לימוד יומי י' תשרי

 

הקדמה לסימנים קלו-קלז:

כתוב בתורה (ויקרא כג מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. והמסורת לפירוש הפסוק הזה שנמסרה לנו מימות משה רבנו היא, שפרי עץ הדר הוא אתרוג, כפות תמרים הוא לולב [=ענף של דקל בשלב הגידול הראשון שלו, לפני שעליו נפרדים] ענף עץ עבות  הוא הדס, וערבי נחל הם ערבות שדרכם לגדול ליד נחל. ארבעת הצמחים האלו נקראים בלשון הפוסקים 'ארבעת המינים'

מצוות התורה היא שכל יהודי יקח את ארבעת המינים ביד, ביום הראשון של חג סוכות. ובבית המקדש [=לפני ה' אלהיכם] במשך כל שבעת ימי החג. החכמים הוסיפו את מנהג הנענועים המבואר בסימן קלז סעיף א, וכמו כן תיקנו אחרי חורבן בית המקדש, שזכר למקדש יש ליטול את ארבעת המינים בכל מקום במשך כל שבעת ימי החג, מלבד בשבת.

הלכות רבות נאמרו בארבעת המינים, והם נלמדים ברובם הגדול מהמילים של פסוק זה, כגון ולקחתם – ולקח-תם, שתהיה לקיחה תמה ושלמה ולא יהיה אחד המינים חסר, הדר – שיהיה יפה, לכם – שיהיה שייך לאדם הנוטלם, ועוד הלכות, חלקם פסולים בכל המינים וחלקם באחד מהם או בכמה מהם. ויש הלכות שאין נוהגות אלא ביום הראשון בלבד, שבו מצוות הנטילה היא מן התורה, ויש הלכות שנוהגות במשך כל החג. והקיצור שולחן ערוך נמנע מלכתוב את כל ההלכות, היות ומדובר בקנייה של פעם בשנה, ויש אז את הזמן ואת היכולת להתייעץ עם רב ובקי בהלכה, וההלכות רבות ומורכבות.

במדינות אירופה היה קשה מאד להשיג ארבעת המינים, כיון ששלושה מתוכם [לולב, אתרוג, והדס] אינם גדלים אלא באקלים סובטרופי, ורק ערבות גדלים שם בשפע. לכן נאלצו להסתמך על היתרים דחוקים ועל דעות יחידות בפוסקים כדי שתהיה להם אפשרות לקיים את המצווה, והיו מקומות רבים שבהם היה רק סט אחד של ארבעת המינים לעיירה שלמה, וגם הוא היה כשר רק בשעת הדחק.

סימן קלו - הלכות לולב ושאר המינים ובו י סעיפים:

סעיף א

כְּבָר נָהֲגו יִשְֹרָאֵל, שֶׁמִּי שֶׁהוּא קוֹנֶה אֶתְרוֹג וְלוּלָב וְהוּא אֵינוֹ מֵבִין, מַרְאֶה אוֹתָן לְמוֹרֶה הוֹרָאָה אִם הֵם כְּשֵׁרִים אוֹ לֹא, כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה חִלּוּקֵי דִינִים. וְיֵשׁ לְהַדֵר לִקְנוֹת לוּלָב חָדָשׁ, כִּי לוּלָב הַיָבֵשׁ אֵינוֹ כָּשֵׁר אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּכֹל שֶכָּלְתָה הַיַרְקוּת שֶבּוֹ, הֲוֵי יָבֵשׁ[1]. שִׁעוּר הַלּוּלָב, שֶׁתִּהְיֶה הַשִׁדְרָה חוּץ מִן הֶעָלִין הָעֶלְיוֹנִים, אַרְבָּעָה טְפָחִים[2]. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, שְׁלשָׁה עָשָֹר אֲגוּדָלִין וּשְׁלִישׁ גוּדָל סַגֵי.

 

אינו מבין – בהלכותיהם.

אם הם כשרים או לא – אבל אין תפקיד המורה הוראה לקבוע את רמת ההידור של הלולב והאתרוג.

ויש להדר לקנות לולב חדש – בארצות הצפוניות לא צומחים דקלים, וצריכים לייבא לולבים ממרחק. והיו מקומות רבים שלא היתה בהם אספקה סדירה של לולבים, והיו שומרים את הלולבים משנה לשנה, עד שהתייבשו לגמרי, וגם כאשר ניתן היה להשיג לולבים טריים, הם היו יקרים, ולא כל אחד יכל להרשות לעצמו לקנות.

היבש – שכלתה ירקות שבו, שנעלם ממנו הצבע הירוק והוא נשאר לבן או צהבהב.

בשעת הדחק ויש אומרים... – כוונתו שאין לולבים כאלו שאינם ירוקים כשרים אלא בשעת הדחק, מאחר ויש אומרים – והם רוב הפוסקים – שכל שכלתה הירקות שבו הלולב נחשב ליבש, ופסול. ובשעת הדחק, כל שאינו יבש עד כדי שהעלים נשברים כאשר מקפלים אותם, נהגו להקל להחשיבו כלולב שאינו יבש.

ארבעה טפחים – כל טפח ברוחב של ארבעה אגודלים, ורוחב האגודל הוא נע בין מעט פחות מ1.9 למעט יותר מ2.4 ס"מ, כמו שביארתי בכללים (טו אלול). ונמצא ארבעה טפחים בין 30 ל40 ס"מ.

שלושה עשר אגודלין ושליש גודל סגי – די ב⅓13 אגודלים, כי הרבה פוסקים סוברים שהטפחים שהוזכרו בדיני ארבעת המינים, אינם אותם הטפחים שמוזכרים בשאר דיני התורה, אלא מדובר בטפחים שכל אחד מהם אינו אלא 5/6 של טפח רגיל, וארבעה טפחים אינם אלא שלושה טפחים ושליש, ושיעור זה נע בין 25 ל33 ס"מ.

 

סעיף ב

הַהֲדַס צָרִיךְ לִהְיוֹת מְשֻׁלָשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁיוֹצְאִין בּוֹ מִכָּל קֵן וָקֵן שְׁלֹשָה עָלִין בְּשׁוּרָה אַחַת בְּשָׁוֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶחָד גָּבוֹהַּ אוֹ נָמוּךְ מֵחֲבֵרָיו. וּצְרִיכִין שֶׁיִהְיוּ הֶעָלִין חוֹפִין אֶת עֵצוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁרֹאשׁ כָּל עָלֶה, יַגִּיעַ לְמַעְלָה מֵעֻקְצָהּ שֶל הֶעָלֶה שֶׁלְּמָעְלָה. וּבְתוֹךְ אֵלּוּ הַהֲדַסִּים הַמּוּבָאִים מִמֶּרְחָק, בְּדֹחַק שֶׁיִּמָּצְאוּ כְּשֵׁרִים, וּצְרִיכִין לְבָדְקָם. וְהַיָרֵא דְבַר ה', יְהַדֵּר לִקְנוֹת הֲדַסִּים לַחִים יְרֻקִּים מְשֻׁלָּשִׁים וּמְהֻדָּרִים. וְהַגְּדֵלִים בִּמְדִינָתֵנוּ, צְרִיכִין לְדַקְדֵּק בָּם אִם אֵינָם מֻרְכָּבִים, וְאִם לִא גָדְלוּ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב. וְכֵן צְרִיכִין לְדַקְדֵּק בָּזֶה בַּלּוּלָבִין הַגְּדֵלִים בִּמְדִינָתֵנוּ. אִם אֵין בְּנִמְצָא הֲדַסִּים מְשֻׁלָּשִים, יִטֹּל שֶׁאֵינָם מְשֻׁלָּשִׁים, וְלֹא יְבָרֵךְ.

 

ההדס – בהדסים שגדלים ללא טיפול, לרוב העלים יוצאים בזוגות, שנים אחד מול השני שיוצאות ממקום אחד, ומעליהם שוב שנים אחד מול שני, בזווית ישרה לעלים שמתחתיהם. והדסים אלו הם פסולים למצוות ארבעת המינים.

קן – המקומות בגבעול ההדס שמהם יוצאות העלים נקראים קינים.

בשורה אחת בשוה – בגובה אחיד.

חופין – מכסים, מלשון חיפוי.

למעלה מעוקצה של העלה שלמטה – ולא יהיו חלקים חשופים בעץ של ההדס.

ההדסים המובאים ממרחק – גם הדסים אינם צומחים בארצות הצפוניות בטבע, אבל יש מקומות שניתן לגדלם בתחבולות, ולרוב נאלצו לייבא אותם, ומוכרי האתרוגים היו מביאים איתם גם הדסים מאיטליה, וכמובן לא היו טריים במיוחד אלא מיובשים חלקית, כי הם היו נתלשים כמה חודשים לפני סוכות.

בדוחק שימצאו כשרים – נדיר למצוא בהם הדסים כשרים שהם משולשים.

ומהודרים – שלא נשרו מהם עלים.

מורכבים – היו פוסקים שסברו שמאחר ובטבע אין ההדסים גדלים בארצות הקרות, אלו המצליחים לגדלם על ידי תחבולות, הם מרכיבים אותם במינים אחרים, ואז הם פסולים. אך למעשה לא התאמת מעולם שההדסים הגדלים בחצרות המלכים באירופה הם מורכבים.

ואם לא גדלו – כי אם גדלו בעציץ שאינו נקוב יש בזה מחלוקת הפוסקים אם הוא כשר או לא.

עציץ שאינו נקוב – עציץ [או שקית ניילון] שהוא אטום, ואין בו חורי יניקה, ונמצא הגדל בתוכו אינו יונק מן הקרקע אלא מאדמת העציץ בלבד.

יטול שאינם משולשים – כי יש פוסקים המכשירים אותם בשעת הדחק.

ולא יברך – כי לדעת רוב מוחלט של הפוסקים הדסים אלו הם פסולים לגמרי.

תוספת פסקי ספרד:

[1] לולב שיבשו רוב עליו פסול. ושיעור היבשות משיכלה מראה הירוק שבו וילבינו פניו. (שולחן ערוך תרמה, ה).

[2] יש אומרים להחמיר שצריך ללולב שיעור 32 ס"מ, ולדעת השולחן ערוך מספיק 27 ס"מ, וטוב להדר ולהחמיר, ויש מחמירים וסוברים שצריך 40 ס"מ. (ילקוט יוסף תרמה, ד).

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר