וְאֹהֶל, דְּהַיְנוּ גַּג הַמַּאֲהִיל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נַעֲשֶׂה אֶלָּא לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה אוֹ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים וְכַדּוֹמֶה, וַאֲפִלּוּ הוּא אֹהֶל עֲרַאי, אִם הוּא טֶפַח עַל טֶפַח בְּרוּם טֶפַח, אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ. וְלָכֵן עֲרִיסָה שֶׁל תִּינוֹק שֶׁנּוֹתְנִים בָּהּ חִשּׁוּקִים שֶׁל עֵץ וּפוֹרְסִין עֲלֵיהֶם סָדִין, אָסוּר לִפְרוֹס אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מִבְּעוֹד יוֹם פָּרוּס טֶפַח, דַּהֲוֵי רַק תּוֹסֶפֶת אֹהֶל עֲרַאי דְּמֻתָּר[1]. וְכֵן אִם הַחֲשּׁוּקִים סְמוּכִין זֶה לָזֶה בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, נֶחְשָׁבִים כָּאֹהֶל, (כִּי הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא, שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, חָשׁוּב כְּלָבוּד, פֵּרוּשׁ כִּמְחֻבָּר וְסָתוּם), וּמֻתָּר לִפְרוֹס עֲלֵיהֶם סָדִין.
אוהל דהיינו גג המאהיל – בלשון הפוסקים אוהל לעניין שבת, הכוונה לגג או כל דבר המשמש כעין גג הנמתח מעל חלל.
עראי – שפרס סדין או יריעה לשעה קצרה בלבד כהגנה.
ברום טפח – שהוא מאהיל על חלל בגובה טפח [ושיעור טפח ביארנו בסעיף עו].
חשוקים – קשתות.
מבעוד יום – מלפני כניסת השבת.
פרוס טפח – והוא הדין אם רוחבו של אחד החישוקים הוא טפח, אבל לא די בכך שגם כאשר אין הסדין פרוס אלא מגולגל הוא תופס רוחב טפח.
תוספת אוהל עראי – תוספת על אוהל קיים, שבנוסף גם אינו קבוע, אלא פורסים ומורידים לפי הצורך.
פחות משלושה טפחים – שיעור שנע בין 22 ל30 ס"מ.
שכל פחות משלושה טפחים – כל מרווח של אויר שהוא פחות משלושה טפחים.
תֵּבָה שֶׁהַכִּסּוּי שֶׁלָּהּ אֵינָהּ מְחֻבֶּרֶת לָהּ בְּצִירִים, אָסוּר לִטְּלוֹ מִשָּׁם, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי סוֹתֵר אֹהֶל. וְכֵן אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ, מִשּׁוּם דְּעושֶׁה אֹהֶל. וּכְשֶׁנּוֹתְנִין טַבְלָא עַל חָבִית לִהְיוֹת לְשֻּׁלְחָן, צְרִיכִין לְהַעֲמִיד אֶת הֶחָבִית בַּצַּד הַפָּתוּחַ לְמַטָּה, שֶׁאִם יִתֵּן אֶת הַדַּף עַל הַצַּד הַפָּתוּחַ, הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה אֹהֶל[2].
תיבה – ארגז.
אינה מחוברת לה בצירים – אלא הוא סתם קרש המונח ככיסוי על הארגז.
סותר אוהל – כל אוהל שאסור לעשותו אסור גם לפרקו, משום מלאכת "סותר".
דעושה אוהל – אמנם כאשר עושים גג ללא מחיצות, ואין זקוקים לאויר שתחתיו, לא אסרוהו חכמים, אך בתיבה שהוא חפץ רחב מאד, אסרוהו גם במקרה כזה, מפני שהוא יותר דומה לאוהל.
טבלא – לוח של עץ.
חבית – ריקה.
עושה אוהל – כאן הוא עושה גם את המחיצות וגם את הגג, והוא אסור בכל מקרה.
פִּי הֶעָשָׁן (אֲרֻבָּה) אִם הוּא מִן הַצַּד, שֶׁהַסְּתִימָה הִיא כְּמוֹ תּוֹסֶפֶת מְחִצָּה, מֻתָּר לְסָתְמוֹ. אֲבָל אִם הוּא לְמַעְלָה, אָסוּר לְסָתְמוֹ בַּשַׁבָּת וּבְיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם דְּעושֶׁה אֹהֶל. וְאִם קְבוּעָה שָׁם דֶּלֶת שֶׁל בַּרְזֶל סוֹבֶבֶת עַל צִירִים, מֻתָּר לִסְתּוֹם בָּהּ, דְּכֵיון שֶׁהִיא קְבוּעָה שָׁם, הֲוֵי לָהּ כְּדֶלֶת הַסּוֹבֶבֶת עַל צִירִים (עַיֵן פְּרִי מְגָדִים סִימָן שט"ו, אֵשֶׁל אַבְרָהָם סָעִיף קָטָן ז').
מן הצד – שהוא יוצא בקיר הבית.
תוספת מחיצה – כמו פקק החלון בסעיף עא.
עושה אוהל – אף שמותר לסתום חלון שבגג, כמו שלמדנו בסעיף עא, זה מפני שהוא רק מוסיף על הגג הקיים, אבל ארובה שיש לה מחיצות בפני עצמה, ואפילו אם מחיצות אלו אינם אלא פנימיות, ופי הארובה שוה למפלס הגג, נחשב המכסה את הארובה כעושה אהל בפני עצמו ואסור.
בֶּגֶד שֶׁשּׁוֹטְחִין עַל פְּנֵי חָבִית לְכַסּוֹתָהּ, אִם הֶחָבִית אֵינָהּ מְלֵאָה לְגַמְרֵי, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַמַּשְׁקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ לְהַכִּסּוּי חָלָל טֶפַח, אֲזַי לֹא יְכַסֶּה אוֹתָהּ עַל פְּנֵי כֻּלָּה, מִשּׁוּם אֹהֶל, אֶלָּא יַנִּיחַ מִקְּצָת פִּיהָ מְגֻלֶּה (וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ל"ג).
על פני החבית – שהיא רחבה מאד.
סעיף לג – ששם מבואר שיש בעיה נוספת לכסות חבית מלאה בנוזל עם בגד.
כָּל מְחִצָּה אוֹ אֹהֶל שֶׁאֲסוּרִין לַעֲשׂוֹתוֹ, אִם הוּא עָשׂוּי, אֲסוּרִין לַהֲסִירוֹ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי סוֹתֵר אֹהֶל.
אָסוּר לָשֵּׂאת מִכְסֶה הֶעָשׂוּי לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה אוֹ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, שֶׁקּוֹרִין שִׁירֶם (שִׁמְשִׁיָה/מִטְרִיָּה) מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֹהֶל[3] (חיי"א, וְעַיֵּן שע"ת סִימָן ש"א).
שהוא עושה אוהל – ואפילו שאינו עושה מחיצות אלא גג בלבד, כיון שהוא זקוק לאוהל כהגנה על השטח שמתחתיו, אסור לעשותו בשבת, כמו שלמדנו בסעיף עו.
כֵּלִים שֶׁהֵם שֶׁל פְּרָקִים תְּחוּבִים זֶה בָּזֶה וְנִפְרְדוּ, אִם דַּרְכָּם לִהְיוֹת תָּמִיד רְפוּיִים, מֻתָּר לְהַחְזִירָם כָּךְ[4]. אֲבָל אִם דַּרְכָּם לִהְיוֹת מְהֻדָּקִים בְּחֹזֶק, אָסוּר לְהַחְזִירָם אֲפִלּוּ בְּרִפְיוֹן. וְכֵן אִם הֵם מְחֻבָּרִים עַל יְדֵי חֲרִיצִים (בְּרָגִים) (שְׁרוֹיף) כֵּיוָן שֶׁדַּרְכָּם לִהְיוֹת מְהֻדָּקִים בְּחֹזֶק, אִם הֵם פְּרוּדִים, אָסוּר לְחַבְּרָם אֲפִלּוּ בְּרִפְיוֹן[5]. אַךְ כִּסּוּי כֵּלִים, מֻתָּר לְהָסִירָן וְכֵן לְחַבְּרָן, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְקִיּוּם, רַק לְפָתְחָן וּלְסָתְמָן תָּדִיר.
כלים שהם של פרקים – כלים שמורכבים מכמה חלקים שמתפרקים.
תחובים זה בזה – שהחלקים תקועים אחד בתוך השני.
רפויים – שאין חשש שהוא ינסה לתקוע שם מסמר כדי שהחיבור יהיה חזק יותר, כי הם רפויים מעצם המבנה.
אסור להחזירם – כי אם יהדקם בצורה שהופך את הכלי לגמור ומתוקן, חייב משום מכה בפטיש, ויש חשש שמאחר ובדרך כלל כלים אלו מחוברים בחוזק, גם הוא יחזק אותם
ברפיון – בצורה רפויה.
שדרכם להיות מהודקים בחוזק – שההברגה אינה מיועדת לפתיחה ולסגירה, אלא להיות סגורה בחוזק באופן קבוע.
ברפיון – לסגור את ההברגה בצורה רפויה.
כיסוי כלים – שעשויים עם הברגה.
מַכְבֵּשׁ (פרעס) וְהֵם שְׁנֵי לוּחוֹת זֶה עַל זֶה וְכוֹבְשִׁין בֵּינֵיהֶן בְּגָדִים, אִם הַמַּכְבֵּשׁ הוּא שֶׁל בַּעֲל הַבַּיִת, מֻתָּר לְפָתְחוֹ לָקַחַת הַבְּגָדִים לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. אֲבָל אֵין כּוֹבְשִׁין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ חֹל. וּמַכְבֵּשׁ שֶׁל כּוֹבְסִין אוֹ שְׁאָר אֻמָּנִין, אָסוּר לִפְתּוֹחַ, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא מְהֻדָּק בְּחֹזֶק, פְּתִיחָתוֹ דּוֹמֶה לִסְתִירָה, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה פָּתוּח מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לָקַחַת מִשָּׁם אֶת הַבְּגָדִים בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לְפָתְחוֹ עַתָּה.
שני לוחות זה על זה וכובשין ביניהן בגדים – ובארבעת הפינות של הלוח התחתון מחוברים עמודים מחוררים, ומולם יש חורים בלוח העליון, שבהם מכניסים את העמודים הללו, ולוחצים את הלוח כמה שאפשר על הבגדים, ותוקעים מסמרים לתוך החורים שבעמודים צמוד ללוח התחתון כדי שלא יוכל לעלות וימשיך ללחוץ על הבגדים.
כובשין ביניהן בגדים – סוג של גיהוץ בלי חום על ידי לחץ. ומבנה המכבש, והן שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם ועמודים מנוקבים קבועים בארבע זויות של לוח התחתון וכנגדם יש נקבים בלוח העליון בארבע זויותיו ותוחבין העמודים בנקבי העליון ומורידין העליון למטה על הבגדים לכבשן ואח"כ תוחבין יתידות בנקבי העמודים שלא יעלה העליון למעלה
של בעל הבית – ביתי.
צורך חול – שהרי הבגדים לא יהיו מוכנים בשבת.
מותר לפתחו – כי אינו סגור כל כך חזק כמו מכבש מקצועי.
שאר אומנים – אנשי מקצוע.
סַפְסַל שֶׁנִּשְׁמְטָה אַחַת מְרַגְלָיו, אָסוּר לְהַחְזִירָהּ[6], וְגַם אָסוּר לְסָמְכוֹ עַל סַפְסָל אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן כְּבָר יָשַׁב עָלָיו כָּךְ, אֲבָל מֻתָּר לְהַנִּיחַ דַּף עַל סַפְסָלִּים אוֹ עַל חֲתִיכוֹת עֵצִים שֶׁהֱכִינָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְכָךְ.
אסור להחזירה – אפילו בצורה רפויה, כי חוששים שיקבע את הרגל ויתחייב משום מכה בפטיש.
אסור לסמכו – כי אולי לא יהיה לו נוח, וירצה לחבר את הרגל.
אלא אם כן כבר ישב עליו כך – לפני שבת, והיה לו נוח, שאז לא חוששים שיחזיר את הרגל בשבת.
דף – קרש, שלא היו מחוברים אליו רגליים מעולם.
שהכינם מערב שבת לכך – כי אם לא הכינם לכך הם עלולים להיות מוקצה, כמו שיתבאר בסימן פח סעיף ז.
כְּלִי הַמּוֹרֶה אֶת הַשָּׁעוֹת (שָעוֹן) (אוהר זייגער), אֲפִלּוּ שֶׁעֲדַיִן הוֹלֵךְ, אָסוּר לְהַעֲרִיכוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, שֶׁלֹּא יַפְסִיק הֲלִיכָתוֹ. וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי, יֵשׁ לְהָקֵל כָּל זְמַן שֶׁעֲדַיִן הוֹלֵךְ, לְהַעֲרִיכוֹ לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, אֲבָל לֹא לְצֹרֶךְ יוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו. וּלְצֹרֶךְ חוֹלֶה, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן, אִם אֵינוֹ נִמְצָא אֵינוֹ יְהוּדִי בְּנָקֵל[7].
שעדיין הולך – שעונים שלהם לא פעלו על ידי סוללה, אלא היו שעוני קפיץ, שהיה צריך למתוח אחת ליממה. אם לא היו מותחים את הקפיץ, השעון היה מפסיק לעבוד. והיה כמובן כדאי למתוח את הקפיץ לפני שהשעון הפסיק לפעול.
להעריכו – למתוח את הקפיץ.
ביום טוב שני – בחו"ל נוהגים כל החגים במשך יומיים מדרבנן.
יש להקל כל זמן שעדיין הולך – כי למתוח את הקפיץ בזמן שהוא עדיין מתוח נוטים הפוסקים להתיר, אלא שאינם בטוחים בדבר לגמרי, ולכן אינם מקילים אלא ביום טוב שני שהוא דרבנן, או על ידי גוי לצורך מצוה, או במקום צורך גדול אפילו על ידי ישראל.
לצורך היום – אם צריך לדעת את השעה באותו יום.
לא לצורך יום שלאחריו – משום הכנה לחול.
בכל עניין – אפילו לצורך היום שלאחריו, אבל לא אחרי שעצר מלכת.
אם אינו נמצא אינו יהודי בנקל – כי על ידי גוי מותרים כל צרכי חולה, כמבואר בסימן צ סעיף יז.
[1] אולם בעגלות שיש שם כעין סככה שנמתחת ומתקפלת, יש מי שמתיר למותחה בשבת, ויש אוסרים. והנכון שיפתח הסככה מערב שבת בשיעור טפח, כדי שבשבת יוכל לפתחה. (חזון עובדיה שבת ה, שב).
[2] והשולחן ערוך (שטו, יג) כתב, שאם לא מכסהו כולו, או שהתיבה מלאה ויש בין מה שבתוכה למכסה פחות מטפח, אין בזה משום אהל.
[3] ואפילו אם היתה פתוחה מערב שבת, אסור לשאתה בשבת. ומכל שכן במקום שאין עירוב ברשות הרבים, שבודאי יש לאסור לטלטלה לכל הדעות. (חזון עובדיה שבת ה, שז).
[4] מותר לתת לילדים לשחק ב'לגו' וכדומה.(יחוה דעת ב, נה)
[5] סטנדר שיש בורג להגביהו ולהנמיכו, ניתן להגביהו או להנמיכו בשבת, כוון שהוא עשוי לכך. (חזון עובדיה שבת ה, רצא).
זכוכית של משקפיים שיצאה ממקומה ראוי שלא להחזירה למקומה, ואפילו ברפיון באופן זמני מבלי להדק את הבורג לא יחזיר אם לא לצורך גדול שאז מותר להחזירה למסגרת כל שיכול להכניסה למסגרת בלי הידוק, ואם יש גוי יש להתיר לומר לו להחזיר .(ילקוט יוסף שיד יא)
מותר לפתוח פקק בקבוק יין בשבת, אף שבהסרת הפקק מפרידו מן הטבעת שעל צואר הבקבוק. (אור לציון ב, כז, ח).
מותר לפתוח קופסאות טונה אפי' על ידי פותחן. וגביעים של לבן מותר להפרידן שעל דעת כך עשו אותן. (הליכות עולם ד, רמו-רנד).
[6] ואם נשברה רגל הספסל, מותר לישב על ספסל זה, דאין חשש שיחזירו.(מ"ב שח סט)
[7] שעון יד נחשב לכלי שמלאכתו להיתר, ולכן מותר להשתמש בו ולהוליכו ממקום למקום. (חזון עובדיה שבת ג, לו).
שעון 'מכני' (בלי בטריה) המפגר או מקדים, מותר לכוון את השעון לשעה המדוייקת. (חזון עובדיה שבת ה, שסא).
מותר לערוך מערב שבת 'שעון שבת', שידליק ויכבה בשבת את החשמל בשעה הרצויה לו. ואם בשבת רוצה לאחר את כיבוי השעון, מותר לו להוסיף שעות לשעון שבת שיכבה את החשמל מאוחר יותר, אך אסור לו להקדים את השעון שבת שיכבה מוקדם יותר.(יחוה דעת ג, יז יח)
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך