַוְיָן חֲצִיצָה[6].

 

לא שנא – אין הבדל בין...

של יד – אסור להניח את התפילין מעל החולצה.

של ראש – אסור להניח את התפילין מעל הכיפה או הכובע או הטלית.

לא הוין – אינם.

בלוריות – שער ארוך בקידמת הראש המסורק אחורנית.

סימן ג סעיף ב – שם מבואר שכל סוג לבוש או צורת הופעה שמגיעה מהגוים, שמטרתה אינה עניינית אלא להתבלט ולהתייהר, אסורה מן התורה. והבלורית בכלל זה.

הויין חציצה – אם השערות מסורקות כלפי מעלה ואינם נופלים כלפי מטה כצורתם הטבעית.

 

סעיף ז

יִזָּהֵר בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד שֶׁלֹּא יָזוּז הַקֶּשֶׁר מִן הַבַּיִת (וְגַם כְּשֶׁהֵן בְּתוֹךְ כִּיסָן צְרִיכִין לִזָּהֵר בָּזֶה). וְהַיּוּ"ד שֶׁל הַקֶּשֶׁר תִּהְיֶה לְצַד הַלֵּב. הַמַּעְבַּרְתָּא אֲשֶׁר בָּהּ הַרְצוּעָה תִּהְיֶה לְצַד מַעְלָה וְהַבַּיִת לְצַד מָטָּה. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק כְּגוֹן אִטֵּר שֶׁהוּא מֵנִיחַ בַּיָּמִין וְעַתָּה אֵין לוֹ תְפִלִּין אֶלָּא שְׁאוּלִין מִמִּי שֶׁמֵנִּיחַ בַּשְּׂמֹאל (וְכֵן אִפְּכָא) וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹת אֶת הַקֶּשֶׁר, וְאִם כֵּן אִם יַנִּיחַ תְּפִלִּין בְּאֹפֶן זֶה, הַמַּעְבַּרְתָּא לְצַד מַעְלָה וְהַבַּיִת לְצַד מַטָּה, תִּהְיֶה הַיּוּ"ד עִם הַקֶּשֶׁר לְצַד חוּץ. עַל כֵּן יַהֲפֹךְ וְיַנִּיחָהּ שֶׁהַמַּעְבַּרְתָּא תִהְיֶה לְצַד מַטָּה וְהַבַּיִת לְצַד מַעְלָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַיּוּ"ד וְהַקֶּשֶׁר לְצַד הַלֵּב (כ"ז).

 

שלא יזוז  הקשר מן הבית – הקשר של התפילין של יד נמצא בקצא לולאה שהרצועה עוברת דרכה, ויש למתוח את הלולאה בצורה שהקשר ייצמד לתפילין עצמם. ובעיקר המניחים תפילין כמנהג אשכנז, שבשעת ההידוק הלולאה נמתחת לכיוון ההפכי, צריכים מאד להיזהר בזה, כי בקלות רבה הקשר מתרחק מן הבית.

היו"ד של הקשר – כלומר, הקשר שצורתו כצורת יו"ד [משם שדי, כמו שביארנו בסוף סעיף א].

לצד הלב – בצד של התפילין הפונה לכיוון הגוף.

מעברתא – חתיכת העור הבולטת מריבוע הבסיס [תיתורא] שהרצועה עוברת בתוכה.

מעלה – במעלה הזרוע לכיוון הכתף.

איטר – שמאלי.

מניח בימין – כמבואר בסעיף יב.

איפכא – במקרה ההפוך, שהוא ימני, ולקח תפילין בהשאלה משמאלי.

ואינו יכול לשנות את הקשר – שהרי אצל ימני שמניח בשמאל הקשר הוא בצד שמאל של התפילין כאשר המעברתא למעלה, ואצל שמאלי שמניח בימין הקשר הוא בצד ימין של התפילין. והוא אינו יודע לעשות קשר של תפילין, או שבעל התפילין אינו רוצה שישנו את הקשר.

שתהיה היו"ד והקשר לצד הלב – שזה חשוב יותר מכיוון המעברתא.

 

סעיף ח

אָסוּר לְהַפְסִיק בְּשִׂיחָה[7] בֵּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ. וַאֲפִלּוּ לִרְמֹז בְּעֵינָיו וְלִקְרֹץ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, צָרִיךְ זְכִירָה, שֶׁיִּהְיֶה תֵּכֶף תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד, כְּדֶי שֶׁתִּהְיֶה הֲוָיָה אַחַת לִשְׁתֵּיהֶן. וַאֲפִלּוּ אִם שׁוֹמֵעַ קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה, לֹא יַפְסִיק אֶלָּא יִשְׁתֹּק וִיכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמְרִים הַקָּהָל. אַךְ אִם שׁוֹמֵעַ שֶׁאֶחָד בֵּרַךְ בִּרְכַּת לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, יָכוֹל לַעֲנוֹת אָמֵן, שֶׁהֲרֵי אָמֵן הוּא הָאֲמָנַת הַדְּבָרִים שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּמִצְוַת תְּפִלִּין, וַהֲוֵי כְּמוֹ הֲוָיָה אַחַת. בִּתְפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָם גַּם כֵּן אָסור לְהַפְסִיק בֵּין שֶׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ. אַךְ לְקַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה, יָכוֹל לְהַפְסִיק.

 

לקרוץ – לסמן.

שנאמר – שמות יג ט.

צריך זכירה – הוא לשון כל הפוסקים, ולא הבנתי את המשמעות.

שתהיה הויה אחת לשתיהן – שהרי לא כתבה תורה והיה לזכרון בין עיניך, כמו בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע שהתורה כתבה פועל נפרד לתפילין של יד ולתפילין של ראש, ומשתמע מזה שהמילה 'והיה' מתייחסת לשתיהם, זאת אומרת שיניחו אותן ברצף בזו אחר זו.

לא יפסיק – לענות אמן יהא שמיה רבה או קדושה עם הציבור. כי אם יענה יצטרך לברך שוב כמבואר בסעיף ט, ונמצא גורם ברכה שאינה צריכה.

אמן הוא האמנת הדברים – כמבואר בסימן ו סעיף ח.

כמו הויה אחת – שהרי לא עסק ביניהם בשום דבר אחר שאינו קשור לתפילין.

תפילין דרבינו תם – רש"י ורבינו תם נחלקו באיזה סדר יש להניח את הפרשיות בתפילין. ועל אף שנפסקה ההלכה כרש"י, כתב השולחן ערוך שירא שמים [אם הוא ידוע בציבור כאדם חסיד שמחמיר על עצמו בדברים רבים יותר מן הדין], יעשה לעצמו שני זוגות תפילין, אחד כשיטת רש"י ואחד כשיטת רבינו תם, ואם אינו יכול להניח את שניהם ביחד, יברך על תפילין של רש"י, ואחר התפילה יניח תפילין של רבינו תם בלא ברכה.

אסור להפסיק – כי גם אם אינו מברך עליהם צריך שתהא הויה אחת לשתיהן.

יכול להפסיק – שהרי אינו גורם לברכה שאינה צריכה.

 

סעיף ט

אִם טָעָה וְהִפְסִיק, יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד וִיבָרֵךְ שֵׁנִית לְהָנִיחַ תְּפִלִין[8], וִיחַזֵּק אֶת הַקֶּשֶׁר וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ וִיבָרֵךְ עָלֶיהָ. וְאִם הִפְסִיק לְצֹרֶךְ הַתְּפִלִּין, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל שֶׁל יָד.

 

הפסיק – ודיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, אפילו אם הפסיק לצורך דבר שבקדושה, כמו עניית אמן יהא שמיה רבה.

יברך שנית – על של ראש, כי תפילין של ראש זקוקה לשתי ברכות, כמבואר בסעיף יא [אלא שאם לא הפסיק באמצע נחשבת ברכת להניח שמברך על תפילין של יד גם כברכה על תפיין של ראש], ומיד אחר כך יניח את של ראש.

ויחזק את הקשר – שיש אומרים שעל משמוש וחיזוק הקשר צריך לברך כמו על ההנחה, ומאחר ובכל מקרה מברך שתי ברכות, כדאי לעשות כן.

 

סעיף י

יְכַוֵּן בְּהַנָּחַת תְּפִלִּין שֶׁצִּוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָנִיחַ תְּפִלִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶן יִחוּד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וִיצִיאַת מִצְרַיִם, עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב וְעַל הָראֹשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר תָּמִיד נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ. וִישַׁעְבֵּד לוֹ אֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַמֹּחַ וְגַם הַלֵב שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּאֲווֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת, וּבָזֶה יִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו, וִיקַיֵּם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. וְלָכֵן כְּתִיב בַּתְּפִלִּין, בֵּין עֵינֶיךָ (כ"ה).

 

יחוד שמו יתברך – בפרשת שמע ישראל.

יציאת מצרים – בפרשיות קדש לי ווהיה כי יביאך.

ימעיט הנאותיו – שלא ירדוף כל היום אחרי ההנאות, שלא לשם כך בא לעולם אלא כדי לעשות את רצון בוראו ולהתקרב אליו.

ולא תתורו – במדבר טו לט. אסור ליהודי להימשך אחריו מראה עיניו ותאוות ליבו, שהעיניים והלב הם סרסורי העבירה, אלא צריך לשעבד את עיניו וליבו להקב"ה.

בין עיניך – אף שאין מניחים את התפילין בין העיניים ממש כמו שהתבאר בסעיף ג, כדי לרמז שמטרתם למנוע מאיתנו לתור אחרי עינינו.

הערות:

-       לא כתבו הפוסקים מה המשמעות של פרשת והיה אם שמוע בתפילין, שהרי אין בה לא יציאת מצרים ולא ייחוד שמו יתברך, ונראה שהיא באה כתוצאה מהפרשיות האחרות, אחרי שראינו את ניסי יציאת מצרים, והבננו שה' שליט יחיד על כל היקום, וביטאנו את ייחודו בפרשת שמע ישראל, מגיע השלב המעשי, לקבל על עצמנו את עול המצוות, בידיעה ברורה שה' יש בידו את היכולת לתת שכר טוב לעושי רצונו, ולהעניש את עוברי רצונו.

 

סעיף יא

תְּפִלִּין שֶׁל יָד וְשֶׁל רֹאשׁ, שְׁתֵּי מִצְוֹת הֵן וְאֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ[9]. שֶׁאִם אֵין לוֹ אֶלָּא אַחַת אוֹ שֶׁמֵּחֲמַת אֵיזֶה אֹנֶס אֵינוֹ יָכוֹל לְהָנִיחַ אֶלָּא אַחַת, מֵנִיחַ אֶחָת. אִם מֵנִיחַ שֶׁל יָד, מְבָרֵךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין לְבָד. וְאִם מֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין וְגַם עַל מִצְוַת תְּפִלִּין[10], וְאוֹמֵר, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (כ"ו).

 

איזה אונס – כגון שזרועו מגובס.

ואומר ברוך שם... – כמבואר בסעיף ד.

 

סעיף יב

אִטֵּר גָּמוּר אֲפִלּוּ נַעֲשָׂה אִטֵּר מֵחֲמַת שֶׁהִרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ כֵּן, מִכָּל מָקוֹם יָנִיחַ בַּיָּמִין שֶׁל כָּל אָדָם שֶׁהִיא שְׂמֹאלוֹ. וְאִם עוֹשֶׂה כָּל מְלָאכָה בַּיָּמִין רַק שֶׁכּוֹתֵב בַּשְּׂמֹאל אוֹ בְּהִפּוּךְ, הַיָּד שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ הִיא חֲשׁוּבָה יָמִין וְיָנִיחַ הַתְּפִלָּה בְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה[11]. וְאִם שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, מֵנִיחַ בַּשְּׂמֹאל שֶׁל כָּל אָדָם. וְכֵן אִם לֹא נוֹלַד אִטֵּר כְּלָל אֶלָּא שֶׁלְּאַחַר כָּךְ הִרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לִכְתֹּב בַּשְּׂמֹאל וְעוֹשֶׂה כָּל מְלַאכְתּוֹ בִימִינוֹ, מֵנִיחַ בַּשְּׂמֹאל שֶׁל כָּל אָדָם (כ"ז).

 

איטר – שמאלי.

גמור – שעושה את כל הפעולות ביד שמאל, בין פעולות שדורשות כח, ובין פעולות שדורשות דיוק.

נעשה איטר – ובילדותו היה ימני.

ימין של כל אדם – מה שנקרא אצל בני אדם ימין.

שהיא שמאלו – שהיא ידו החלשה.

רק שכותב בשמאל – מילדותו.

הערות:

-       מאחר ויש בהלכה זו דעות ומנהגים שונים, וגם מציאויות שונות, כל מי שאינו ימני גמור או שמאלי גמור, נכון שישאל את רבו כיצד לנהוג.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] מנהגנו כמו המקובלים ורבים מהפוסקים, שתפילין של יד מניחים מיושב, ותפילין של ראש מניחין מעומד, וגם הכריכות על האצבע שאחר הנחת תפילין של ראש יש לעשות מעומד. (הלכה ברורה כה,מה). וגם המתפלל אצל אשכנזים, יניח תפילין של יד בישיבה. (ילקוט יוסף כה, סט).

ומי שאין לו אפשרות להניח תפילין של יד בישיבה, גם לספרדים יכול להניח מעומד. (ילקוט יוסף כה, סט).

[2] והיביע אומר (ט קח כ) כתב, שאינו נוהג לכרוך הרצועה סביב הבית, כדי שלא יפגם ריבוע התפילין.

[3] פשט המנהג כדעת המקובלים, שקודם יכרוך על הזרוע את הרצועה, ואחר כך יניח לשל ראש. (ילקוט יוסף כה, נח).

[4] לדעת הספרדים מברך רק על תפילין של יד 'להניח', ומכוין גם על 'של ראש' ולא מברכים על 'של ראש' כלל. וגם לא אומרים ברוך שם וכו'. ואם דיבר בין הנחת תפילין 'של יד ל'של ראש', צריך לברך על 'של ראש' 'על מצות תפילין'. ואפילו אם מסופק אם ברך על תפילין של יד, לא יברך על תפילין של ראש 'על מצות תפילין' שספק ברכות להקל. (הליכות עולם ח, שיג).

[5] אין ברצועות משום חציצה ולכן לא צריך להסיר את השעון יד, וממידת חסידות להחמיר בזה. (יביע אומר ב, ב).

[6] ראוי להמנע מגידול שער הראש, מכל מקום לגבי תפילין אין בזה משום חציצה. (יחוה דעת ב, ב).

מותר לכסות התפלין של יד לאחר הנחתן לשמור על ריבוע התפלין, ובלבד שבשעת הברכה וההנחה על היד יסיר את הכיסוי באופן שהתפלין של יד יהיו מגולות, ורק לאחר מכן יניח הכיסוי עליה, לשמור על ריבועה. (יביע אומר ח, ד).

[7] ולכתחילה גם בשתיקה לא יפסיק, וכל שכן במעשה או ברמיזה לא יפסיק. (יביע אומר א, ד). ומכל מקום אם הפסיק בשתיקה או במעשה, אין צריך לברך על 'של ראש'.(יביע אומר ה, ד)

[8] לדעת הספרדים אם הפסיק בין תפילין 'של יד' ל'של ראש' מברך על 'של ראש' בלבד 'על מצות תפילין', (ואם לא הפסיק, לא מברך על 'של ראש' כלל). (שולחן ערוך כה, ט) ואסור להפסיק לכתחילה אפילו בשתיקה וכל שכן במעשה, ולכן אין לכסות התפילין של יד קודם הנחת תפילין של ראש. ומכל מקום אם הפסיק בשתיקה או במעשה, אין צריך לברך על 'של ראש'.(יביע אומר ה, ד)

[9] ואם טעה והניח תפלין של ראש תחלה, אינו צריך להסירם ולהניח התפלין כסדר הכתוב בתורה, של יד תחלה, ואח"כ של ראש, אלא יניח מיד את התפילין של יד. (יביע אומר י, ב).

[10] לספרדים אם מניח רק תפילין של ראש, מברך רק 'על מצות תפילין. (שולחן ערוך כו, ב).

[11] להלכה אם רוב מעשיו בשמאל ורק כותב בימין, יניח בשמאל. וממידת חסידות שיניח אחר התפלה גם בימין בלי ברכה ויקרא בה קריאת שמע. ואם כל מעשיו בימין ורק כותב בשמאל, נכון שיניח התפילין בימין עם ברכה, ואחר התפילה יניח בשמאל ויקרא קריאת שמע. (יביע אומר ו, ב).

אדם שיש לו גבס על חלק מהיד שעליה הוא מניח תפילין, לא יניח ביד השניה, אלא מניח התפילין כרגיל והרצועות יהיו על הגבס (ויכסה ידו שלא ילמדו ממנו הלכה), ואם 'כל' ידו מכוסה בגבס, יניח התפילין על הגבס, ולא יברך על התפילין של יד, ועל של ראש יברך על מצות תפילין.

אם יש לאדם תחבושת שאינו יכול להורידה. לרוב הפוסקים לא מקיים המצוה כשמניח על התחבושת, ולכן יסירנה. אך אם אי אפשר, יניח על התחבושת בלי ברכה. (הלכה ברורה כז, יז). ואם יש לו תחבושת על ראשו (ואי אפשר להוציאה), יניח תפילין של יד בברכה, ושל ראש יניח על התחבושת. (ילקוט יוסף כז,יג).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר