כְּשֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב, אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ צִיּוּרִים עַל יְדֵי דְּפוּס, אוֹ בַיָּד לַעֲשׂוֹת מִן הָעִסָּה אֵיזֶה צִיּוּרִים כְּעוֹפוֹת וְכַדּוֹמֶה (חיי"א כלל צ"ב).
מעשה אופה – עוגות או עוגיות.
אסור – כי דברים אלו נחשבים ככתיבה בשבת, ואין בהם צורך אוכל נפש.
ציורים על ידי דפוס – על ידי תבנית שמוטבעים בו ציורים, או תבניות שנותנות צורה מיוחדת למאפה.
אָסוּר לְמָרֵחַ שׁוּם דָּבָר בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ בַשַׁבָּת. וְלָכֵן אָסוּר לְחַמֵּם נֵר שֶׁל שַׁעֲוָה אוֹ שֶׁל חֵלֶב לְדַבְּקוֹ בַּמְּנוֹרָה אוֹ בַּכֹּתֶל, שֶׁמָּא יְמָרֵחַ. וְאִם הַשְּׁפוֹפֶרֶת מְמֻלֵאת בְּחֵלֶב, יָכוֹל לְנַקּוֹתוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֻקְצֶה.
למרח – החלקה של חומר רך נקראת מירוח, והיא תולדה של מלאכת ממחק שמהותה היא החלקת העור, כמבואר בסימן פ סעיף נח.
לדבקו – על ידי השעוה הנמסה.
שמא ימרח – עצם ההמסה וההדבקה אינה אסורה, אבל יש לחשוש שמא ירצה לייפות את מקום ההדבקה, וימרח את השעוה.
השפופרת – לא ברור לי הציור.
לנקותו – מן החלב שהצטבר בו.
בדבר שאינו מוקצה – אבל לא בחתיכת עץ, אפילו מאלו העומדים להסקה, כמבואר בסימן צט סעיף ג.
אָסוּר לְכַבּוֹת אֵשׁ בְּיוֹם טוֹב[1]. וַאֲפִלּוּ לִגְרֹם כִּבּוּי, אָסוּר[2]. וְלָכֵן אָסוּר לְהַעֲמִיד נֵר דּוֹלֵק בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לִנַשֵׁב הָרוּחַ וּלְכַבּוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעַתָּה אֵין הָרוּחַ מְנַשֶׁבֶת. וְכֵן אָסוּר לִפְתּוֹחַ דֶּלֶת אוֹ חַלּוֹן כְּנֶגֶד הַנֵּר הַדּוֹלֵק, כְּדִלְעֵיל סִימָן פ סָעִיף ב' (ת ו).
אסור לכבות – שאין בכיבוי צורך אוכל נפש. ואפילו לכבות שריפה אסור, אלא אם יישרפו מאכלי הסעודה או כלי הסעודה ולא יוכל לאכול.
אסור – ובמקום שיש הפסד מרובה מותר לגרום כיבוי, אבל לא לכבות ממש.
מֻתָּר לְכַסּוֹת אֶת הָאֵשׁ בִּכְלִי אוֹ בְּאֵפֶר מוּכָן (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן צ"ט סָעִיף ד). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּכָּבֶה קְצָת עַל יְדֵי הַכִּסּוּי[3], מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לְכִבּוּי (וְגַם הֲוֵי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ), מֻתָּר לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב. וְדַוְקָא לְצֹרֶךְ אוֹתוֹ הַיּוֹם. אֲבָל לְצֹרֶךְ הַלַּיְלָה אָסוּר דְּהָא הַלַּיְלָה שַׁיָּךְ לְיוֹם שֵׁנִי.
לכסות – כדי שיישמר האש למחר.
מוכן – שאינו מוקצה.
מלאכה שאינה צריכה לגופה – כל העושה בשבת או ביום טוב מלאכה, שאינו צריך את התכלית של המלאכה עצמה, אלא רווח צדדי הנובע מן המלאכה, לדעת הרבה פוסקים אין בזה אלא איסור דרבנן. וכיבוי נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, רק במקרה שהוא זקוק לדבר שהוא כיבה, ודוקא במצב המכובה, למשל כשהוא עושה פחמים, או שמהבהב את הפתילה ומכבה כדי שתהיה נוחה יותר להדלקה.
לצורך יום טוב – אם הוא זקוק לאש באותו יום של חג, והוא משמרה לצורך זה.
לצורך הלילה – אפילו בחו"ל שגם בלילה הוא יום טוב, ואפילו אם צריך את האש לצורך הלילה השני של ראש השנה, אסור.
אֵין מַגְעִילִין וְאֵין מְלַבְּנִין כֵּלִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ[4] וְדִין טְבִילַת כֵּלִים ביום טוב עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ל"ז.
מגעילין – כלי שבישלו בו מאכל אסור, ורוצים לחזור להשתמש בו, צריך להוציא ממנו לפני זה את האיסור שנבלע בתוך דופני הכלי, וזה נעשה על ידי הכנסת הכלי לתוך מים רותחים, ודיני הגעלה מבוארים בהלכות פסח בסימן קטז.
מלבנין – כלי שבלע מאכל אסור בלי נוזלים, כמו מחבתות, תבניות אפיה, שפודים וכל הדומה לאלו, אין האיסור נפלט מהם עד שיכניסו לתוך האש עד שיהיו ניצוצות ניתזים מהם. וגם פרטי דינים אלו מתבארים בסימן קטז.
טבילת כלים – הקונה כלי מגוי צריך להטבילו לפני השימוש, ופרטי הדינים מתבארים בסימן לז.
סוף סימן לז – סעיף יג.
דִּין הֲדָחַת כֵּלִים בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, ואָסוּר לַהֲדִיחָן מִיּוֹם טוֹב רִאשׁוֹן לְיוֹם טוֹב שֵׁנִי.
כמו בשבת – התבאר בסימן פ סעיף כו.
מיום טוב ראשון ליום טוב שני – שזה נחשב כמו להדיח מיום טוב לחול, שהרי היום השני נחשב כספק חול.
אָסוּר לְהַסִּיק כְּדֵי לְחַמֵּם אֶת הַבַּיִת, אֶלָּא אִם הַקֹּר גָּדוֹל[5], שֶׁהַמַּאֲכָלִים נִקְרָשִׁים, וַהֲוֵי צֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ. אֲבָל אִם אֵין הַקֹּר גָּדוֹל, אָסוּר. רַק עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי מֻתָּר.
אסור להסיק כדי לחמם את הבית – אף שהתבאר בסעיף א שהבערה מותרת ביום טוב לכל צורך, ולאו דוקא צורך אוכל נפש, יש מגבלה אחת, והיא, שאפילו לצורך אוכל נפש מותר לעשות מלאכות רק אם מדובר בצורך שהוא שוה לכל נפש, אבל מלאכות שרק מפונקים זקוקים להם, אסורים ביום טוב, כמבואר בסעיף לב. חימום הבית בימים קרים מאד הוא צורך אמיתי לכל נפש, אבל בימים קרירים קצת, בתקופה שהיו מסיקים בעצים, רק מפונקים היו מחממים, ושאר בני אדם היו מתלבשים יותר חם, והיה להם קצת קר. ולמעשה כתבו הפוסקים שנהגו להקל, מאחר וחימום הבית הוא בעקרון צורך לכל נפש, ואין צריך להקפיד שבדיוק ברמת חום כזה נוהגים לחמם גם למי שאינו מפונק.
שהמאכלים נקרשים – השומן שעל המאכלים קורש, ואז מותר לחמם כדי שהאוכל יישאר טעים, גם אם הקור אינו ברמה שחימום הבית הוא שוה לכל נפש. ומדובר באופן שאותו תנור שמחמם את הבית הוא זה שמחמם את המאכלים.
אם אין הקור גדול – וכן אם הקור גדול אבל אין לו מאכלים שומניים שקורשים, או שכבר סיימו את הסעודות.
מֻתָּר לְחַמֵּם מַיִם לִרְחֹץ יָדָיו, אֲבָל לֹא כָּל גּוּפוֹ[6]. וּלְצֹרֶךְ תִּינוֹק, אִם צְרִיכִין לְרָחֳצוֹ, אָסוּר גַּם כֵּן לְחַמֵּם מַיִם בִּשְׁבִילוֹ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי. אַךְ יְכוֹלִין לְהַרְבּוֹת בִּשְׁבִילוֹ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁצְּרִיכִין קְצָת מַיִם לְבִשּׁוּל, מֻתָּר לְחַמֵּם אֲפִלּוּ יוֹרָה גְּדוֹלָה, רַק שֶׁיִּתֵּן כָּל הַמַּיִם קֹדֶם שֶׁהֶעֱמִידָהּ עַל הָאֵשׁ, וְלֹא יוֹסִיף אַחַר כָּךְ. וְאִם הַתִּינוֹק חוֹלֶה קְצָת, מֻתָּר לְחַמֵּם בִּשְׁבִילוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי (סִימָן תקיא ובחיי"א).
לא כל גופו – כי רחיצת כל הגוף לא היתה בתקופת המשנה והפוסקים אלא למפונקים, ואין חימום מים לצורך זה נחשב שוה לכל נפש.
לרחצו – את כל הגוף. אבל מותר לחמם מים כדי לרחוץ אזורים מלוכלכים.
קודם שהעמידה על האש – שאז נעשית אותה מלאכה בדיוק, בין אם יש מים רבים או מים מועטים.
מותר לחמם בשבילו על ידי אינו יהודי – שכל צרכי חולה נעשים על ידי גוי אפילו בשבת, כמבואר בסימן צ סעיפים יז-יח.
הערות:
- בזמננו רחיצת כל הגוף הוא צורך בסיסי, ולא למפונקים בלבד. בכל זאת, מאחר ומדובר על איסור שמפורש במשנה כאיסור דאורייתא, לא רצו הפוסקים להתיר, על אף השינויים במציאות.
אָסוּר לְהוֹצִיא אֵשׁ, בֵּין מֵאֶבֶן בֵּין מִזְּכוּכִית בֵּין מֵעֵצִים הַנַּעֲשִׂים בְּגָפְרִית[7] [גַפְרוּר][8] (תק"ב).
להוציא אש – ליצור אש חדשה.
אבן – יש אבנים שכשמפשפשים אותם זה בזה יוצאים גיצים.
מזכוכית – זכוכית קמורה [למשל זכוכית מגדלת], יכולה ליצור אש על ידי ריכוז קרני השמש.
אֵין עוֹשִׂין מֻגְמָר, דְּהַיְנוּ לְפַזֵּר מִינֵי בְּשָׂמִים עַל הַגֶּחָלִים, בֵּין לְהָרִיחַ בֵּין לְגַמֵּר אֶת הַבַּיִת אוֹ כֵלִים, דִּכְתִיב לְכָל נֶפֶשׁ, וּבְעֵינָן דָּבָר הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ. אֲבָל מֻגְמָר אֵינוֹ נִצְרָךְ אֶלָּא לִמְפֻנָּקִים וּמְעֻנָּגִים[9]. וּבְעִנְיַן עִשּׁוּן הַטִּיטוּן (טאבאק רויכען), נֶחְלְקוּ הַפּוֹסְקִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה[10]. וְגַם לְהַמְּקִלִּים צְרִיכִים לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק בִּנְיָר וְלֹא בְּגַחֶלֶת, מִשּׁוּם כְּשֶׁזּוֹרְקָן עַל הָאָרֶץ נַעֲשֶׂה כִּבּוּי, וּבְנָקֵל יוּכַל לִטְעוֹת לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּיוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁרָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּחֹל. וְאִם כְּתוּבִים עַל הַנְּיָר אוֹתִיּוֹת בִּכְתָב אוֹ בִּדְפוּס וְהוּא שׂוֹרְפוֹ, אִכָּא גַּם אִסּוּר מְחִיקָה[11] (עַיֵּן פרמ"ג) אֶלָּא צָרִיךְ לְהַדְלִיק מִשַּׁלְהֶבֶת. וְגַם אֵין לְעַשֵּׁן מִתּוֹךְ כְּלִי (פייף) [מִקְטֶרֶת] חֲדָשָׁה. גַּם אָסוּר לַחְתֹּךְ אֶת הַטִּיטוּן [הַטַּבַּק] בְּיוֹם טוֹב, וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לְהָסִיר אֶת הַקְּצָווֹת מִן סִיגָרִין [הַסִּיגָרוֹת].
להריח – ישירות.
לגמר – ליצור ריח בחפצים.
כלים – בגדים.
דכתיב – שמות יב טז.
בעינן דבר השוה לכל נפש – צריך דבר ששוה לכל נפש, כמו שהסברתי בסעיף כט.
טיטון – טבק.
נחלקו הפוסקים – מצד אחד אין הנאה זו שוה לכל נפש, ומצד שני אי אפשר לומר שהוא רק למפונקים, שהרי דוקא אנשים גסים רגילים לעשן יותר ממה שרגילים המפונקים, וגם יש תועלת רפואית בעישון, לעכל את המזון ולדחות את הפסולת, וצורך רפואי הוא שוה לכל נפש.
בנייר ולא בגחלת – היו רגילים להדליק חתיכת נייר או לקחת גחלת בוערת, ובזה להצית את הסיגריה, ואחר כך זורקים את הייר או את הגחלת.
כשזורקן על הארץ נעשה כיבוי – וצריך להניחם על הארץ בעדינות.
על הנייר – כוונתו לנייר שמדליקים איתו את הסיגרייה, שהוא איסור נוסף, מלבד איסור הכיבוי של הנייר. ובזמננו שעל הסגריות עצמם מודפסים אותיות, אסור לשאוף עשן בזמן שהאש סמוכה לאותיות, שבכך הוא מוחק את האותיות, ואם הוא רוצה יכול הוא למחוק את האותיות מלפני יום טוב.
שלהבת – של נר דולק.
חדשה – שמא תישבר בהדלקה.
לחתוך – לפי המידה הנצרכת לו, כמבואר בסימן פ סעיף נט.
הערות:
- בזמננו שהסכימו כמעט כל הרופאים שהעישון מזיק לבריאות, ושגם ביום חול אסור לעשן מפני שהדבר מסכן חיים, כמעט מוסכם בפוסקים שיש בעישון ביום טוב איסור תורה, ורק מי שסובל סבל של ממש על ידי מניעת העישון יש מקום להתיר לו, וגם בזה יש לו לשאול שאלת רב.
[1] אין להתיר לכתחילה לכבות את הגז אפי' לצורך בישול, אך להנמיך את האש לצורך הבישול מותר. וכן אם זה לצורך שלא ישרף האוכל, מותר. (יביע אומר א, לא).
להגביה אש הגז מותר לצורך אוכל נפש, אבל להגביה חום כירה חשמלית, אסור. ולענין להנמיך את הגז ביום טוב, מותר אם זה לצורך אוכל נפש. (אור לציון ג, כ, א).
[2] אבל מותר לכבות הגז על ידי גרמא באופן שימלא קומקום מלא מים עד גדותיו, וכאשר יתחמם יגלשו המים ויכבו האש, ולאחר מכן יסגור את הגז. ובמים שבישל, יכין בהם קפה או תה. (יביע אומר א, לא).
וכן מותר לכבות על ידי שישים את האש ליד הרוח כדי שתכבה, ובלבד שבזמן ששם את האש אין עדיין רוח המכבת. וכמו כן אפשר להתיר על ידי שעון שמכבה בשעה מסויימת את הגז. אבל לסגור את ברז הגז הראשי ובכך למנוע מהגז להגיע, לא נקרא גרמא, ואסור. (יביע אומר א, לא).
[3] דווקא באופן שלא ודאי מכבהו, כדי שלא יהיה פסיק רישיה. (מ"ב תקב, א).
[4] השולחן ערוך (תקט, ה) מתיר ללבן כלי של חלב ואחר הליבון לאפות בו פשטידה של בשר, דכיון דאין צריך ליבון חמור אין נראה כמתקן כלי.
[5] ולדעת מרן השולחן ערוך (תקיא, א) מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה גם שלא לצורך אוכל נפש. כי ההנאה השוה לכל נפש הושוותה לאכילה. (חזון עובדיה יו"ט, מא).
[6] מים שהתחממו מערב יום טוב בדוד שמש, אסור לרחוץ בהם כל גופו בבית המרחץ, אבל בביתו ולא בבית המרחץ, מותר לרחוץ בהם כל גופו (חזון עובדיה יו"ט, מא).
[7] וכן אסור להדליק גפרור מאפר חם כדי שידלק מחום האפר, אבל מותר לקרב גפרור לנר שכבר דולק מערב יום טוב לצורך דבר המותר. (הליכות עולם ב, יג).
[8] פשוט שגם להדליק את הגז על ידי לחיצת כפתור המצת, או על ידי מצת חיצוני, אסור. (חזון עובדיה יו"ט, מט).
אסור להדליק ביו"ט את כל סוגי מכשירי החשמל. (יביע אומר ב, כו).
[9] ואם לקחו מערב יו"ט כלי ברזל מלא נקבים, ומעשנים אותם בבשמים ופוקקים הנקבים, וביום טוב פותחים הנקבים, מותר. (מ"ב תקיא, כג).
[10] מי שהוא רגיל בעישון ואם אינו מעשן יש לו צער, מותר לו לעשן ביו"ט. אבל מי שרוצה לעשן לשם תענוג, אסור לו לעשן ביו"ט. (ושומר נפשו יתרחק מסיגריות כל השנה, שהעישון מזיק לבריאות). (הליכות עולם, יום טוב, יג).אבל אסור לו להוציא את האפר מן הסיגריה, ולא לכבות את בדל הסיגריה.(כף החיים תקיא)
[11] אמנם בחזון עובדיה (יו"ט, מו) כתב, שאין בזה איסור מחיקה.
וראוי להחמיר שלא להדליק נייר שיש בו אותיות ולהדליקו מאש לאש באופן שאפשר להדליק בלא זה, ויש אומרים שאין בזה משום מוחק ומותר. (יביע אומר ה, לט, ה).
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך