הלימוד היומי י"ב אייר

סעיף ג

מָקוֹם שֶׁמֻּקָּף שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה, וְהוּא אֵינוֹ גָּדוֹל מִבֵּית סָאתַיִם, שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל בְּתוֹכוֹ, אִם יֵשׁ בְּסָמוּךְ לוֹ חָצֵר, מֻתָּר גַּם כֵּן לְהוֹצִיא מִתּוֹכוֹ לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לְתוֹכוֹ, כֵּלִים שֶׁשָׁבְתוּ בְּתוֹכוֹ אוֹ בֶּחָצֵר, כִּי נֶחְשָׁב לִרְשׁוּת אַחַת עִם הֶחָצֵר. אֲבָל אֵינוֹ רְשׁוּת אַחַת עִם הַבַּיִת, שֶׁהַכֵּלִים שֶׁשָׁבְתוּ בְּתוֹכוֹ אָסוּר לְהַכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבָּיִת, וְהַכֵּלִים שֶׁשָׁבְתוּ בַּבַּיִת אָסוּר לְהַכְנִיסָן לְשָׁם.

 

שמוקף שלא לשם דירה – כי אם הוקף לשם דירה, דינו כחצר, ומותר לטלטל מתוכו לחצר אחרת ששייכת לאותו אדם כל דבר.

בסמוך לו – ויש ביניהם פתח.

חצר – שמוקף לדירה, ואפילו אם הוא שייך לאדם אחר.

ששבתו – שהיו שם בכניסת השבת.

לרשות אחת עם החצר – אסור בשבת להוציא מרשות לרשות גם אם שניהם של אדם אחד, אם הרשויות שונות זה מזה לחלוטין בצורת השימוש. והחצר [אם היא באותה בעלות כמו הבית] נחשבת רשות אחת עם הבית, שהרי הוא מוקף לדירה ומשמש לצרכי הבית. ומצד שני, המקום שלא הוקף לדירה נחשב רשות אחת עם החצר, שהרי שניהם שטחים פתוחים שאינם משמשים למגורים של ממש, וזאת אפילו אם הם שייכים לאנשים שונים.

אסור להכניסן לתוך הבית – אפילו אם הניחם בחצר בינתיים, ואפילו אם כל השטחים שייכים לאדם אחד.

הערות:

-       מתבאר בסעיף זה, שדברים שהיו בבית עם כניסת השבת, אסור לטלטלם לתוך שטח שאינו מוקף לדירה, אפילו אם אינו עולה על בית סאתיים [אם הוא מוקף מחיצות, ואם אינו מוקף מחיצות הוא בטל לשטח שמסביבו, כמבואר בסעיף ד]. ולאיסור זה אין העירוב של העיר מועיל, שהרי אפילו לטלטל מן הבית לשטח כזה כאשר שניהם שייכים לאותו אדם פרטי אסור.

-       מצד שני, הגדרת הוקף לדירה מורחבת היא, וכל שימוש שבני אדם עושים בשטחים השונים לצרכי מגורים שוטפים, נחשבים 'דירה' לעניין זה, ולכן גינות משחקים, פארקים, מיכלי אשפה, וכל הדומה להם נחשבים מוקפים לדירה, אבל גינות ירק, או שטחים מוקפים שנשמרים בהם דברים שאין להם שימוש תדיר, נחשבים כאינם מוקפים לדירה ואסור לטלטל לתוכם כלים ששבתו בבית אפילו אם הם קטנים מבית סאתיים.

 

סעיף ד

מָקוֹם שֶׁהֻקַּף שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמִּתְּחִלָּה הִקִּיף בִּמְחִצּוֹת, וְאַחַר כָּךְ בָּנָה שָׁם בֵּית דִּירָה אוֹ שֶׁפָּתַח לְשָׁם פֶּתַח מִבֵּיתוֹ, מַאי תַּקָּנָתֵיה לַעֲשׂוֹתוֹ מֻקָּף לְדִירָה. יִפְרֹץ בַּמְּחִצּוֹת מָקוֹם יָתֵר עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת, (כִּי עֶשֶׂר אַמּוֹת חֲשׁוּבוֹת כְּפֶתַח, וְיָתֵר מִכֵּן הֲוֵי פִּרְצָה), וְנִתְבַּטְּלוּ הַמְּחִצּוֹת, וְאַחַר כָּךְ יִגְּדֹּוֹר אוֹתָהּ, וְנֶחְשָׁב מֻקָּף לְדִירָה.

 

מאי תקנתיה – מהי תקנתו, איך משנים את הסטטוס שלו.

כי עשר אמות חשובות כפתח... – התבאר בסימן פב סעיף ד.

יגדור אותה – יבנה את המחיצה עד שהפרצה תהיה פחותה מעשר אמות, שאז השטח נחשב שוב כמוקף.

ונחשב מוקף לדירה – אף שכמעט כל ההיקף נעשה לפני שהיה שם בית דירה, כיון שההיקף לא היה שלם, ועכשיו משלימו לשם דירה, די בכך.

 

סעיף ה

חָצֵר שֶׁהִיא יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם, וְנָטַע בָּהּ אִילָנוֹת, אֲפִלּוּ בְּרֻבָּהּ, לֹא נִתְבַּטְּלָה בָּזֶה הַדִּירָה וַעֲדַיִן חֲשוּבָה מֻקֶּפֶת לָדִּירָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הָאָדָם לְהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל אִילָנוֹת. אֲבָל אִם זָרַע בָּהּ זְרָעִים, אִם זֶה בְּרֹב הֶחָצֵר, (אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד אֶלָּא מְפֻזָר), נִתְבַּטְּלָה בָּזֶה הַדִּירָה וְחֲשׁוּבָה כֻּלָהּ כְּגִנָּה. וְאִם זֶה בְּמִעוּט הֶחָצֵר, אִם הוּא פָּחוּת מִבֵּית סָאתַיִם, בָּטֵל לְגַבֵּי הֶחָצֵר וְכֻלּוֹ דִּינוֹ כֶּחָצֵר. אֲבָל אִם הוּא יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַים (בְּמָקוֹם אֶחָד), הֲרֵי מְקוֹם הַזֶּרַע כְּמוֹ כַּרְמְלִית, וְהַשְּׁאָר מִן הֶחָצֵר הֲרֵי הוּא פָּרוּץ בְּמִלּוּאוֹ לַמָקוֹם הָאָסוּר, וְאָסוּר לְטַלְטֵל גַּם בּוֹ רַק בְּאַרְבַּע אַמּוֹת.

 

חצר – שמוקפת לדירה.

לא נתבטלה בזה הדירה – האילנות אינם מבטלים את היעד של החצר להיות חלק משימושי הדירה.

זרעים – תבואה, קטניות או ירקות, שמשנים את היעד של החצר משימוש מגורים לשימוש של גינה.

ברוב החצר – ואין מחיצות בין החצר לבין החלק הזרוע. ובכך עוסק כל הסעיף. ואם יש ביניהם מחיצה דינם כמבואר בסעיף ג.

כולה כגינה – גם השטחים שאינם זרועים בטלים כלפי רוב החצר שהפך לגינה.

אם הוא – השטח הזרוע.

במקום אחד – רק אם יש רצף של בית סאתיים זרוע.

מקום הזרע כמו כרמלית – רואים את בית הסאתיים הזרוע כשטח בפני עצמו, והוא כרמלית, כדין בית סאתיים שלא הוקף לדירה, ואת שאר החצר כרשות היחיד.

פרוץ במלואו למקום האסור – צריך מחיצה שתבדיל בין החצר שהיא רשות היחיד לבין המקום הזרוע שהוא ככרמלית, ומאחר ואין מחיצה, נמצא שאין החצר מוקף מחיצות, ואסור גם בו לטלטל.

הערות:

-       מאחר ויש בסעיף זה אבחנה בין מקום שיכול להיות בו שימוש למגורים לבין מקום שלא, כתבו פוסקים רבים שלא רק זרעים נוגדים את שימוש המגורים במקום, אלא גם שדה קוצים או יער עבות, או ביצה, או כל דבר דומה שלמעשה מונע מבני האדם לעבור שם, נחשבים ככרמלית אם הם יותר מבית סאתיים, ואוסרים את החצרות הפתוחים להם.

-       הדבר מעשי מאד בעירובין העירוניים, שמקיפים שטחים גדולים עם מחיצות וצורות הפתח כדי להפוך את כל שטח העיר לחצר אחת גדולה. וצריך להשים לב, שאם יש בתוך שטח העיר המוקף שטחים גדולים מבית סאתיים שהם זרועים, או שטחים שמסיבות אחרות אין בני אדם יכולים לעשות בהם שימוש, הרי העירוב כולו פסול. ובמקומות שיש להם תקציב גדול, דואגים להקיף את כל השטחים הללו בנפרד, כדי ששאר העיר לא תהיה פרוצה לכרמלית, אבל עירובין רבים אינם מצליחים להתמודד עם הבעיה ומתעלמים ממנה.

-       פתרון נוסף עשוי להיות לפצל את השטח הזרוע או הלא שימושי, ולעשות בתוכו כמה שבילים שבני אדם יהלכו בהם, וכך יתבטלו השטחים לרוב שטח העיר, מאחר ואין באף אחד מהם רצף של בית סאתיים זרוע.

 

סעיף ו

וְכֵן חָצֵר שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא בֵּית סָאתַיִם אוֹ פָּחוֹת וְזָרַע בְּמִקְצָתָהּ, גַּם כֵּן נִדּוֹן אַחַר הָרֹב. וְאִם רֻבָּהּ זָרוּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּרִין לְטַלְטֵל שָׁם, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם, מִכָּל מָקוֹם כֵּלִים שֶׁשָׁבְתוּ בַּבַּיִת, אָסוּר לְהוֹצִיא לְשָׁם (כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסָעִיף ג'). וְלָכֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בִּפְנֵי הַגִּנָּה, שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לְהוֹצִיא מִן הַבַּיִת אֶל הֶחָצֵר (שנח).

 

מחיצה בפני הגינה – בין השטח השימושי של החצר לשטח הזרוע.

להוציא מן הבית אל החצר – שאפילו לחלק השימושי של החצר אסור להוציא אם לא יעשה תיקון זה, כיון שרוב השטח הוא זרוע הרי כל החצר כולה בדין של גינה, שאסור להוציא אליה כלים ששבתו בבית.

 

סימן פד - דיני הוצאה דרך מלבוש ותכשיט ובו יט סעיפים:

הקדמה:

סימן זה עוסק בפרטי לבוש שונים שמותר או אסור לצאת בהם לרחוב בשבת במקום שאין עירוב. במקום שיש עירוב מותר כמובן לצאת עם כל הפריטים, שהרי מותר לטלטל.

צורת הלבוש שונה מאד היום ממה שהיה בזמן הקיצור שולחן ערוך, ועוד יותר שונה מהלבוש שהיה מקובל בזמן חז"ל, שדבריהם משמשים כבסיס להלכות אלו. אנחנו נשתדל להסביר את המציאות שמוזכר בקיצור שולחן ערוך, ובמקביל לציין כיצד משפיע הדבר על צורת הלבוש המקובלת היום.

סעיף א

כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ לֹא מַלְבּוּשׁ וְלֹא תַּכְשִׁיט, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית. וְלָכֵן אָסוּר לָצֵאת בְּמַחַט הַתְּחוּבָה בְּבִגְדּוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּמַחַט שֶׁאֵין בָּהּ נֶקֶב. וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ לְבִישָׁה, יֵשׁ לְהַחְמִיר בְּאִישׁ. אֲבָל אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לְהַעֲמִיד קִשּׁוּרֵיהֶן, כְּגוֹן הַצְּעִיפִים וְכַדּוֹמֶה בִּמְחָטִין, מֻתֶּרֶת לָצֵאת בָּהֶן לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה. וְדַוְקָא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. אֲבָל לֹא בְּמַחַט נְקוּבָה.

 

אסור לצאת בו – אפילו אם הוא מחובר לגוף או לבגד.

אסור לצאת – לאיש, ודין אשה בהמשך הסעיף.

מחט התחובה בבגדו – דרך החייטים לתחוב בבגדים מחטים.

שאין בה נקב – סיכה. שלאשה מותר כאשר המחט משמש לצורך לבישה.

יש להחמיר באיש – כיון שאין דרך האיש לחבר את קצוות המלבושים זה לזה בסיכות, אם עושה כן יש פוסקים שמחייבים חטאת.

כגון הצעיפים – פירוש ל"קישוריהן".

לצורך הלבישה – אפילו אם ראש הסיכה עשוי כתכשיט, כיון שהיא זקוקה לה לסדר את מלבושיה. אבל אסור לה לצאת עם סיכה שתכליתה לקישוט בלבד, ועל פי המבואר בסעיף ב.

לא במחט נקובה – שאין הדרך לחבר פרטי לבוש עם מחט נקובה שמיועדת לתפירה.

הערות:

-       כהיום המציאות קצת שונה, אבל הכללים נותרו אותם הכללים. כל פריט שאינו לבוש בעצמו אלא נטפל ללבוש אחר, מותר לצאת בו בשבת אם הוא נחוץ להעמדת הלבוש כראוי, בתנאי שהדבר מקובל באותו מקום ובאותו זמן. כדי לקבוע מה מקובל, יש לדון על גברים ונשים בנפרד.

-       סיכות בטחון מקובלים היום לשימוש של גברים ונשים, ולכן מותר ללכת בשבת עם סיכת ביטחון שמעמידה את הבגד על מקומו הראוי.

 

סעיף ב

בְּתַכְשִׁיטִין, יֵשׁ גַּם כֵּן דְּבָרִים שֶׁאָסְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לָצֵאת בָּהֶם בַּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. יֵשׁ תַּכְשִׁיטִין שֶׁאָסְרוּ לָאֲנָשִׁים, וְיֵשׁ תַּכְשִׁיטִין שֶׁאָסְרוּ לַנָשִׁים, וְהַיְנוּ תַּכְשִׁיטִין שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא תְּסִירֵם לְהַרְאוֹתָן. וְעַכְשָׁו נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג לְהַתִּיר, וְהַפּוֹסְקִים כָּתְבוּ טְעָמִים לָזֶה. וִירֵא שָׁמַיִם יֵשׁ לוֹ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ (עַיֵן שֻלְחָן עָרוּךְ סִימָן ש"א וְסִימָן ש"ג). וּבִפְרָט יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יֵצֵא אִישׁ בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם מְפֻתָּח. וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִשָּׂא אֶצְלוֹ כְּלִי הַשָּׁעוֹת (שָׁעוֹן) (אוהר, זייגער), וַאֲפִלּוּ קָשׁוּר בִּרְבִיד הַזָּהָב שֶׁהוּא נוֹשֵׁא עַל צַוָּארוֹ וְהוּא תַּכְשִׁיט. אֲבָל כְּלִי הַשָׁעוֹת (שָׁעוֹן) הַמֻּנָּח בְּתוֹךְ הַכִּיס, הֲוֵי מַשָּׂא [מַמָשׁ] וְאֵין לוֹ הֶתֵּר[1].

 

תכשיטין שאסרו לאנשים – כל תכשיט שמחובר בצורה רפוייה ועלול ליפול בשבת, אסור לאיש, שמא יפול ויקחנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

תכשיטין שאסרו לנשים – ואותן תכשיטים שאסרו לנשים אסורים גם לאנשים, ולא הותרו לאנשים אלא תכשיטים שמיועדים לאנשים בלבד.

להתיר – לצאת בשבת בתכשיטים, בין אנשים ובין נשים.

טעמים לזה – לשון החיי אדם: "עכשיו שאין דרך להסיר ולהראות, וגם שאין שומעין ההמון לקול מוכיחיהם, וגם שאין לנו רשות הרבים גמור בזה הזמן, ולכן הסכימו הפוסקים שלא למחות למי שירצה לצאת בתכשיטין בין איש ובין אשה, רק שיהיה דרך מלבוש".

להחמיר על עצמו – כי כל זה אינו אלא לימוד זכות, שלא למחות בהם, אבל לא שהדבר הותר.

ובפרט יש להיזהר – כי בזה יש אומרים שהוא חייב חטאת, ושאר תכשיטים אינם אסורים אלא מדרבנן. ובזמן שגם גברים רגילים להתקשט בטבעת שאין עליה חותם, דינה כדין שאר התכשיטים.

חותם מפותח – חקוק בתוכו.

ברביד הזהב – שרשרת זהב. עדיין לא היו בזמנם שעוני יד, והיו עונדים שעון כתליון על שרשרת, או מניחים אותו בכיס הבגד.

והוא תכשיט – השעון עצמו, בכל זאת אסור, כי ידוע לכל שאינו עונד את השעון בתור תכשיט אלא כדי להשתמש בו, ואין השעון נטפל לשרשרת אלא השרשרת נטפלת לשעון. ואפילו אם הוא באופן אישי עונד את השעון לתכשיט [גם כשהוא מקולקל] בכל זאת יחשדו בו שמוציאו להשתמש בו.

משא ממש ואין לו היתר – אפילו למצדדים להתיר שעון בשרשרת, מודים הם ששעון בכיס הוא איסור גמור מן התורה.

הערות:

-       הקיצור שולחן ערוך כאן מוכן להשלים עם המנהג לצאת בתכשיטים בגלל שעל כל פנים בוודאי אין בכך איסור דאורייתא, ולכן אמנם ירא שמים יחמיר לעצמו, אבל אין צריך למחות בידי הסומכים על המקילים. אך בדברים שיש בהם חשש איסור תורה הוא ממליץ בחום להימנע מלסמוך על טעמים או דעות שונות שמתירים, וכן ראוי לנהוג.

-       שעוני יד שלנו קלים יותר מבחינה הלכתית מהשעונים המדוברים, שעונדים אותם דרך מלבוש, ופוסקים רבים מתירים, ובפרט בשעון זהב שהוא תכשיט. אבל יש אוסרים וסוברים שיש בענידת שעון חשש איסור תורה.

 

סעיף ג

מַפְתֵּחַ שֶׁל כֶּסֶף[2], אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא גַּם לְתַכְשִׁיט, נוֹהֲגִין לָצֵאת בּוֹ בַּשַׁבָּת, אֲבָל בָּתֵּי עֵינַיִם (מִשְׁקָפַיִם) (ברילל) אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְשֻׁבָּצוֹת בְּכֶסֶף, אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן[3].

 

גם לתכשיט – שהיו תולים אותו בשרשרת, או שהיו קובעות בו הנשים סיכה, וסוגרות איתה את מלבושיהן כך שהמפתח משמש כסיכת נוי.

נוהגין לצאת בו – ומפתח יש בו צד להקל יותר משעון שבסעיף הקודם, כיון שאין הדרך לעשות מפתחות מזהב ומכסף, ניכר לכל שאכן כוונתו גם לתכשיט.

אסור לצאת בהן – כשהן תלויות על שרשרת. ואם הם מונחות במקומם, אם אין חשש שיפלו, או שיסירם מיוזמתו, מותר לצאת בהם.

הערות:

-       אסור לצאת בשבת לרשות הרבים או לכרמלית עם משקפי קריאה, כאשר הם מפריעים לראיה למרחק, ואין לובשים אותם אלא כדי להביאם לבית הכנסת כדי שיוכלו לקרוא שם מתוך הסידור, כיון שיש חשש ממשי שיורידם תוך כדי הליכתו ברחוב, ויעבירם ארבע אמות ברשות הרבים.

 

סעיף ד

אָסוּר לְאִשָּׁה לָתֵת בֶּגֶד עַל צְעִיפָהּ, וְכֵן הָאִישׁ עַל הַכּוֹבַע שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. וְאִם כַּוָּנָתָן שֶׁלֹּא יְצַעֲרוּ אוֹתָן הַגְּשָׁמִים מֻתָּר[4].

 

צעיפה – מטפחת ראש.

שאין זה דרך מלבוש – שאין הדרך ללבוש בגד מעל צעיף או מעל כובע, ורק אם מניח על ראשו בגד שיש אנשים שלובשים בדרך זו להגן על עצמם, כמו קפוצ'ון, מותר, ואפילו אם הוא לובשו רק להגן על הכובע מפני הגשם.

מותר – גם אם אינו דרך מלבוש, כמו כיסוי ניילון לפי מידות הצעיף או הכובע, וכגון שיש גשם חזק כל כך שהוא עלול לחדור מבעד הצעיף או הכובע.

 

תוספת פסקי ספרד:

[1] מותר מן הדין לצאת בשבת לרשות הרבים בשעון יד הצמוד לידו עם שרשרת כסף או זהב, והמיקל לצאת עם שעון גם כשהוא מחובר לרצועת עור, יש לו על מה שיסמוך, והמחמיר בכל זה תבוא עליו ברכה. ובמקום שיש עירוב, אף הנוהגים להחמיר שלא לטלטל בשבת אפילו במקום שיש עירוב, רשאים להקל לצאת בשעון יד, ואינם צריכים להחמיר בזה. (יחוה דעת ג, כג).

[2] והשולחן ערוך (שא יא) פסק להחמיר גם במפתח של כסף. וכן פסק היביע אומר (ו, מח, יט) .

[3] ומשקפים של היום שמהודקין ואין חשש שיפלו, יכולים לצאת בהם. (לוית חן, כט).

 

[4] וביביע אומר (ה, כג) התיר לצאת בכיסוי ניילון ששמים על כובע המגן מהגשמים.

תוספת פסקי ספרד מתוך ספר קיצור שולחן ערוך בהוצאת הרב אורגאי חורי, באדיבות המחבר